על "קוּרוֹ" של דייסוקי שימוטה והקולנוע האסייתי בפסטיבל חיפה 2013

Kuro
ייתכן כי חדי העין שביניכם, העוקבים אחר רשימת הסרטים המתעדכנת תדיר בסרגל הצדי של הבלוג (המכונה גם: Wish List), הבחינו מזה זמן מה ב"קוּרוֹ" (Kuro), סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי היפני דייסוקי שימוטה, בן ה-37. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-25 בטוקיו שנערך בשנה שעברה, והופעתו בתכניה של פסטיבל חיפה לכדה אותי בהפתעה גמורה. "קוּרוֹ", הוא מסוג הסרטים העצמאיים הקטנים האלה שהאפשרות היחידה לצפות בהם היא בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים (קשה לי להאמין שהוא יגיע אפילו לאוזן) ובמקרה שלו, גם לא מדובר בכל-כך הרבה פסטיבלים.
אל הקרנתו ביום רביעי האחרון, הגעתי מלווה בשני חברים נהדרים, לאחר שכיתתנו רגלנו מהקרנה באולם רפפורט אל מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, שבין קימונואים מוזהבים לחרבות סמוראים, התגלה כבחירה האולטימטיבית לבלות בו את ערב שמחת תורה. בעודנו ממתינים לפתיחת האולם בקומה השנייה, הבחנתי בגבר יפני לבוש בחולצת כפתורים, היוצא ממה שאני מעריך כשירותים. באותו רגע נראה לי הגיוני שיפנים יסתובבו במוזיאון לאמנות יפנית. מסתבר שזה היה הבמאי. הוא שמע שמקרינים את הסרט שלו בפסטיבל חיפה וקפץ לביקור פתע.
מעבר לנוכחותו של דייסוקי שימוטה, הפתיע אותי לגלות כי הגיל הממוצע באולם חג סביב השישים. זה המקום להבהיר שבתקווה ואזכה להגיע לגיל 60, אני לא מתכוון להדיר את רגליי מאולמות הקולנוע (במידה ויישארו כאלה), אבל בחייאת, איך יכול להיות שסרט העוסק בהווי של דמויות בעשור השני והשלישי לחייהן, לא זוכה גם לקהל הצופים שהוא מדבר עליו? זה כמו לראות אולם מפוצץ בבני-נוער שצופים ב"אהבה" של מיכאל הנקה. אין בזה שום דבר רע כמובן, אבל אם קולנוע יפני צעיר ורענן מעניין רק את הסבתא שלכם, זה די מבאס.
סרטו של שימוטה, קרוי על שם הדמות הראשית שמככבת בו – בחורה מוזרה, שתקנית וקצת מעצבנת כבת 20, העובדת כזבנית במאפייה. לאחר שהיא מבינה כי שאיפותיה המקצועיות לא יתממשו, היא נוטשת את מקום עבודתה ויוצאת לרחוב. במקביל, נפרש סיפורם של שני גברים מקומיים: אייטו, צלם סטיל החווה משבר ביחסיו עם אהובתו וגוו, במאי מחזות פלרטטן בן 30 ומשהו, שאשתו השחקנית פורשת ממחזהו אשר עתיד לעלות בקרוב. רצה הגורל ושלושת הדמויות הזרות פוגשות זו את זו ויוצאות להרפתקה.
החלק הארי של הסרט מתרחש בבית מלון נטוש, קרוב לים, אליו מגיעים השלושה לבלות את זמנם. אם לרפרר לפוקו, בית המלון הוא, מה שמכונה, "הטרוטופיה" – מרחב אמיתי ומנטלי נושא משמעות (הוא ממשי אך בה בעת ממוקם בשומקום), שמבודד את הדמויות מן החברה ופועל על-פי חוקים משלו. במקרה של קורו וחבריה, המלון משמש כמעין כמוסה המאפשרת להם לחזור לילדות, לדמיין, לשחק ולרקוד. השהייה מן החיים האמיתיים עד אשר יהיו מסוגלים לחזור למסלולם. זהו סרט די נטול עלילה אבל כזה שמורכב מאוסף רגעים משעשעים המאופיינים בתמימות ילדותית (מה שאחרים עשויים לכנות, "סרט שלא קורה בו כלום").
בניגוד לחברתי הטובה ששנאה אותו (אני חושב שהמילים המדויקות שלה היו "אתם רציניים? זה סרט סטודנטיאלי" אגב גלגול עיניים מתמשך), חבר שלי הביע אהדה ותיאר את "קוּרוֹ" כ"'זרים' של ג'רמוש פוגש את 'יצרים' של אנטוניוני פוגש את 'חבורה נפרדת' של גודאר". למעשה, דייסוקי שימוטה הוא Movie Buff רציני, שכן ההגדרה המלאה יותר לסרט תהיה משהו כמו "'זרים' של ג'רמוש פוגש את 'יצרים' של אנטוניוני פוגש את 'חבורה נפרדת' של גודאר פוגש את 'קלרה הקדושה' של פולמן פוגש את 'שוטרי קיסטון' של הקומדיה האילמת".
Kuro2
"קוּרוֹ" ספוג בהשפעות קולנועיות (שאומתו בשיחה מביכה משהו, שנערכה עם הבמאי בתום ההקרנה). מעבר לכך, במהלך שהותם במלון, גוו מחליט לכתוב תסריט, בו תגלם קורו את התפקיד הראשי. אם תרצו, שלושת הדמויות הראשיות הן: במאי-תסריטאי, צלם ושחקנית, היוצרים עולם אלטרנטיבי – מחוץ למציאות היומיומית – בסרט שכולו מחוות קולנועיות. בדומה למלון הנטוש, גם הקולנוע הוא סוג של מקום מפלט זמני מן המציאות החיצונית וככל שהסרט רץ, כך קיוויתי להמשיך ולשהות בו יחד עם החבורה החמודה הזאת. לשהות במציאות חלופית שאין בה חנויות סגורות ברחובות חשוכים בערב חג, נסיעה ארוכה הביתה וחלומות בהקיץ על מקום מזמין יותר.
"קוּרוֹ", ממעט בדיבורים ועיקר ההומור שבו נובע מעיצוב משעשע של מיז-אנ-סצנות ושימוש ניכר במחוות פיזיות. לטעמי, השילוב שבין העמדות-מכאניות-מבוימות לבין רוח שטות חופשית, צעירה ואנרכיסטית שהדמויות אמורות לבטא, מוליד יציר-כלאיים שהוא מצד אחד מרענן ומתוק אך מצד שני מרגיש מצועצע ושטוח. לא תמצאו בו את המקבילה לשלושה חברים שרצים באמוק לאורך הלובר – שחרור פרוע, אותנטי, לעגני ושובר מוסכמות. הוא מאופק יותר, פרפורמנסי. יתכן שיש בכך הדגשה של המדיום הקולנועי, ובדומה ל-Blow-Up של אנטוניוני, מעוניין "קוּרוֹ" להצהיר על עצמו כטקסט ולהעלות שאלות בנוגע לטיבה של המציאות. כך או כך, סרט הביכורים של דייסוקי שימוטה מספק 100 דקות של אינדי יפני צעיר, נעים ו-Quirky.
~
כמה מילים על הקולנוע האסייתי בפסטיבל חיפה 2013
היום בערב יבוא לסיומו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-29 בחיפה. על אף מספר לא מבוטל של סרטים נחשקים, אני מוכרח להודות שהיו לי תקוות גדולות באשר לתכניית הפסטיבל שלצערי לא התממשו במלואן. כצופה נלהב של קולנוע עכשווי ממזרח אסיה, מצאתי את ההיצע הנוכחי מצומצם מדי, בטח ביחס לקולנוע ממזרח אירופה.
ראשית, הפתיעה במיוחד ההיעדרות של הונג סאנג-סו הקוריאני, שהוציא השנה שני סרטים חדשים (על הראשון היה מועמד לפרס בפסטיבל ברלין ועל השני זכה לאחרונה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל לוקארנו), בייחוד אחרי שבשנה שעברה הוקרנו בפסטיבל חיפה שני סרטים בבימויו. שנית, למעט "הנשר עובר" של ג'ון סו-איל ו"טעם הכסף" של אים סאנג-סו, לא הוקרנו בפסטיבל סרטים קוריאניים נוספים – עובדה מבאסת במיוחד, בהתחשב בכך שדרום קוריאה סיפקה לא מעט יצירות מסקרנות במהלך 12 החודשים האחרונים, בהן: Pluto של שין סו-וון; Fatal של לי דון-קו (שנחשבו לשניים מהסרטים הבולטים בפסטיבל בוסאן 2012, עפ"י הדיווחים, לצד "צ'יסול" שהוקרן בירושלים); The Weight של ג'יון קיו-הוואן, ונציג דרום-קוריאה לאוסקר הקרוב, Juvenile Offender של קאנג יי-קוואן. מעל הכל, כיצד יתכן שאף פסטיבל לא הביא לנו את Snowpiercer?
בגזרה היפנית, ראוי לציין לחיוב הקרנה של עותקי צבע חדשים ומשוחזרים לשניים מסרטיו של יסוג'ירו אוזו, לציון 50 שנים למותו: הסרט הראשון שביים בצבע, "פרח השוויון" (1958) והסרט האחרון שביים בחייו, "אחר צהריים סתווי" (1962), וכן הקרנה של "סיפור טוקיו" (1953) האגדי, אף הוא בעותק חדש ומשוחזר.
בכל הנוגע לקולנוע יפני עכשווי, הוקרנו שלושה סרטים חדשים: "משפחה מטוקיו", עיבוד מודרני ל"סיפור טוקיו" של אוזו, שביים יוז'י ימאדה בן ה-81; Like Father, Like Son של הירוקאזו קורה-אדה הנפלא ו"קוּרוֹ" של דייסוקי שימוטה, כאמור מההפתעות הבודדות בפסטיבל מבחינתי, בכל הנוגע לקולנוע ממזרח אסיה. מאכזבת במיוחד ההתעלמות מהסרט היפני The Kirishima Thing, שזכה השנה בפרס הסרט הטוב ביותר מטעם האקדמיה היפנית, כמו גם מסרטים נוספים שאזכרתי בפוסטים קודמים ("סרט רע" של שיון סונו, יכול היה להיות שיחוק מעולם אחר).
כמו כן, בניגוד גמור לפסטיבל ירושלים, הקולנוע הסיני בפסטיבל חיפה נעדר כמעט לחלוטין (נתון מצער, בייחוד לאור התקופה הנוכחית בה מנסה הממשל הסיני לצמצם את נוכחות הקולנוע העצמאי ע"י סגירת ביה"ס לקולנוע וחיסול פסטיבלי סרטים בסין) ועל קולנוע טיוואני אין בכלל מה לדבר. מהבחינה הזו, ההיצע של פסטיבל ירושלים היה הרבה יותר קרוב לטעמי האישי וגם השכיל לשלב בין יצירות בידוריות יותר לסרטי אינדי וארט-האוס מדוברים. מה שכן, מדרום-מזרח אסיה ניתן היה לאתר את סרטו החדש של הקולנוען הפיליפיני, לב דיאז, "נורטה, סוף ההיסטוריה". דיאז נחשב לאחד הנציגים המובילים של הקולנוע הפיליפיני החדש עם יצירות מונומנטליות ארוכות במיוחד, והבחירה של פסטיבל חיפה לשבץ סרט בן 250 דקות בבימויו, בהחלט מבורכת.
בסופו של דבר, כל הרעיון של פסטיבל קולנוע מבחינתי הוא הזדמנות חד-פעמית לצפות על מסך גדול בסרטים חדשים שאינם מופצים בבתי הקולנוע בארץ (ואלוהים יודע כמה כאלה יש). אם לסכם את הדברים: היו לנו 2 סרטים דרום-קוריאניים, 3 סרטים יפנים עכשוויים (בהם החדש של קורה-אדה, שבלאו הכי יעלה לאקרנים באורלנדו סינמה החל מדצמבר, תחת השם "סיפור משפחתי") וסרט סיני אחד – כל זה מתוך כמאה ושישים סרטים שהוקרנו סך-הכל בפסטיבל. רק לי זה נשמע לא מספק?
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע, קולנוע יפני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על "קוּרוֹ" של דייסוקי שימוטה והקולנוע האסייתי בפסטיבל חיפה 2013

  1. אלעד הגיב:

    "סיפור משפחתי" ? או ואבוי..נפלאות התרגום הקלוקל.

    "סיפור המשפחתי" מבין השלושה סרטים שראיתי בפסטיבל, היה הסרט החלש במקבץ [ראיתי גם את צלילים מהשכונה הברזילאי ו"באושר ועושר" הטורקי]. בעוד שכל אחד מהשניים האחרים הביא משהו קוהרנטי ומיוחד שמיצק בך את אותה תחושה חמקמקה, התחושה שמופיעה כמעט תמיד לא מיד אלא מבשילה בך אט אט. התחושה שראית סרט טוב ונעים לך וטוב לך להיזכר ולהרהר ולדון בו. [באושר ובעושר בגלל הצילום והמשחק "צלילים מהשכונה" בגלל השימוש המקורי בפסקול ושוט הפתיחה המסעיר]. "סיפור משפחתי" מעורר בך רק תחושת מיאוס מתגברת ככל שחולף ונוקף הזמן מתום ההקרנה.

    או.קיי קורה-אדה הוא במאי ילדים פנטסטי. אבל התסריט לוקה בפשטנות. הוא פשטני כי הסיפור כבר חבוט [החלפת ילדים בבית חולים, אם כל מה שמתלווה לכך ואלוהים יודע שהדילמות הללו כבר לעוסות וחבוטות – hallmark style], הוא פשטני כי ההעמדה של הבית העשיר, הקר, הדוחף להישגים מול הבית העני, מלא חוכמת החיים ורווי רגש [ לא נעים לכתוב] חוצה את קו הפשטנות ומגיע עם תרועת חצוצרה וכנופיית דגלנים לטריטוריית הטיפשות הטהורה.

    הוא נכשל גם בשרטוט פרופיל פסיכולוגי עמוק יותר של הדמויות, בעיקר דמות האב "העשיר" "המצליח" הקרייריסט [שכמובן וכמובן עובר תיקון בסוף הסרט, אלא מה?] – הדמות שקיבלה הכי הרבה זמן מסך וקורה אדה נכשל בלתת לה איזה נופך אחר שלא קשור לאותן התייחסות לדילמות גידול הילד החבוטות [איפיון הדמות דרך מערכת היחסים הזוגית ? העבודה ? היחסים של האב עם הוריו ? כלום,נאדה].

    עם כל המגרעות, יש בזה קסם. יש בזה קסם כי ילדים יפנים הם חמודים פגז, יש בזה קסם כי קורה אדה יודע לזהות שאפילו הילד הפחות חמוד [שלו יש הרבה פחות עיניים עגולות ומתוקות ולכן גם קיבל פחות זמן מסך כנראה] יודע להגיד oh my god בנונשלנטיות. אז הוא ביים במיומנות לפחות שתי אתנחתות קומיות המשתמשות ביכולת של הילד לצקצק לאלוהות באנגלית וכך הצליח לסחוט פרצי צחוק מרוב יושבי האולם.

    אז אתה יוצא מהאולם, כשאתה "תחת ההשפעה" וחיוך קטן באמתחתך. אבל לאט לאט, החיים מגיעים, החיוך נעלם, ואתה מנתח את הסרט ב"יישוב דעת". ובכן בפרספקטיבה מפוכחת, זה פשוט לא סרט מעניין מספיק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s