"לוסי" או: כיצד נראה סרט אקשן עם פרוטגוניסט בלתי מנוצח?

Lucy
"עיקרון האנטגוניסט: פרוטגוניסט וסיפורו יהיו מרתקים מבחינה אינטלקטואלית וחזקים רגשית רק במידה וכוחות האנטגוניזם יאפשרו זאת", כך כותב רוברט מקי, באחד הספרים הפופולאריים לכתיבה תסריטאית, "סיפור".
ככלל, אני מהצופים שנהנים לראות חוקים נשברים ומנוסחים מחדש על המסך ומתפתל קלות לשמע נוסחאות ואמירות דוגמטיות שחורצות כיצד תסריט ומבנה צריכים להיראות. "לוסי", סרטו החדש של לוק בסון, מערער על התפישה המקובלת ומציג בפנינו סרט אקשן נטול אנטגוניסט ממשי – אותו מסמר בישבנו של הגיבור שלא נותן לו מנוח ומהווה איום מוחשי על עצם קיומו.
במרכז הסרט "לוסי", ניצבת סקרלט ג'והנסון, במראה לוק בסוני אופייני – צעירה מצודדת בתספורת קארה, עם אפיל נערי המשלב בין לוליטה מפתה עם אקדח לטום בוי שיודעת לכסח תחתים ולהיראות מעולה בחולצות קצרות. לוסי מתחילה את הסרט בדיאלוג (ארוך מדי) עם חבר מפוקפק שאמור להעביר מזוודה מפוקפקת לחדר מלון בטייוואן.
במקביל למאורעות שהולכים ומסתבכים, אנו נחשפים לסירוגין להרצאה מפי מורגן פרימן, שניתן לסכם בשתי מילים:
כיוון שמדובר במורגן פרימן, אנחנו כביכול לא אמורים לשם לב שההרצאה שלו מתבססת על הנחות שהוכחו כשגויות, לפיהן בני אדם משתמשים רק ב-10% ממוחם. ההרצאה של פרימן מיועדת להסביר לכל אותם צופים שבאמת משתמשים רק ב-10% ממוחם, את מה שאנחנו רואים בגזרת ג'והנסון. אך הבעיה עם ההרצאה הזו אינה מסתכמת בכך שהיא מנסה להסביר מיתוס מדעי מופרך אלא שלוקח לה הרבה יותר מדי זמן לעשות את זה. למעשה, על אף העובדה שמדובר בסרט שאורכו לא עולה על 90 דקות ועל פניו מתנהל בזריזות, "לוסי" סובל מבעיות קצב וזנבות מיותרים. כפי שטען חברי דניאל אחרי ההקרנה, לשם מה היה עלינו לראות את המשטרה מבצעת שוב ושוב את אותם מעצרים בשלושה טרמינלים שונים?
כפי שהובטח לנו בטריילר, לוסי היא האחת שזוכה לנצל את שאר האחוזים ממוחה (ולמקרה שנתבלבל, על המסך מופיע מספר האחוזים שהיא מנצלת בכל שלב בסרט), מה שגורם לה לפתח יכולות מרחיקות לכת שכוללות… כל דבר אפשרי בעצם: טלקינזיס, טלפורטציה, שינוי צורה, השפעה על תודעות וכמובן – יכולת לעבור מקארה מסולסל להחלקה יפנית במהירות שיא.
אחת הטענות המרכזיות לגבי סופרמן, היא שמדובר בגיבור-על בלתי מנוצח ועל כן הכי פחות מעניין מארסנל גיבורי העל שהולך ותופח בשנים האחרונות. במובן הזה, בסון – שרבים מסרטיו תמיד נראו לי כמו עיבודים לקומיקסים שטרם נכתבו – מעמיד ב"לוסי" דמות שמצליחה להיות אפילו יותר משעממת ממנו. ליתר דיוק, זה לא שאין ב"לוסי" אנטגוניסט, אלא שהכוח שלו משול לקוביית גבינה שנלחמת בעכבר. אם לסופרמן עוד יש איזה קריפטונייט לדאוג ממנו, כוחה של לוסי נמצא בנסיקה מתמדת ביחס ישיר להידלדלותו בקרב רודפיה. ומה שיותר מצער בכל העניין הוא שאת הנבל הראשי מגלם השחקן הקוריאני המעולה צ'וי מין-סיק – מי שגילם את התפקיד הראשי ב"שבעה צעדים" של פארק צ'אן-ווק – שלא מנוצל כאן באורח כמעט נפשע.
נשאלת השאלה, מה עושה אישה שמגלה כי הפכה להיות החכם באדם? אישה שיכולה להרגיש את מגע ההיסטוריה על עורה, שיכולה לשנות סדרי עולם במחי אצבע? פונה למורגן פרימן, כמובן. כי מורגן פרימן תמיד יודע מה לעשות. הוא קול הסמכות. אפילו כתוביות התרגום נדחקו לפינת המסך מפאת כבוד לקלוז-אפ ההיסטרי על פניו, כפי שהעירה חברתי לילך.
סקאר ג'ו, לעומת זאת, סובלת בסרט הזה ממה שטרנטינו כינה באופן לא רשמי, "תסמונת לני ריפנשטאל". מצב בו דמות מנהלת דיאלוג על נושא רציני, בעוד הצופה יודע שלשחקן או לשחקנית שמגלמים את הדמות אין מושג על מה הם מדברים. "כשג'ימי פאלון מדבר על לני ריפנשטאל ו'ניצחון הרצון' בסרט של וודי אלן, למשל", אומר טרנטינו, "אתה יודע שלג'ימי פאלון אין מושג מי זאת לני ריפנשטאל".
סקאר ג'ו נראית קול לגמרי כשהיא מחזיקה אקדח ומפילה גברים מהתקרה – גם אם חסר לה חספוס אמיתי נוסח סיגורני וויבר – אבל קשה לומר שהיא משכנעת כשזה מגיע לטקסטים פסאודו-מדעיים על הקיום האנושי, שמדוקלמים בקול מונוטוני והבעה חלולה. לא כל אחת יכולה לעשות אלן פייג' ולצאת מזה בשלום.
כמו כן, לאחרונה דווח ב-Hit Fix על שמועה לפיה האחים וורנר לא רוצים בדיחות בסרטי גיבורי העל הרציניים של DC – החלטה מטופשת כשלעצמה אך היות ו"לוסי" אינו סרט גיבורי על של DC, כל שכן בסגנון "בוגר יותר, אפל יותר", לא ברור איך סרט בגוון קומיקסי שהוא כל-כך אובר דה טופ יכול להיות כל-כך דל בהצחקות. לכך ניתן לצרף גם את דמותו נטולת הבשר של השוטר הניצב לצד לוסי, שבוודאי לא מציל את המצב עם אינטראקציה אפורה יותר מזו של קופאית בקו-אופ.
מבחינה רעיונית, הסרט מדבר על יכולתו המוגבלת של האדם הרגיל לתפוש את התמונה הגדולה. לוסי מתנתקת בהדרגה מהאנושי ונעה בחלל ובזמן עד ליצירת פרספקטיבה רחבה שמגמדת את האירועים וסצנות הפעולה שמתרחשות בסרט. זה מהלך מוזר, בהתחשב בכך שמדובר בסרט אקשן. לוסי היא גיבורה בלתי מנוצחת שנמצאת מעל כולם ומשלב מוקדם יחסית, לא באמת מאוימת מהכוחות האנושיים שפועלים סביבה. היחס שלה כלפיהם נע בין שעשוע קר לביטול אדיש. הקרבות שברקע הופכים להיות לא רלוונטיים ביחס ללוסי ובטח ביחס לתמונה הגדולה, א-לה אודיסאה בחלל. אז למה בעצם אני צופה בסרט אקשן שהאקשן שבו חסר משמעות?
בנוסף, לוסי חולקת דוגמה יפה על מכונית שנוסעת במעגלים, וככל שזו מאיצה את מהירותה כך אנו מתקשים לקלוט אותה, עד אשר היא נעלמת מעין. העובדה כי איננו יכולים להבחין בנוכחות שנעה במרחב, לא שוללת את קיומה אלא מעידה על מוגבלותנו להכיר בה.
ניתן להשליך זאת על המדיום הקולנועי, שגם הוא מכיל ממד של תנועה וזמן. תנועה בקולנוע אף היא אשליה אופטית שמעלימה את העובדה כי מדובר ב-24 פריימים נפרדים בשנייה שהעין האנושית תופשת כתנועה רציפה. כמו כן, כל פריים ופריים מכיל את נוכחותו הנעדרת של הבמאי והעובדה שאיננו רואים אותו, לא אומרת שאיננו קיים. במובן הזה, הבמאי הוא אלוהים.
"לוסי" הוא סרט אקשן שלא באמת רוצה להיות סרט אקשן, אלא מעין מסה פילוסופית שמספרת את מה שכבר מזמן כולנו ידענו – סקרלט ג'והנסון היא אלוהים. טוב, אולי הוא מספר יותר מזה, רק חבל שהוא עושה זאת באופן כה בעייתי, לא מספק ונעדר ריגוש אמיתי. לפחות מרדף המכוניות היה כיפי.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s