סרט מלא: Bitter, Sweet, Seoul / פארק צ'אן-ווק ופארק צ'אן-קיונג

Bitter Sweet Seoul
בשנת 1927, ביים ולטר רוטמן את "ברלין: סימפוניה של עיר גדולה" – סרט שניסה להפוך את המעשה התיעודי לסימפוניה מוסיקלית, המורכבת מפרקים בעלי מקצב שונה, כדי לתאר יממה בחיי עיר גדולה. רוטמן הפך את ברלין, על המכאניות והמודרניות שבה, לגיבורה הראשית בסרט שהפך למודל עבור יוצרים אחרים שביקשו לתאר את פניהן של ערים גדולות. לצורך עשיית הסרט, נעזר רוטמן בבמאי הברזילאי, אלברטו קוולקנטי, ששנה קודם לכן צילם בצרפת סרט בנוסח דומה בשם, "Nothing But the Hours", על העיר פריז.
שנתיים לאחר מכן, הופיע סרטו המפורסם של הבמאי היהודי-רוסי, דז'יגה ורטוב, "האיש עם מצלמת הקולנוע". ורטוב, שנחשב לחלוץ קולנועי ומהבמאים החשובים והמשפיעים שפעלו ברוסיה הסובייטית של שנות ה-20, טען את הסרט בממד רפלקסיבי. הוא הפנה את תשומת הלב למעשה הקולנועי – הצילום והעריכה – על-ידי הצגת חומרים מן המציאות המוכרת באופן חדש ומפתיע, שאפשר לצופה להסתכל על אותה מציאות יומיומית באור שונה.
ניתן אמנם לאתר "סרטי סימפוניות" נוספים שנעשו לאורך השנים, אך קשה לומר שמדובר בז'אנר תוסס ופורח שעודנו מכה גלים בעולם הקולנוע. יחד עם זאת, יש כמה ערים בעולם שעדיין הייתי שמח להתוודע אליהן דרך המסך (כמו גם במציאות) ואחת מהן היא סיאול. מה רבה השמחה, אפוא, שפארק צ'אן-ווק ואחיו, פארק צ'אן-קיונג, החליטו להתלבש על פרויקט ברוח זו!
במשך 98 ימים, החל מה-20 באוגוסט ועד ה-25 בנובמבר 2013, לא פחות מ-2,821 אנשים מרחבי העולם, שלחו 11,825 סרטוני וידיאו, שתיארו את פניה השונות של העיר סיאול. 154 סרטונים מתוכם, לוקטו ונערכו על-ידי שני הבמאים לסרט תיעודי – שניתן לצפייה מלאה, מתורגמת, חוקית וחינמית – העונה לשם, Bitter, Sweet, Seoul.
זהו אגב, לא הסרט הראשון של צמד האחים המכונה, PARKing CHANce. בשנת 2011 עבדו השניים על סרט האימה הקצר, Night Fishing, שצולם כולו באייפון 4. פארק צ'אן-קיונג, האח הפחות מוכר מביניהם, הוציא באותה שנה גם סרט באורך מלא בשם, Anyang, Paradise City, שצולם בחלקו הגדול עם מצלמת קאנון 5D מארק II (סטודנטים לקולנוע, התעודדו!), ובתחילת השנה הנוכחית שחרר את Manshin, המבוסס על חייה של שמאנית נודעת מקוריאה.
Bitter, Sweet, Seoul, הוזמן אומנם מהממשל המקומי של סיאול, אך משתדל שלא להפוך לגלויית תיירות גנרית. בשונה מסרטי סימפוניות העיר הקלאסיים, פארקינג צ'אנס בחרו לשזור סיפורים קטנים של בני אדם החיים בסיאול ולהציג גם את הצדדים הפחות מלבבים של העיר (אם כי עד לרמה מסוימת, כמובן). זו החלטה נבונה, בעיקר משום שסרטי ערים נוטים להרגיש בשלב מסוים כמו קליפ ארוך, רפטטיבי ומעייף. יש כאן לא מעט סיקוונסים יפים של עריכה (אהבתי במיוחד את הקטע הרוקיסטי לקראת הסיום), ובכללותו הוא מצליח לשמור על עניין ו – איך לא – עושה חשק לקפוץ לקוריאה.
הסרט שוחרר מוקדם יותר השנה, ובימים אלו מוקרן בפסטיבל הקולנוע האסיאתי, Five Flavours, שנערך בבירת פולין. Enjoy!
[לצפייה ביוטיוב]
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע קוריאני, קולנוע תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s