לאן נעלם מישל וולבק?

YKKSK
לפעמים, כותרת היא הכל. זה אולי נשמע שטחי להסתכל בקנקן אבל מה אפשר לעשות? בעולם מלא קנקנים לא תמיד יוצא לך להסתכל במה שבתוכם. מבחינתי, כותרת טובה היא כמו קצין הנחתה. היא מנפנפת לך מול הפרצוף, ככה עם הידיים, על מנת לביית את תשומת לבך למקום הנכון. זה לא אומר כמובן כלום לגבי היצירה עצמה – היא יכולה להיות יצירה מחורבנת עם כותרת מעולה או יצירת מופת עם כותרת משמימה. אבל אם היוצר הוא עדיין לא מותג ("קיבלתם כבר את הספר החדש של…"), זו ללא ספק אחת הדרכים לעשות עיניים לצרכני תרבות.
סוג מסוים של כותרות שתמיד משעשע אותי לקרוא – ואין באמת דרך הגיונית להסביר למה – הוא הסוג המכיל שמות של מפורסמים: Bruce Willis is dead – כותרת שנונה (וקצת מחרידה) לרצועה אלקטרונית רפטטיבית מתוך אלבום של מיסטר אויזו; You Can't Kill Stephen King – פארודיית אימה זולה מ-2012; Stalking Bret Easton Ellis – רומן בשני חלקים של קרוליין ווייס ומרגרט וואלאס ו-Richard Yates – רומן של טאו לין, שלמעשה אין לו שום קשר ישיר לריצ'רד ייטס (פרט לכך שאחת הדמויות בו קוראת ספר של ריצ'רד ייטס, נדמה לי).
אל החבורה הזאת מצטרף כעת הסרט הצרפתי The Kidnapping of Michel Houellebecq, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל ברלין. מה שהכי מפתיע ב"החטיפה של מישל וולבק" הוא שמישל וולבק אשכרה מככב בו. זה נורא מוזר שסופר מצליח מגלם את עצמו בסרט עלילתי באורך מלא, אם כי במקרה של וולבק אפשר להבין את זה: ראשית, כי הוא מישל וולבק; שנית, כי המדיום הקולנועי לא ממש זר לו – מעבר לכך שספריו עובדו למסך הגדול, בשנת 2008 הוא ביים בעצמו עיבוד לספר שכתב שלוש שנים קודם לכן, אפשרות של אי.
למשך פרק זמן מסוים במהלך מסע יחסי הציבור לספרו האחרון, "המפה והטריטוריה", מישל וולבק נעלם. "החטיפה של מישל וולבק", בבימויו של גיום ניקלו, נועד לבאר מה באמת קרה לסופר הצרפתי השערורייתי בספטמבר 2011. בשנה שעברה ניתן היה לראות בפסטיבל חיפה את סרטו הקודם של ניקלו, "הנזירה" עם איזבל הופר. ניתן לקוות כי גם המעשייה המשונה הזאת – שהיא הפתעה אדירה לכל מעריצי וולבק – תגיע אלינו.
עדכון: חדשות נהדרות! מסתבר שהסרט יוקרן בסינמטק ב-26 מרץ, במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי, כמוהו גם "אני עצמי ואמא שלי", של גיום גאליין עליו כתבתי לפני זמן מה. Fucking great!
~
כבר המון זמן שאני רוצה לעשות מרתון (טוב, אולי לא מרתון) של חמשת עבודות הוידיאו הגדולות של מת'יו בארני, The Cremaster Cycle, שיצאו בין השנים 1994 ל-2002. יחד עם זאת, לאחרונה הציג בארני יצירה קולנועית אמנותית חדשה בשם River of Fundament, עיבוד רדיקלי בן חמש שעות וחצי ל-Ancient Evenings של נורמן מיילר.
הסרט, שנעשה בשיתוף עם המלחין ג'ונתן בּפלר, מגולל באמצעים נרטיביים – תוך שילוב אלמנטים של פרפורמנס, פיסול ואופרה – סיפור היפרסקסואלי על אלים מצריים וגלגול נשמות, לצד עלייתה ונפילתה של תעשיית הרכב האמריקנית. העבודה עליו ארכה כשבע שנים, ומשתתפים בו אין ספור שחקנים, בהם מגי ג'ילנהול, פול ג'יאמטי ואלן ברסטין. בנוסף, הנה חלק מראיון שערך גספר נואה עם מת'יו בארני, בו הם מדברים על תלת-ממד, כוח משיכה, אופרה וכיו"ב.
~
ואם אנחנו כבר בעניין של פרפורמנס, לפני שנתיים ערך הקולנוען, הצלם ובמאי הגיי-פורנו הקנדי ברוס לה ברוס, השקה לספר תמונות פולארויד שטרם פורסמו בשם Bruce(X)ploitation. במסגרת המאורע שהתקיים בגלריית The Hole בניו יורק (שמציגה אמנות אוונגרדית), ערך לה ברוס פרפורמנס-פולארויד פרובוקטיבי, כהרגלו בקודש. לפני חודשים אחדים עלה תיעוד שלו לרשת ואם אתם לא פוחדים מגלונים של דם מזויף, טראש פופ והומואים, אתם בהחלט מוזמנים לבדוק את זה.
[לצפייה ב-Vimeo]
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אמנות, בקרוב!, מוסיקה, ספרות היא רכילות, ספרות פולחן. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s