Escape from Tomorrow (בימוי: רנדי מוּר / ארה"ב / 2013)

EFTomorrow
בנסיעה האחרונה שלי לפריז עם בת דודתי, לפני כשלוש שנים, צילמתי סרט קצר. לא משהו Fancy. בעזרת מצלמה פשוטה במיוחד, צילמתי אותה צועדת ברחובות פריז, יוצאת מהמטרו, ממתינה לסרקוזי, אצה באירועי יום העצמאות, נחה במלון וכיו"ב, כשבראשי מתגלגל וויס אובר שיחבר את כל הטלאים הללו ליחידה קוהרנטית (וזה עוד לפני שראיתי סרט כמו "ללא שמש" של כריס מרקר, שעושה קסמים עם קונספט דומה אך שונה).
רוב הזמן בת דודתי לא הבחינה שאני מצלם וכשכבר שמה לב לכך, ניסתה להתחמק מן העדשה בכל דרך אפשרית (הצרפתים כמובן שלא התייחסו. ללכת בפריז ולצלם דברים זה כמו להתנגב אחרי מקלחת – אין טבעי מזה). יותר מכל, רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל ליצור סרט קצר באופן עצמאי לחלוטין, בלי תקציב, בלי תסריט ובלי שחקנים. כחובב סרטי שוטטויות ורחובות פריזאיים, ההזדמנות נראתה לי מושלמת. בשובי הביתה כבר היה לי ברור שאמיר את הסרט לשחור-לבן, מה ששדרג מיד את התמונה ויצר אווירה מלנכולית ומרקם מגורען שמצא חן בעיני. זה היה ניסוי כיפי ומספק ובסך הכל אני מרוצה מהתוצאה הסופית.
בניגוד לסרט הקצר שלי, שנהגה במהלך טיול בן פחות משבוע, הבמאי האמריקאי רנדי מוּר בישל תכנית שאפתנית יותר: צילום סרט עלילתי באורך מלא שיתרחש ברובו בדיסנילנד, תחת אפם של עובדי הפארק וקהל המבקרים. לשם כך הוא נעזר בצוות מצומצם ומספר שחקנים, בהתבסס על תסריט שכתב בעצמו. התוצאה היא: Escape from Tomorrow, אחד מסרטי האינדי המדוברים של 2013, שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס.
Escape from Tomorrow מגולל מסע פיזי ותודעתי שעובר אב במשבר המאבד את שפיותו. עם תחילת הסרט הוא מקבל הודעה בעלת השלכות תהומיות על עתידו, ובמהלך ביקורו בדיסנילנד –  יחד עם אשתו, בנו ובתו הקטנים – הוא קולט שהחיים הם לא מה שהבטיחו לו.
הסרט נפתח בנסיעה מסחררת ברכבת הרים, דימוי שניתן לאמץ כהצהרה לגבי הסרט בכללותו. בנוסף, שני אלמנטים משמעותיים מכים בצופה מיד בראשיתו: הצילום הפריך בשחור-לבן והמוסיקה הקסומה של המלחין הפולני אבּל קורזניובסקי.
הבחירה לצלם בשחור-לבן היא מן הסתם כורח המציאות שכן אם אתה רוצה לצלם סרט מבלי שאף אחד ידע, לא תוכל להסתובב עם פנסים בגודל של עמוד חשמל. אלא שמוּר רתם זאת לשימוש אמנותי: ראשית, בשחור-לבן הכל נראה טוב יותר (תשאלו אפילו את נוח באומבך), שנית, הבחירה לצלם כך מקום שמוכר לטריליון אנשים ומזוהה עם צבעוניות על סף הבחילה, יוצרת הזרה מעניינת שמיד מושכת את העין. כמו כן, מוּר והצלם שלו, לוקאס לי גרהאם, מעצבים שוטים מוזרים ויפהפיים עם אפקטים מיוחדים שמנצלים את השחור-לבן באופן יצירתי.
בהתחשב בתנאים הצנועים שהולידו את הסרט, הבחירה במלחין כמו אבּל קורזניובסקי (שפיסקל בעברו את "סינגל מן") הפתיעה אותי כששמעתי עליה לראשונה. אך מסתבר כי דווקא ההתנגשות שבין הסרט הקטן לפסקול הגרנדיוזי (שהוא מעין תערובת של עליצות דיסנית קודרת), תורמת לא מעט לעוצמה של Escape from Tomorrow וטוענת אותו בממדים כמעט אפיים.
הפיקחון מן החלום האמריקאי שמדרדר לסיוט על רקע אתר כמו דיסנילנד, הוא מהלך מבריק שכן הוא מבטא גם את הפער שבין הדימוי לחוויה הממשית של פארק השעשועים עצמו. ממבט ראשון, דיסנילנד עשוי להצטייר כמקום מפלט מחיי היום-יום אל עולם של אגדות, ילדוּת והרפתקאות. אלא שאם אתם משפחה שפקדה מתישהו פארק שעשועים, אתם ודאי יודעים שכהורים מדובר בעינוי לא פחות גדול מצפייה רצופה ב"מון טיים" (טוב, אולי לא עד כדי כך): תורים בלתי נגמרים, זאטוטים גחמניים וקהל מבקרים בלתי נסבל. בקיצור, משהו כיפי לכאורה שלא תחזרו עליו לעולם (או לפחות עד הטיסה הבאה לקליפורניה).
במובן הזה, Escape from Tomorrow הוא שם אירוני שכן אם גיבורנו רוצה להשהות את עתידו – דיסנילנד עשוי היה לענות על כך לו היה ילד. כשאתה מבוגר, להימלט מן המחר לא ממש בא בחשבון. למעשה, המחר משמעו להתבגר – תהליך בלתי נמנע שמשפיע על הדמויות ומעורר באב כמיהה למציאות אחרת, ליופי ולנעורים, בעודו חווה מעין משבר גיל העמידה.
לכל אורכו, הסרט מתענג על דימויים שמעטרים את פארק השעשועים אך בחלוף ההלם הראשוני, עומס צילומי המתקנים בשלביו המוקדמים מתחיל לייגע. יחד עם זאת, המסע ההזייתי, החיכוכים המשפחתיים והאירועים הביזאריים שגודשים אותו בהדרגה, מתגבשים לחוויה מגניבה לגמרי. יש לזקוף זאת גם לבחירות הסגנוניות, כמו האסתטיקה נוסח סרטי המד"ב הזולים של שנות החמישים והשישים בארה"ב, ששולטת בחלקו האחרון.
Suspension of disbelief הוא מצב הכרחי לצפייה בכל סרט עלילתי (אלא אם כן אתם כותבים עבודה אקדמית או צופים חתרניים), אך ההיוודעות לסיפור הרקע יוצא הדופן של עשיית הסרט הופך את חוויית הצפייה בו למשונה, כזו העובדת ברמה נוספת: הסתכלות חיצונית בניסיון להבין כיצד צולמו שוטים מסוימים, מי מהנוכחים על המסך משחק ומי אינו מודע לעובדה שהוא מופיע בסרט. ניתן לראות זאת אולי כקורלציה לתהליך התודעתי שעובר גיבור הסרט, כמי שיוצא מן המציאות וחוזר אליה לסירוגין, עד אשר אינו יכול ליצר אבחנה ברורה.
בסופו של דבר Escape from Tomorrow הוא ניסוי מיוחד בעולם הקולנוע העצמאי. בי-מובי משונה, משעשע, קצת מבורדק אבל יצירתי, שמוכיח פעם נוספת כי אין צורך בהרבה כסף כדי להביא אותה במשהו מקורי, אלא אם כן דיסני מחליטים לתבוע לכם את הצורה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על Escape from Tomorrow (בימוי: רנדי מוּר / ארה"ב / 2013)

  1. עמית איצקר הגיב:

    תעלה לינק לסרט הקצר שאתה עשית בפריז

  2. שגיא הגיב:

    אתה יכול להסביר את הסרט? ראיתי אותו ולא ממש הבנתי מה הלך שם…
    תודה

    • עמית ל. הגיב:

      *ספויילרים ל-Escape From Tomorrow*

      הסרט הזה הזכיר לי רומנים מסוימים שכתובים בנוסח זרם התודעה: הדמויות עשויות לערוך מסע בשטח פיזי מצומצם – פארק, חדר וכד' – אך הדגש הוא על המסע הפנימי, המחשבות, ההרהורים וכו'. המציאות שנגלית לקורא מתווכת מבעד לתודעה הסובייקטיבית של הגיבור כך שהפחדים, האימה והפרנויה יקבלו ביטוי ממשי. זה מה שפחות או יותר קורה למיטב הבנתי ב-Escape From Tomorrow.

      הסרט נפתח באופן ריאליסטי – גבר בחופשה משפחתית, מקבל שיחת טלפון בה מודיעים לו שהוא מפוטר מעבודתו. האם זה יכול לקרות באמריקה של היום? בוודאי. הדמות הזו מייצגת את האמריקאי הממוצע – גבר בשנות הארבעים לחייו, איש משפחה ממעמד הביניים – שבדומה לרבים מהאמריקאים בעת הנוכחית, החשש מאי ודאות כלכלית מכה בו בעוצמה. אך במקום להתמודד עם הבעיה, הוא מחליט לברוח ולאן טוב יותר לברוח מאשר לדיסנילנד? תמצית האסקפיזם האמריקאי, שכולה שעשועים ילדותיות וצרכנות.

      אבל דיסנילנד זו פיקציה – במהלך הסרט הוא רב עם אשתו, מאבד את ילדיו, משתכר, פוגש נסיכת דיסני שהזדקנה ורודף אחרי נערות צרפתיות שמייצגות עבורו נתיב בריחה נוסף. ההזדנבות שלו אחריהן היא כרדיפה אחר דבר בלתי מושג – פנטזיה, יופי, נעורים, עתיד פתוח ונטול אחריות. הסצנה בה הוא בוכה בבריכה למשל, היא הכרה במקום האומלל והמכוער שבו הוא נמצא. מקום שלא מתיישב עם הפנטזיות שלו או עם החיים שדמיין לעצמו. הוא חי בסיוט וככל שהסרט מתקדם, הסיוט מקבל ממדים מוחשיים.

      בשלב מסוים הוא מגיע למתקן מעבדתי – שמעוצב כמו תפאורה מסרטי מד"ב אמריקאים מהסיקסטיז – בו מדען מציג לו רסיסים מתוך הדמיון שלו. באחד מהם, הוא משמש מעין פטריארך למשפחה אידילית: הוא יוצא מתוך מכונית יוקרתית, לבוש בהידור, אשתו סקסית וצעירה, ילדתו הממושמעת תלויה על זרועו. הפנטזיה הזו מופיעה שוב בסופו של הסרט לאחר ש"האני הישן" שלו מת משפעת חתולים (אחת המחלות המבדרות). על מנת "לממש" בתודעתו את הפנטזיה הזו, היה עליו "להרוג" את האני הקודם שלו. כיצד הוא עושה זאת? בהפיכתו לאב השנה: הוא נחלץ מן המעבדה, הורג את המדען, יוצא להציל את בתו ומשכיב אותה לישון בשיר ערש.

      אני מניח שהשאלה היא האם יש שלב בו הסרט בכלל ריאליסטי? ואם כן, באיזה שלב הסרט מפסיק להיות ריאליסטי והופך להיות סוריאליסטי והאם אנחנו יוצאים בכלל מהתודעה של הגיבור בשלב מסוים וחוזרים ל"עולם האמיתי" בדומה נניח, ל"מלהולנד דרייב". הסרט מציג תהליך של אובדן שפיות. הצופה תמיד חווה את האירועים מבעד לתודעה של הגיבור וברגע שהגיבור יורד מהפסים ומסיים בפנטזיה עמוקה יותר, כך גם הסרט. ככה אני רואה את זה לפחות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s