פרסי הקולנוע האסיאתי 2015

Blimas
זו השנה התשיעית בה נערך טקס פרסי הקולנוע האסיאתי (AFA). בשבע השנים הראשונות לקיומו הייתה זו הונג-קונג שהופקדה על האירוח, בעוד שבשנתיים האחרונות הועתק הטקס למקאו. הפרסים עצמם מוענקים מטעם האקדמיה לקולנוע אסיאתי, שנוסדה מתוך שיתוף פעולה בין שלושת פסטיבלי הקולנוע הגדולים באסיה – בוסאן, הונג-קונג וטוקיו – כשבין חבריה נמנים, בין השאר, המועמדים והזוכים בפרס לאורך השנים.
הטקס נערך השנה ב-25 במרץ וכלל השתתפות של סרטים, קולנוענים ושחקנים מסין (19 מועמדויות), דרום-קוריאה (16 מועמדויות), יפן (15 מועמדויות), הונג-קונג (6 מועמדויות + 7 קופרודוקציות עם סין), הודו (7 מועמדויות), טאיוואן (4 מועמדויות), אינדונזיה (2 מועמדויות) והפיליפינים (מועמדות 1). סרטה של הבמאית אן הוי, "תור הזהב" (סין/הונג-קונג), זכה ב-5 מועמדויות, בעוד שבארבע מועמדויות זכו כל אחד משלושת הסרטים הסיניים: Blind Massage של לו יה, "פחם שחור, קרח דק" של דיאו ינאן ו-Gone with the Bullets של וואן ג'יאנג, כמו גם הסרט ההודי "היידר" של וישל בהארדואג'.
בעיקרון, אם עקבתם אחרי הקולנוע האסיאתי בשנה האחרונה, סביר להניח שתזהו את מרבית השמות הגדולים שגם כיכבו בכמה מפסטיבלי הקולנוע הגדולים אשתקד. אם לאו, הצצה ברשימת המועמדים והזוכים, שמשלבת יצירות מסחריות ואמנותיות, תספק לכם תמונת מצב מסוימת של הנעשה בקולנוע האסיאתי העכשווי.
~
הסרט הטוב ביותר: Blind Massage / בימוי: לו יה (סין, 2014)
על פרס הסרט הטוב ביותר התמודדו השנה 6 סרטים שונים מאוד זה מזה. הקוריאנים זכו לשני נציגים: Ode To My Father, הלהיט ההיסטרי של יוּן ג'ה-קיון, שעלילתו מתרחשת החל מן הימים שאחרי מלחמת קוריאה ועד ימינו; ו-Hill Of Freedom, הדרמדי הצנועה של האוטר הנפלא הונג סאנג-סו (שבימים אלו עובד על סרטו ה-17), מי שתהילתו נודעת בעיקר בקרב סינפילים, חובבי פסטיבלים ומבקרי קולנוע ברחבי העולם.
עוד ברשימה: The Light Shines Only There, דרמה רגישה של הבמאית היפנית מיפּו או, שנשלח לייצג את יפן בטקס האוסקר האחרון; Haider, עיבוד הודי מודרני ובומבסטי, באורך 162 דקות, ל"המלט" של שייקספיר, וכן שני סרטים סיניים – דרמת הפשע האפלה "פחם שחור, קרח דק", על חקירת רצח אכזרי של כורה פחם בעיירה קטנה בסין (שהוקרנה בפסטיבל ירושלים וזכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין); ו-Blind Massage, שגבר על חמשת הסרטים האחרים ובנוסף זיכה את זנג ג'יאן (שצילם כמה מסרטיו הקודמים של הבמאי) בפרס הצילום הטוב ביותר.
"עיסוי עיוור", שהוקרן אשתקד בתחרות הרשמית בברלין, מתרחש במכון לעיסוי בנאנג'ינג, בו כל המועסקים לוקים בעיוורון ולכל אחד סיפור אישי משלו. זוהי אגב, אינה הזכייה הראשונה של לו יה בפרס. ב-2013 הוא זכה באותה קטגוריה עבור סרטו Mystery. אם טרם טעמתם מעבודתו, קבלו (שוב) המלצה חמה על "קדחת האביב", שניתן לצפייה בוואלה VOD.
~
הבמאית הטובה ביותר: אן הוי, The Golden Era (סין/הונג-קונג, 2014)
בחלוקת פרסי קולנוע, איכשהו תמיד מפתיע שלא למצוא חפיפה בין הסרטים לבין הבמאים המועמדים. במקרה שלהלן, רק מחצית מבין הבמאים שסרטיהם התמודדו על הפרס הגדול, זכו למועמדות: לו יה, וישל בהארדואג' והונג סאנג-סו. אליהם נוספו שלושה מתמודדים מזהירים: במאי הפולחן היפני שיניה טסוקאמוטו, עבור עיבוד מחודש לספרו של שוהיי אוקא, "אש במעמקים", על חוויותיו של חייל הצבא הקיסרי היפני בפיליפינים, בימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה; לאב דיאז, מהשמות הבולטים בקולנוע הפיליפיני העכשווי – ומי שנודע ביצירותיו הארוכות ורחבות היריעה – עבור הדרמה From What Is Before (שאורכה כחמש שעות וחצי), המתרחשת בעיירה מרוחקת בפיליפינים בשנות השבעים, עת משטרו הדיקטטורי של פרדיננד מרקוס; ואן הוי, שקטפה את הפרס עבור "תור הזהב", דרמה אפית היסטורית על חייהם של שניים מהסופרים הסיניים החשובים במאה העשרים, שאו הונג (שמצאה את מותה בגיל 30) ושאו ג'ון.
אן הוי, נחשבת לאחת הבמאיות המוערכות מבין קולנועני הגל ההונג-קונגי החדש שפרץ בשלהי שנות השבעים. בשנה שעברה שימשה כנשיאת חבר השופטים במסגרת תחרות האוריזונטי של פסטיבל ונציה. כמו כן, הסרט זיכה את השחקן וואנג ז'יוון בקטגוריית שחקן המשנה, על גילום הסופר הסיני לוּ שוּן.
~
השחקן הטוב ביותר:  ליאוֹ פאן, "פחם שחור, קרח דק" (סין, 2014)
בין השחקנים שהתמודדו על פרס המשחק ניתן היה למצוא את: צ'וי מין-סיק הקוריאני (שמוכר לקהל הרחב כמי שגילם את הדמות הראשית ב"שבעה צעדים"), עבור תפקידו בכותש הקופות Roaring Currents, בו גילם את האדמירל האגדי לי סון-שין, שניצח בקרב היסטורי במיונג-ניאנג את הכוחות היפנים; ריו קאסה, השחקן היפני שגילם את התפקיד הראשי בסרטו של הונג סאנג-סו; טאקרו סאטו, על תפקידו כסמוראי בסרט האחרון בטרילוגיה היפנית המצליחה והמוערכת, "רורואוני קנשין"; אית'ן רואן – על תפקידו כחייל טאיוואני המוצב באיי קינמן בתקופה בה הפסידו הלאומנים לכוחות הקומוניסטים בסין – בדרמה התקופתית Paradise in Service; שון לאו צ'ינג-וואן, על תפקידו במותחן הפשע הסיני/הונג-קונגי, Overheard 3; וליאו פאן, שזכה בפרס על תפקידו הראשי כבלש, בסרט "פחם שחור, קרח דק", ובכך שחזר את הישגו מפסטיבל ברלין 2014. בנוסף, הסרט זיכה את הבמאי דיאו ינאן בפרס התסריט.
~
השחקנית הטובה ביותר: בֶּה דו-נה, A Girl at My Door (דרום-קוריאה, 2014)
בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר כיכבו השחקניות: גונג לי, על תפקידה בסרט החדש של ז'אנג יימו, "לחזור הביתה", המוקרן בימים אלו בארץ (ראיון שערך איתה אבנר שביט, פורסם לאחרונה בוואלה); ז'או ווי, על תפקידה בדרמת המתח "יקירי", שבאורח מפתיע גם אותה ניתן לראות בימים אלו בבתי הקולנוע בארץ; קלקי קואצ'לין, על תפקידה כביסקסואלית צעירה בעלת שיתוק מוחין, בסרט ההודי Margarita, with a Straw, שהוקרן אשתקד בטורונטו; רייה מיאזאווה על תפקידה בסרט Pale Moon של הבמאי היפני המסקרן דאיהאצ'י יושידה (The Kirishima Thing); טאנג וויי ("תשוקה, זהירות") על תפקידה ב"תור הזהב"; וכן השחקנית הקוריאנית בֶּה דו-נה, שקטפה את הפרס על משחקה בדרמת הביכורים של ג'ולי ג'ונג, A Girl At My Door (שהתמודדה לפני שנה בדיוק במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל קאן).
שתי שחקניות נוספות ששווה לאזכר הן: צ'יזורו איקוואקי, שזכתה בקטגוריית שחקנית המשנה על תפקידה בסרט היפני The Light Shines Only There; וז'אנג וויוון, שזכתה בקטגוריית Best Newcomer על תפקידה ב"לחזור הביתה", וגברה בין השאר על D.O מלהקת הבנים הפופולארית EXO, שצלח את טבילת האש הקולנועית שלו בסרט הקוריאני Cart.
~
המלחין הטוב ביותר: מיקי מקלירי, Margarita With A Straw (הודו, 2014)
בקטגוריית המלחין הטוב ביותר התמודדו מוסיקאים העומדים מאחורי חמישה סרטים: צוי ג'יאן – מי שנחשב ל"אבא של הרוק הסיני" שגם ביים את הסרט – והסקסופוניסט ליו יואן, על הפסקול של Blue Sky Bones; המלחין הקוריאני Mowg (שאחראי על פסקולים של לא מעט סרטים קוריאנים מוכרים, בהם "ראיתי את השטן" ו"עומד אחרון" של קים ג'י-וון) על הפסקול של דרמת האקשן התקופתית The Fatal Encounter; קולקטיב הראפרים היפניים, Big Crow Dog Music Group (ובקיצור: BCDMG) שסיפקו מוסיקה ל-Tokyo Tribe של שיון סונו; חמישה מוסיקאים – בהם המלחין היפני ג'ו היסאישי, שהלחין למעלה מ-100 פסקולים ואלבומי סולו מאז 1981 – על עבודתם בסרט Gone with the Bullets (שהוקרן אגב, בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין האחרון); ומיקי מקלירי, הזוכה הגדול על הלחנת המוסיקה לסרט ההודי "מרגריטה, עם קש".
מקלירי הוא מוסיקאי, מלחין ומבצע ניו-זילנדי בן 46 שנולד בהודו, חי ועבד בלונדון, ומשנת 2007 עבר להתגורר במומבאי והוכיח את כשרונו המוסיקלי במגוון פרסומות, שירים ופסקולים לסרטים בוליוודיים. בין השאר הוא גם חידש שירים בוליוודיים ישנים והוציא אלבום שכלל גרסאות באורך מלא לג'ינגלים שיצר עבור פרסומות.
~
כמו כן, במהלך הטקס הוענק פרס מיוחד על מצוינות בקולנוע האסיאתי לשחקנית היפנית מיקי נאקאטאני (ששיחקה בין השאר בסדרת סרטי "הצלצול" ובסרטיהם של הבמאים טטסויה נקשימה וקיושי קורוסאווה), וכן פרס על מפעל חיים לבמאי הקוריאני המוערך אים קוון-טק. לרשימת המועמדים והזוכים המלאה, הקליקו כאן.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה, קולנוע הודי, קולנוע יפני, קולנוע סיני, קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על פרסי הקולנוע האסיאתי 2015

  1. אלעד הגיב:

    קצת מוזרה הבחירה בבה דו נה כשחקנית המובילה. המשחק שלה היה מאוד קפוא ועצור. מהביקורות שקראתי על הסרט הרושם של מספר מבקרים היה דומה וציינו את המשחק שלה כאחת מנקודות החולשה הבולטות של הסרט. וזה לא שהיה חסר לה רבדים בתסריט כדי לפתח איזו דמות מעניינת בהיותה שוטרת לסבית בעיירה קטנה ואלימה שמכורה לאלכוהול ועוד ועוד..

    השחקנית הצעירה ששיחקה מולה הייתה מבריקה הרבה יותר. עם תצוגת משחק מדויקת והנחיתה את הדמות בתפר העדין שבין ילדה נזקקת ומסכנה לדמות עם צדדים אפלים ואלימים.

    • עמית ל. הגיב:

      אני חושב שההבדלים במשחק נובעים יותר מתוך האופי של הדמויות, כפי שג'ולי ג'ונג כתבה וביימה אותן. הילדה באמת נתנה הופעה חזקה אבל צריך לקחת בחשבון שגם הייתה לה סקאלה רגשית ופיזית רחבה יותר לנוע בה ולבלוט.
      הדמות של השוטרת אכן יותר עצורה וסגורה כך שרוב המשחק מתבטא בעיקר בהבעות פנים ופחות במחוות גדולות. על פניו באמת היה לה עם מה לעבוד, אבל למעשה הכל היה מאוד פנימי: הזהות המינית שלה גובה ממנה מחיר אבל אין לה ממש ביטוי פיזי על המסך; האלכוהול שהיא צורכת נועד לאפשר לה לישון ולכאורה לא משפיע על התפקוד היומיומי שלה – שזה אגב, די מוזר כי היא שותה כמויות מטורפות ואין לזה ממש Payoff בתסריט – ולמעט המפגשים שלה עם הילדה (שגם בהם, היא מאפשרת לעצמה להיפתח רק באופן יחסי), אין לה על מי לפרוק את כל המתחים הפנימיים שמצטברים אצלה, כך שהיא פשוט אוצרת אותם בפנים. אפילו ברגעי משבר (כמו בחקירה) היא לא מתפרצת אלא מכילה את העלבון ומנסה לשמור על שליטה.
      הבחירה שלה שלא להצטייר כטיפוס רגשני, היא גם נגזרת של העמדה שלה כשוטרת-אישה בעמדה בכירה, שרוצה לייצר דיסטנס של הרתעה וסמכות. אני חושב שהמתח הזה, בין כאב פנימי להתנהלות מקצועית קרת רוח, דווקא כן מורגש פה אבל גם כאן, זה משהו שהדמות מנסה להכיל (אפילו האלכוהול, שנועד לבטא את זה, מוסווה בתוך בקבוקי מים). במובן מסוים זה תפקיד קצת כפוי טובה כשחושבים על זה (בייחוד כשמעמידים אותו מול הילדה).

  2. אתה ממש צינור החמצן שלי בכל הקשור לקולנוע אסיאתי! אתר Twitch יכול ללמוד ממך דבר או שניים על סינון והתמקדות בסרטים מסקרנים.

    • עמית ל. הגיב:

      תודה מיכאל!
      האמת שטוויץ' הם אחלה אתר. הם פועלים בהיקף גדול ובאופן סיסטמטי יותר, כך שמטבע הדברים לא כל התכנים מעניינים באותה רמה. אבל תמיד כיף לשמוע מחמאות🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s