הסרט הארוך ביותר בכל הזמנים

סרט ביכורים לתסריטאי "Memories of Murder"; קיי-אינדי בפסטיבל גלסטונברי; ספרים חדשים למייקל קנינגהאם, ג'ושוע פריס וברוק קלארק וסרט באורך 720 שעות שייצא בשנת 2020.
SeFo
1. Sea Fog: סרט הביכורים לתסריטאי "זכרונות מרצח", בהפקת בונג ג'ון-הו
ניתן למצוא לא מעט דוגמאות לשחקנים שחוטאים בבימוי, אך ישנם גם תסריטאים שמבצעים את המהלך הזה שנראה לא פחות מתבקש. טרנטינו לדוגמא, התחיל את הקריירה הקולנועית שלו עם מכירת התסריט של "רומן על אמת" – מה שאפשר לו להוציא אל הפועל את "כלבי אשמורת"; צ'ארלי קאופמן התנתק ממכונת הכתיבה והלך להשתלט על הסט התובעני של "סינקדוכה ניו-יורק"; דסטין לאנס בלאק הוא לא רק התסריטאי זוכה האוסקר על "מילק" (ובן הזוג המאושר של טום פאקינג דיילי) אלא גם במאי הסרט "ורג'יניה" והרשימה ממשיכה.
אחד הביטויים המסקרנים למהלך הזה הוא Sea Fog – סרט הביכורים של סים סונג-בו (Sim Sung-Bo), מי שכתב את אחד הסרטים היותר מוערכים בפילמוגרפיה של בונג ג'ון-הו, "זיכרונות מרצח" (בשיתוף עם קים קוואנג-רים והבמאי עצמו). בונג ג'ון-הו אגב, חתום על הפקת הסרט הזה שמתרחש על ספינת דייגים היוצאת ליום עבודה כושל וכפיצוי מעלים חבריה קבוצה של נוסעים סמויים ממוצא קוריאני שחיים בסין ורוצים לעבור לדרום-קוריאה. משם, כפי שניתן לצפות, העניינים מסתבכים. בין המשתתפים ניתן למצוא את קים יון-סוק הענק ("The Chaser") ואת חבר להקת JYJ, פארק יוצ'ון. הסרט מבוסס על מחזה באותו שם מ-2007 שבתורו מבוסס על סיפור אמיתי.
~
2. אינדי קוריאני בפסטיבל גלסטונברי 
ועוד קצת קוריאה: בפסטיבל גלסטונברי שנערך בחודש שעבר, השתתפו לראשונה בתולדותיו שלושה אמנים קוריאניים: הרכב הסול-פאנק הצבעוני Sultan Of The Disco; להקת הפוסט-רוק Jambinai, שמשלבת בין כלים קוריאניים מסורתיים לבין גיטרות ואלקטרוניקה ואחרונה חביבה, סינגר-סונגרייטר מסיאול העונָה לשם גון צ'וי (Gonne Choi).
גון צ'וי מבצעת לא מעט שירים באנגלית (גם אם לא לגמרי ברורה) ובאתר הפסטיבל תוארה כשילוב בין קרלי סימון לקרול קינג בימי הזוהר שלהן בשנות השבעים. Exit Music הוא השיר הכי מרגש שלה ששמעתי עד כה ומצא חן בעיני במיוחד הסטינגס החי של הקליפ והנגיעות האלקטרוניות-חשמליות שמעטרות אותו. ערוץ היוטיוב שלה משופע בקליפים בסגנון הזה (אחד מהם מצולם במכבסה למשל) כך שכדאי להציץ.
[via doindie]
~
3. מפגש עם מייקל קנינגהאם לרגל צאת ספרו החדש, "מלכת השלג"
"עם רדת הערב", הרומן הקודם של מייקל קנינגהאם, היה ספר אלגנטי אבל מאופק מדי שלא הפך לרומן הגאה שכה ייחלתי לקרוא (בהקשר אליו אגב, מעניין לקרוא את המאמר שפורסם בשנה שעברה בסלון שתוהה מדוע איננו זוכים לקרוא את הרומן הגאה הגדול), אבל זו עדיין לא סיבה לפסוח על הרומן החדש שלו, "The Snow Queen". בגדול, עלילת הספר סובבת סביב חייהם המורכבים של שני אחים ניו-יורקרים ושואבת השראה מהמעשייה הפנטסטית של הנס כריסטיאן אנדרסן.
במהלך מפגש שערך קנינגהאם עם קוראים, הוא הציע להם לבחור בין "מעשיה קצרה של התגלות קוסמולוגית" ל"מעשיה קצרה על סמים ואמנות". את התשובה תוכלו למצוא בוידיאו, ומה גם שלשמוע את קנינגהאם מקריא זה בכלל שואו עם כל המחוות, ההפוגות וההטעמות שלו, שגורמות לטקסט להישמע כאילו הוא מקריא שירה.
~
4. קטעים מתוך הרומנים החדשים של ג'ושוע פריס וברוק קלארק
בניגוד לספר הקודם של קנינגהאם, הספרים המתורגמים הקודמים של ג'ושוע פריס וברוק קלארק העיפו לי ת'גרביים מהרגליים. "ואז הגענו לסוף", רומן הביכורים של פריס, ו"המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד" של ברוק קלארק, התגלו כשני ספרים מצחיקים וטראגיים עם כתיבה מעולה שלא הפסקתי להפיק מהם הנאה, והידיעה כי לשני הסופרים הללו יש עבודות חדשות בקנה היא סיבה למסיבה מבחינתי.
למעשה, אחרי "ואז הגענו לסוף", שתורגם בהוצאת עם עובד, פריס הוציא רומן נוסף בשם The Unnamed ואחרי "המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד", שראה אור בהוצאת מחברות לספרות (עם אחת העטיפות הכי מקוריות שלהם עד היום), קלארק הוציא את Exley, אך אף אחד מהם לא ראה אור בעברית. האם זה ישתנה עם ספריהם החדשים?
The Happiest People in the World, הוא הרומן החדש של ברוק קלארק, שייצא לאור בתחילת נובמבר השנה. בהסתמך על כריכתו, ברוק עושה שימוש חתרני בפורמט של מותחן פוליטי ליצירת סאטירה נשכנית על האובססיה האמריקנית לביטחון והקונספירציות שמאיימות עליו. בינתיים ניתן לקרוא קטע מתוכו ובאתר ההוצאה ניתן לקרוא על ההשראה שהובילה לכתיבתו.
To Rise Again at a Decent Hour, הוא הרומן החדש של ג'ושוע פריס, שיצא לאור לפני כחודשיים. כך מתוארת עלילתו בכריכה האחורית: "פול אורורק הוא איש של סתירות: הוא אוהב את העולם, אבל לא יודע איך לחיות בו. הוא לוּדִיט שמכור לאייפון שלו, רופא שיניים שנוהג לצרוך ניקוטין, אוהד נלהב של הרד סוקס שמתמוטט מניצחונותיהם ואתאיסט שלא לגמרי מוכן לעזוב את אלוהים. ואז מישהו מתחיל לחקות את פול ברשת, והוא צופה באימה בדף הפייסבוק ובחשבון הטוויטר שנוצרים בשמו. מה שמתחיל כחילול שערורייתי של פרטיותו, הופך במהרה לתעוקה נפשית: האפשרות שהפול המקוון עשוי להיות מוצלח יותר מהדבר האמיתי".
כמי שאהב במיוחד את "האדם המשוכפל" של סאראמאגו ו"סורק אפלה" של פיליפ קיי. דיק, סיפורים נוספים על זהויות ומשברים אקזיסטנציאליסטים במעטפת קומית אפלה תמיד יתקבלו בברכה והעובדה שג'ושוע פריס כותב אחד כזה היא לגמרי בונוס. באתר הבית של פריס ניתן לקרוא את הפרק הראשון מתוך הספר וכאן תוכלו לשמוע גרסת אודיו לקטע הלקוח ממחציתו.
~
5. Ambiancé: הסרט הארוך ביותר בכל הזמנים
אם חשבתם ש"שטנטנגו" של בלה טאר הוא מתכון בטוח לטחורים או שהארבע שעות וחצי של "נימפומנית" היו קצת יותר מדי (הן לא), הקולנוען השוודי אנדרס ווברג (Anders Weberg), שחרר לאחרונה טיזר באורך 72 דקות לסרט באורך… 720 שעות (!). כדי לצפות בסרט כולו תאלצו לפנות חודש שלם מזמנכם (בלי הפסקת פיפי), אבל אל תמהרו להשכיר קטטר שכן הסרט המלא יושלם רק בשנת 2020. אבל שמו לב: הסרט יוקרן פעם אחת בלבד, סימולטנית בכל העולם, ואז יושמד ויביא גם לקץ הקריירה הקולנועית של הבמאי השוודי השאפתן.
הטיזר הנוכחי יהיה זמין לצפייה ברשת רק עד ה-20 ביולי. הטריילר הקצר הבא (באורך של 7 שעות ו-20 דקות) ייצא ב-2016, וטריילר ארוך יותר – שהוא בסך הכל שבריר מתוך הסרט – באורך של 72 שעות, יעלה בשנת 2018, אם ירצה השם. הסרט, שנקרא Ambiancé, מתואר כנרטיב אבסטרקטי לא ליניארי בו חלל וזמן נמהלים למסע סוריאליסטי חלומי. שיהיה בהצלחה עם זה, אני אומר. ליוצר ולצופים [via The Playlist].
[לצפייה בוימאו]
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, מוסיקה, ספרות היא רכילות, ספרים שצריך לתרגם, קולנוע ניסיוני, קולנוע קוריאני, קולנוע שוודי, קיי-אינדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הסרט הארוך ביותר בכל הזמנים

  1. אלעד הגיב:

    sea fog נשמע נהדר. מקווה לקלאסיקה נוספת לאחר האכזבה היחסית ממנקב הקרח של בונג והאכזבה היותר מוחלטת [לפחות על פי הביקורות] מ – HWAYI של jang joon.

    מה שכן the fake הסרט אנימציה הדרום קוריאני החדש ממש הפתיע אותי. סרט מעולה. [ספויילר] אמנם ישנם אי אילו חסרונות. אני לא אנין אנימציה או משהו אבל היא נראתה לי די בסיסית. היו גם מספר מועט של סצנות שניתן היה לוותר עליהם [הריגת הכלב בהתחלה, יבבות מלודרמטיות מידי של גיבורת הסרט] אבל הטון הריאליסטי, הקודר מאוד מרענן בגרסת אנימציה… וכמובן כמובן… שוב פעם משחק קוריאני מרתק במושא ההזדהות של הצופה. מי טוב ? מי הרע ? כאן הקו שוב מיטשטש ושוב בצורה מקורית ומרעננת. ישנם שלושה גיבורים. אחד הרע/נבל הקלאסי. אחד שמתחיל כנבל הגרוע מכולם ומסיים כגיבור היחסי של הסרט ואחרון חביב הכומר הענוג והטוב שמסיים כדמות המפלצתית מכולם.

    סרט שגורם לך לחשוב ונשאר איתך אחרי.

    • עמית ל. הגיב:

      את "הוואי" אני מקווה לראות ממש בקרוב ואת "הזיוף" אני אנסה לתפוס בפסטיבל ירושלים אם אצליח (ראוי היה לציין את הספוילר לגביו בהודעה אגב, אז הוספתי…).

      דווקא מאוד נהניתי מ"רכבת הקרח" של בונג. הוא היה סוחף ובומבסטי עם כמה רגעים קולנועיים חזקים (כמו הקרב שנערך באפלה). בהקשר למה שכתבת על "הזיוף", מרבית הדמויות ב"רכבת הקרח" היו פחות מורכבות מבחינת החלוקה לטובים ורעים, אבל הדמות שגילמה טילדה סווינטון למשל, הייתה פאן טהור דווקא בגלל ההקצנה הקריקטוריסטית שלה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s