The Leftovers: פסקול לאלה שנותרו מאחור

TLo
עושה רושם שלהמון אנשים קשה מאוד עם The Leftovers, הסדרה החדשה של דיימון לינדלוף ("אבודים") וטום פרוטה, המבוססת על ספר באותו שם פרי עטו. עד כה שודרו ב-HBO חמישה פרקים מתוך העשרה שמרכיבים את העונה הראשונה (לרבות פיילוט באורך 72 דקות). צופים מתוסכלים ממנה, אומרים שהיא מוזרה, איטית, שלא קורה בה הרבה, שהיא שמה דגש על דמויות ואווירה יותר מאשר על עלילה. אני חושב שמה שיותר מתסכל את הצופים זו העובדה שהיא מעלה המון שאלות, שחלקן לא זוכות למענה (לפחות בינתיים). אך בעוד סדרה כמו "אבודים" נתפשה ככזו שחותרת לפתרון ואִכזבה משהתברר טיבו האמיתי והחלקי, "הנותרים" לא רק שאינה אמורה לספק תשובות לתעלומה שבמרכזה, אלא כל מהותה היא התמודדות עם חוסר פשר. הניסיון לעבד אירוע שאינו מתקבל על הדעת: ביום בהיר אחד, 2% מאוכלוסיית העולם נעלמו כלא היו. לאן הם נעלמו? מדוע דווקא הם? ובעיקר, מה זה אומר לגבי אלה שנותרו מאחור?
התסכול שחשים "הנותרים", 3 שנים אחרי האירוע, הבלבול, התלישות, הפליאה, הכאב והניסיון למצוא משמעות בעולם שברגע אחד איבד את משמעותו, אמורים להיות גם מנת חלקם של הצופים. אין בה קרבות מדממים, עירום או סקס. היא מאוד עגומה, קודרת, ונעה בטריטוריה של ריאליזם מאגי – סצנות שברובן מעוגנות במציאות הממשית אך מעוררות תחושה ביזארית, רדופה, כמעט דיסטופית.
לא מדובר בסדרה מושלמת, כמובן. קו העלילה שמתחקה אחר בנו של השוטר הוא החוליה הפחות חזקה כרגע בעיני, אבל בסך הכל אני סבור שמדובר באחת הסדרות המקוריות והמרתקות ביותר שמשודרות על המסך בימים אלו בפרט ובשנה זו בכלל. יש בה רגעים חזקים, ויזואלית ורגשית, שמצליחים לעורר בך משהו, בין השאר הודות להופעות המעולות של השחקנים. אחד האלמנטים הדומיננטיים (אפילו מדי – בכל הנוגע לפרק הראשון) בסדרה, הוא המוסיקה היפהפייה של מקס ריכטר שמלווה את הסצנות ומפיחה בהן את אותה תחושה רדופה ומשונה שגורמת לשערות להסתמרר. תחושה של עצב ויופי ודרמה ואפּיוּת.
אנחנו עומדים אפוא רק במחצית העונה הראשונה, אך לא הצלחתי להתאפק מלהעלות מקבץ של 10 רצועות פסקול שנשמעו במהלכה. חלק מה-Score שהלחין ריכטר עבור הסדרה, כולל רצועות שהופיעו באלבומים ובסרטים קודמים שעבד עליהם, בווריאציות מעט שונות. הפסקול הרשמי של The Leftovers טרם יצא, אך ניסיתי לקבץ את הגרסאות הקרובות ביותר לאלה שמופיעות בסדרה. מעבר להן, ה-Soundtrack של הסדרה כולל אמנים, להקות והרכבים כמו הבלאק קיז, דדמאוס, אוטיס רדינג, אל גרין, קפטן וטניל ואחרים.
~
1. Opening Credits / לחן: מקס ריכטר
אחד הרגעים המצמררים שחוויתי במהלך הסדרה, היה הפעם הראשונה שנחשפתי לפתיח שלה. פתיח לסדרת טלוויזיה הוא במידה מסוימת עולם הולך ונעלם, אבל כאן נעשתה עבודה מהממת שמצליחה לקפל את התחושות שעולות מ"הנותרים" בצורה מרוכזת, כואבת ופיוטית. הפסקול האפי של מקס ריכטר רק מעצים את האפקט של תרחיש האימה שמתואר בפרסקו, עם ציורים מרגשים ועזי מבע של ג'ון פוסטר. עובד עלי כל פעם מחדש.
~
2. Retrograde / ביצוע: ג'יימס בלייק
השיר המופלא והעדין של ג'יימס בלייק מתוך אלבומו השני, Overgrown, מלווה את הטריילר ואת אחת הסצנות מתוך הפרק הראשון. אולי משום ששמעתי אותו כל כך הרבה עד היום והתרגלתי כבר לקליפ שביים מרטין דה-תורה, הוא הרגיש לי כמו פטיש בראש כששמעתי אותו בסדרה. הוא ריכז אליו יותר מדי פוקוס ולא התמזג עם הסצנה באופן הרמוני לחלוטין לטעמי. זה לא אמור למנוע ממנו לככב כאן כמובן.
~
3. Vladimir's Blues / לחן: מקס ריכטר
רצועה נוגה של ריכטר מתוך הפיילוט. בעבר נעשה בה שימוש במסגרת דרמה בת שני חלקים בשם "Dive", ששודרה ב-BBC.
~
4. The Twins (Prague) / לחן: מקס ריכטר
רצועה זו, שמלווה את הסצנה החזקה בכנסייה בפרק השלישי, היא ככל הנראה וריאציה ל"התאומים (פראג)", שהופיעה במקור באלבום הסולו הראשון של ריכטר משנת 2002, Memoryhouse, שהוגדר כ"מוסיקה דוקומנטרית […] החוקרת סיפורים והיסטוריות ממשיות ומדומיינת". מאחר והרצועה בגרסת הסדרה עוד לא יצאה רשמית, יוטיובר בשם קיילב פיקו החליט לנגן אותה בעצמו, כפי שהופיעה בפרק, והוא עושה עבודה מוצלחת.
הגרסה המקורית:
~
5. Take Me to Church / ביצוע: הוזייר (Hozier)
השיר שנועל את הפרק השלישי בסדרה. לקוח מתוך EP באותו שם, של המוסיקאי האירי אנדרו הוזייר-ביירן, או בקיצור, הוזייר.
~
6. November / לחן: מקס ריכטר
קטע ממוטט, מרגש ומרעיד את הנשמה שלקוח גם הוא מתוך האלבום הניאו-קלאסי של ריכטר, Memoryhouse. בסדרה הוא מופיע ככל הנראה בווריאציה מעט שונה.
~
7. Andante / Reflection / לחן: מקס ריכטר
והנה נקודה ישראלית: במהלך הקריירה שלו, הלחין מקס ריכטר בין השאר את הפסקול לסרטיו של ארי פולמן: "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים". Andante / Reflection, ליווה במקור את כותרות הסיום של "באשיר", ומלווה גם את כותרות סיום הפיילוט של "הנותרים". האם זה הטייק שלו על Piano Sonata in A major, D. 959: II של שוברט?
~
8. ?Are You Satisfied / ביצוע: ריינוולף (Reignwolf)
ברולינג סטון תיארו אותו כ"מוסיקאי בלוז קנדי פרוע ומחשמל, שלא יכול להחליט האם הוא רוצה להיות רוברט פלאנט או ג'ימי פייג'" וכל זאת ברשימת 10 האמנים החדשים שאתם צריכים להכיר השנה. אחרי שהרעים את חשמליתו ב-The Leftovers, סביר להניח ש-Reignwolf יזכה לעוד כמה הקלקות בעמודים הרלוונטיים של האתרים הרלוונטיים.
~
9. Thank God For Sinners / ביצוע: טיי סיגל
איכשהו אני מוצא את עצמי (די בטעות) מגיע מדי פעם לקליפ היצירתי והמגניב הזה של טיי סיגל – רוקר אמריקאי פרודוקטיבי במיוחד, שהחל לשחרר מוסיקה ב-2008 וצבר עד כה ים של סינגלים, 8 אלבומי סטודיו וריליסים נוספים. ההשתחלות שלו עם "תודה לאל על חוטאים" לסדרה בה עסקינן, היא הזדמנות טובה להשחיל אותו גם לבלוג.
~
10. Sweet Love for Planet Earth / ביצוע: פאק באטונס (Fuck Buttons) 
מתוך אלבום הבכורה Street Horrrsing של הצמד האלקטרוני Fuck Buttons, מבריסטול, Sweet Love for Planet Earth מוהל בהדרגה צלילים עדינים בסבך רעשני, דחוס ורפטטיבי, כמו שריון מתכת שהולך ומתעבה סביב לב פועם, עד מחנק.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מדע-בדיוני ופנטזיה, מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על The Leftovers: פסקול לאלה שנותרו מאחור

  1. Barak Ben Yossef הגיב:

    סקרת את הסדרה מעולה. אני חושב ממש כמוך, גם אחרי סיום העונה. מעניין אותי מה חשבת על החצי השני שלה.

    • עמית ל. הגיב:

      תודה!

      בגדול, דעתי לא השתנתה גם אחרי החצי השני של העונה, אבל אם בכל זאת היה דבר אחד שהפריע לי בה, זו הגלישה המוגזמת לעל-טבעי. עד אז הסדרה השתדלה לשמור על עמימות (תמיד היו בה אלמנטים על-טבעיים אבל הריאליזם שלט ברובה), שהותירה מקום לספק ולתהיות והפכה את העולם שבה למעניין יותר. כל מה שהלך עם קווין ביער למשל, היה בעיני טו מאץ'.

      יחד עם זאת, נקשרתי לחלק גדול מהדמויות, הסיום של פרק 9 הוא אחד הרגעים הכי אמוציונליים וטהורים שחוויתי השנה מול המסך – הסדרה ממש בנתה את עצמה לרגע הזה וזה השתלם בענק – והפרק האחרון לעונה בכלל שבר אותי לרסיסים (בייחוד הסצנה המצמררת עם נורה). הטון והאווירה של הסדרה המשיכו להיות מנקודות החוזק שלה, הפינאלה היה מספק והפסקול המשיך להיות אלוהי גם אחרי חמשת הפרקים הראשונים.

      אגב, עוד פסקול מעולה של סדרת טלוויזיה מהשנה – אם כי פחות מרגש – ששווה לציין, הוא זה של קליף מרטינז ל-The Knick, הסדרה החדשה (והמאוד מומלצת!) של סטיבן סודרברג.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s