ייא בייבי, ייא! אחרי שפמפמתי את התלהבותי בפוסטים הקודמים, מגיע טריילר לסרט חדש (שני השנה) לאוטר הקוריאני האהוב עלי, הונג סאנג-סו. אם ראיתם כבר סרטים של הונג סאנג-סו, הטריילר ל"Our Sunhi" יראה לכם כמו טריילר ל… סרט של הונג סאנג-סו (פרט לכך שאין בו זומים, אבל אולי הם מסתתרים בסרט עצמו). אתם שם בפסטיבל חיפה – אני בונה עליכם…
אחד האלמנטים הכיפיים אצל הונג סאנג-סו, הוא המרחב שניתן לצופה להשתעשע במחשבות לא רק לגבי תוכן הסרטים עצמם, אלא לגבי ההקשרים והדפוסים החוזרים – לכאורה, או שלא – בפילמוגרפיה כולה. אם נתייחס לדוגמא לכרזות המקסימות של שני סרטיו האחרונים, נגלה כי יש דמיון בין "הייוון, בת של אף-אחד" לבין "סוּני שלנו":
פרט לכך שמדובר בשני סרטים שיוצאים בזה אחר זה באותה שנה, שניהם מכילים שמות של דמויות נשיות אשר ניצבות לבדן במרכז כל אחת מן הכרזות. כל אחת מהן לבושה בשני צבעים דומיננטיים המתכתבים עם הרקע, האחד מתרחש בחורף בעוד השני בסתיו, האחד ביער בעוד השני במרחב עירוני, האחת מביטה הצדה בעוד השנייה מישירה מבט למצלמה ועוד ועוד. האם יש לכך משמעות? האם הסרטים משליכים זה על זה באופן כלשהו? אולי כן. אולי לא. מה שמשנה הוא שהונג סאנג-סו מאפשר את המשחק הזה וזו עוד סיבה למה הוא אחד היוצרים הכי מגניבים ומיוחדים שיש בסביבה.
~
ידיעה ספרותית מרעישה: צ'אק פלאניוק עובד על המשך ל"מועדון קרב"! בערך. עפ"י דבריו של פלאניוק לאתר The Cult, ההמשך לספר הפולחן שלו מ-1996, יפורסם כרומן גראפי. עלילתו תתרחש כעשור לאחר סופו לכאורה של טיילר דרדן. היא תסופר בקולו של דרדן, אורב בתוך דמותו של ג'ק, מוכן ומזומן לפרוץ מחדש. ג'ק לא חש בכך, מרלה משועממת – נישואיהם עלו על שרטון בקו החוף של הבורגנות המשמימה של גיל העמידה. רק ברגע שבנם הקטן נעלם – נחטף ע"י טיילר – ג'ק נגרר בחזרה לעולם הכאסחיסטי.
מצד אחד, אני ממש לא משתגע על המשכים של יצירות שקיבעו את מעמדן בתרבות הפופולארית. תמיד אומרים שאין להם כל השפעה על היצירה המקורית, ובמובן מסוים זה נכון, אבל זה עדיין פוגם באיזו שלמות חווייתית ואמנותית רחבה יותר. לנצח תיוותר אותה הערת שוליים שיש לספח כפרט טריוויה בלתי נמנע כשמדברים על יצירה איקונית, בין אם מדובר בחידוש צבעוני ל"פסיכו" או בהמשך לא רשמי ל"דוני דארקו". מצד שני, זה פלאניוק והסיפור נשמע דווקא לא רע (גם אם הוא מדיף ניחוח כלכלי).
יחד עם זאת, מומלץ לצנן את ההתלהבות שכן בשל התחייבויות חוזיות, הרומן הגראפי יראה אור רק בסביבות 2015. עד אז ייצאו לפלאניוק שלושה ספרים: Doomed, ספר ההמשך ל-Damned מ-2011, שתיאר את קורותיה של ילדה שמגיעה לגיהינום בפרוזה נוסח ג'ודי בלום; לאחריו ייצא "Beautiful You", המוגדר כמותחן ארוטי-קומי שהוא שילוב בין פורנו-אימהות, ספרות בנות ופנטזיה נוסח "שבט דוב המערות"; וב-2015, יראה אור אוסף סיפורים נוסף פרי-עטו (שפורסמו בחלקם במגזין פלייבוי) בשם Make Something Up. בקיצור, יש למה לחכות.
~
ובחזרה לקוריאה: אחד הקליפים הכי מדליקים שנתקלתי בהם השנה שייך ללהקת האינדי הקוריאנית "ג'אנג קי-הא והפרצופים" אליהם הגעתי הודות לערוץ היוטיוב הממכר של סיימון ומרטינה. השיר נקרא That Sucks (בתרגום חופשי), והקליפ הוא כולו פורנו-אוכל במיטבו שממש לא מומלץ לראות על בטן ריקה (יש גם גרסה מתורגמת) ואני אפילו לא כזה אוהב אורז!
ואם כבר הזכרתי את Jang Kiha & The Faces, קבלו שיר ישן שלהם ודי מצחיק, שעוסק בחוויית הצפייה בטלוויזיה ונקרא "צפיתי בטלוויזיה".
רומן המשך ל"פייט קלאב" נשמע לי כל כך מיותר.
הספר הראשון הוכיח בעיקר שהסרט בהחלט יכול להיות יותר טוב מהספר, בעיקר אם הספר עצמו לא מוצלח ביחד.
פלאניוק ביסס את כל הספר הזה על סיפור קצר שהוא החליט להרחיב לספר שלם, והסיפור הקצר עצמו באמת היה מוצלח (הוא מופיע כאחד הפרקים מתוך הספר השלם, והוא מכיל גם כמה מהמונולוגים המרכזיים של אדוארד נורטון בסרט), אבל הספר עצמו היה פשוט מיותר. לא הייתה שוב סיבה להרחיב אותו מעבר לאותו סיפור קצר/פרק.
אז ספר המשך? נו באמת.
גם אם "פייט קלאב" הספר היה מופתי (והוא לא), להמשיך אותו זה בערך לירוק בפרצוף של כל הרעיון שלו, ושל הסוף האפוקליפטי שלו. זה סוף שמצהיר באופן חד-משמעי שאין שום המשך אחריו. אם הוא בכל זאת ממשיך אותו, הוא יכול פשוט לקרוא לספר "אני רוצה עוד כסף בעו"ש" או "אני במשבר כתיבה".
בכלל, אני לא בטוח שאני משתגע על פלאניוק כסופר (לא הצלחתי לסיים את "רדופים" שלו, ונדיר שאני זונח ספר באמצע), אני אולי מעדיף אותו באמת כמישהו שמבססים סרטים על הסיפורים שלו, כמו סטיבן קינג כזה.
השניים האלה מוצלחים בהמצאת עלילות יצירתיות, אבל אני לא בטוח לגבי איכות הכתיבה שלהם.
מסכים איתך לגבי ההמשך של "פייט קלאב" אבל ממש ממש לא לגבי האיכויות של פלאניוק כסופר. יצא לי לקרוא את התרגום לאחד הסיפורים המפורסמים מתוך "רדופים" – קרביים (Guts) אחרי שקראתי אותו בשפת המקור וזה היה Turn off רציני. פלאניוק הוא סופר שצריך להיות מתורגם על ידי משורר. אני לא צוחק. לא במובן שהכתיבה שלו לירית או גבוהה, אלא שהיא מאוד מסוגננת. הטון שלו יכול להיות יובשני, קודר ומצחיק בטירוף ומועבר במשפטים המנוסחים באופן מאוד ייחודי שמצליפים בקורא באלימות.
התרגום של דן שדור ל"פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס למשל, זכור לי כדוגמא טובה למתרגם שהצליח להבין בדיוק את הרוח והסגנון הייחודי של הסופר אותו הוא מתרגם ויצר פרוזה שמשפיעה על הקורא באופן פיזי, כפי שראוי היה לתרגם את פלאניוק (שנאמר כי במהלך ההקראות שערך ל- Guts מול קהל, היו מאזינים שהתעלפו ואני אכן מאמין שהכתיבה של פלאניוק יכולה לגרום זאת לאנשים מסוימים).
אם אתה רוצה הוכחה לכתיבה של פלאניוק שתשמוט לך את הלסת, אני ממליץ לך לנסות את Survivor – הספר שיצא לו אחרי "פייט קלאב". הוא עוסק בבחור שהיה חבר בכת משונה שכל חבריה התאבדו. כמו חייזר שמגיע לכדור הארץ, הוא מנסה לראשונה בחייו להשתלב בחברה ומתחיל לעבוד כמנקה בתים. פלאניוק עושה בספר הזה דברים מהממים, וזה לא רק העלילה המטורפת שמשקפת באופן קורע את החברה האמריקאית אלא מבחינת השפה, הסגנון, המקצב וחיתוך המשפטים. זה ספר אדיר.
בשנים האחרונות פלאניוק משתעשע עם סגנונות באופן מובהק אפילו יותר: ב- Pygmy הוא משבש את השפה האנגלית, Tell-All כתוב במבנה של תסריט עם פרוזה המושפעת מסלנג של טורי רכילויות ו-Doomed, כתוב כאמור בפרוזה נוסח ספרי הנוער של ג'ודי בלום ("אלוהים אתה שומע? זו אני מרגרט").
לגבי משבר כתיבה – זה אף פעם לא היה המקרה של פלאניוק (שספריו העתידיים כבר כתובים לדבריו), אבל כן, ההחלטה להמשיך את "פייט קלאב" נשמעת כמו סחיטה נוספת של הלימון.
לגבי סטיבן קינג, תלוי מאוד מה קוראים וגם אם כבר קוראים בעברית, אז איזה תרגום. אני יכול להגיד לך שבעברית נהניתי למשל מ"שק של עצמות" ו"עונות מתחלפות" (שמכיל ארבע נובלות, בהן כאלה שעובדו לסרטים המפורסמים "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה").
באנגלית אגב, קינג מאוד מהנה לקריאה. הספר הראשון שלו שקראתי בשפת המקור היה Four past midnight, גם הוא קובץ עב-כרס של 4 נובלות שכמה מהן פשוט ריתקו אותי: "הלנגולירס" (שבעקבותיו קניתי את ה-DVD של העיבוד הטלוויזיוני הניינטיזי שלו) ו"חלון סודי", שהפך לסרט עם ג'וני דפ. גם The Dead Zone הוא ספר מאוד מוצלח שלו לטעמי.
איזה כיף!
(האמת שאני דווקא די מכור לקיי-פופ ואינדי קוריאני אבל אני משתדל לכתוב גם על דברים אחרים ביחס לקוריאה).
בכל אופן, בדיוק החודש יוצא שם הסרט החדש של בונג ג'ון-הו, Snowpiercer – ונראה לי שלראות אותו עם קהל קוריאני יכול להיות חוויה מעניינת. למיטב הבנתי, הסרט רובו באנגלית עם כמה דיאלוגים בקוריאנית, אך ב-CGV Yongsan, מקרינים אותו עם תרגום לאנגלית (יש מצב שכל ההקרנות לסרט, בקולנוע הזה, הן עם תרגום לאנגלית – ולא במועד ספציפי כמו שהאתר מציע – אז כדאי לבדוק).
פשפשתי עבורך קצת ברשת, ומסתבר שיש בסיאול תערוכה של טקאשי מורקאמי (שאני באופן אישי הייתי פוקד), תערוכת אנימציה יפנית של סטודיו ג'יבלי (כולל שרטוטים מוקדמים שצייר מיאזאקי עצמו לסרטיו), וכמה תערוכות קלאסיות יותר כמו של פיקאסו וגוגן.
אני לא יודע מתי בדיוק אתה נוחת שם, אבל מבחינת הופעות למשל, בין ה-17 ל-18 באוגוסט, יערך פסטיבל מוסיקה בהשתתפות: מיוז, מטאליקה, ג'פנדרואידז, הסטוג'ז, ווייט לייז ועוד (כולל אמני אינדי קוריאניים).
בדיוק צירפתי לפוסט הזה את הקישור לערוץ של סיימון ומרטינה ביוטיוב, אבל אם לא יצא לך לראות – מאוד מומלץ לעבור עליו. מדובר בזוג נשוי מקנדה שעבר לדרום-קוריאה וחי שם כבר כמה שנים. הערוץ שלהם כולל ביקורות על קיי-פופ אבל מעבר לזה הם מעלים המון קטעי וידאו על מקומות ששווה לבקר בהם, על אוכל ומסעדות ומענה לשאלות שונות שקשורות בקוריאה. הם עשויים לעזור לך מאוד ולספק מידע חיוני ועדכני.
מעולה ! ממש תודה על המידע על התערוכות, למרות שאני חורש אינטנסיבית על בלוגים ששמם בדר"כ קשור באלף ואחד וריאציות על קימצ'י – לא הצלחתי למצוא מידע על דברים שווים כאלה.
אני נוסע ב- 25 באוגוסט, כך שהפסטיבל לא רלבנטי והליינאפ האמת לא מעניין במיוחד. אבל אם יש רעיונות לעוד להקות אינדי קוריאניות סטייל הלהקה המשובחת בפוסט הנ"ל..אניי אשמח.
למרות שחושבים על זה..אנחנו נהיה שבוע בסיאול וכמה ימים בהונגדה [השכונה הסטודנטיאלית התוססת] ויש שם פסטיבל פרינג' בדיוק באותם ימים…אמור להיות הרבה מוזיקה ומופעים ברחוב.
בקשר לסרטים, אין ספק שלראות את snowpiercer במגה בתי קולנוע המטורפים שיש להם שם יהיה חוויה עדיפה על לראות בסינמטק. אבל עדיין איפוש'ו מקווה שאוכל לראות סרט קטן, מתורגם לאנגלית שהסיכויים שיביאו אותו לארץ קטנים יותר.
"פריק מגזין" עלה לרשת ב- 23 לדצמבר, 2009, ומאז הצטברו בבלוג מעל 600 רשומות מרנינות. על כן החלטתי שמדי פעם אבחר כמה רשומות אשר חביבות עלי במיוחד ואתן להן מקום של כבוד, ככה בצד.
כיצד הגיעו 400 דגי זהב לבריכה בבית ספר?
הנך מה שאת אוכלת
מאחורי וילון המציאות: המקרה המוזר של פיליפ ק. דיק
סאקורה אנדו מתחברת לטבע בסרט קצר של נעמי קוואסה
האם סרט אימה מסוגל לרגש?
הסרטים של 2019
אלו הסרטים שאני רוצה לראות השנה (שימו לב כי הרשימה מתעדכנת מדי פעם). חלק מן הסרטים הוזכרו בפוסטים השונים. לחיצה על כל תמונה, תוביל אתכם לפוסט / טריילר / קליפ המתאים.
רומן המשך ל"פייט קלאב" נשמע לי כל כך מיותר.
הספר הראשון הוכיח בעיקר שהסרט בהחלט יכול להיות יותר טוב מהספר, בעיקר אם הספר עצמו לא מוצלח ביחד.
פלאניוק ביסס את כל הספר הזה על סיפור קצר שהוא החליט להרחיב לספר שלם, והסיפור הקצר עצמו באמת היה מוצלח (הוא מופיע כאחד הפרקים מתוך הספר השלם, והוא מכיל גם כמה מהמונולוגים המרכזיים של אדוארד נורטון בסרט), אבל הספר עצמו היה פשוט מיותר. לא הייתה שוב סיבה להרחיב אותו מעבר לאותו סיפור קצר/פרק.
אז ספר המשך? נו באמת.
גם אם "פייט קלאב" הספר היה מופתי (והוא לא), להמשיך אותו זה בערך לירוק בפרצוף של כל הרעיון שלו, ושל הסוף האפוקליפטי שלו. זה סוף שמצהיר באופן חד-משמעי שאין שום המשך אחריו. אם הוא בכל זאת ממשיך אותו, הוא יכול פשוט לקרוא לספר "אני רוצה עוד כסף בעו"ש" או "אני במשבר כתיבה".
בכלל, אני לא בטוח שאני משתגע על פלאניוק כסופר (לא הצלחתי לסיים את "רדופים" שלו, ונדיר שאני זונח ספר באמצע), אני אולי מעדיף אותו באמת כמישהו שמבססים סרטים על הסיפורים שלו, כמו סטיבן קינג כזה.
השניים האלה מוצלחים בהמצאת עלילות יצירתיות, אבל אני לא בטוח לגבי איכות הכתיבה שלהם.
מסכים איתך לגבי ההמשך של "פייט קלאב" אבל ממש ממש לא לגבי האיכויות של פלאניוק כסופר. יצא לי לקרוא את התרגום לאחד הסיפורים המפורסמים מתוך "רדופים" – קרביים (Guts) אחרי שקראתי אותו בשפת המקור וזה היה Turn off רציני. פלאניוק הוא סופר שצריך להיות מתורגם על ידי משורר. אני לא צוחק. לא במובן שהכתיבה שלו לירית או גבוהה, אלא שהיא מאוד מסוגננת. הטון שלו יכול להיות יובשני, קודר ומצחיק בטירוף ומועבר במשפטים המנוסחים באופן מאוד ייחודי שמצליפים בקורא באלימות.
התרגום של דן שדור ל"פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס למשל, זכור לי כדוגמא טובה למתרגם שהצליח להבין בדיוק את הרוח והסגנון הייחודי של הסופר אותו הוא מתרגם ויצר פרוזה שמשפיעה על הקורא באופן פיזי, כפי שראוי היה לתרגם את פלאניוק (שנאמר כי במהלך ההקראות שערך ל- Guts מול קהל, היו מאזינים שהתעלפו ואני אכן מאמין שהכתיבה של פלאניוק יכולה לגרום זאת לאנשים מסוימים).
אם אתה רוצה הוכחה לכתיבה של פלאניוק שתשמוט לך את הלסת, אני ממליץ לך לנסות את Survivor – הספר שיצא לו אחרי "פייט קלאב". הוא עוסק בבחור שהיה חבר בכת משונה שכל חבריה התאבדו. כמו חייזר שמגיע לכדור הארץ, הוא מנסה לראשונה בחייו להשתלב בחברה ומתחיל לעבוד כמנקה בתים. פלאניוק עושה בספר הזה דברים מהממים, וזה לא רק העלילה המטורפת שמשקפת באופן קורע את החברה האמריקאית אלא מבחינת השפה, הסגנון, המקצב וחיתוך המשפטים. זה ספר אדיר.
בשנים האחרונות פלאניוק משתעשע עם סגנונות באופן מובהק אפילו יותר: ב- Pygmy הוא משבש את השפה האנגלית, Tell-All כתוב במבנה של תסריט עם פרוזה המושפעת מסלנג של טורי רכילויות ו-Doomed, כתוב כאמור בפרוזה נוסח ספרי הנוער של ג'ודי בלום ("אלוהים אתה שומע? זו אני מרגרט").
לגבי משבר כתיבה – זה אף פעם לא היה המקרה של פלאניוק (שספריו העתידיים כבר כתובים לדבריו), אבל כן, ההחלטה להמשיך את "פייט קלאב" נשמעת כמו סחיטה נוספת של הלימון.
לגבי סטיבן קינג, תלוי מאוד מה קוראים וגם אם כבר קוראים בעברית, אז איזה תרגום. אני יכול להגיד לך שבעברית נהניתי למשל מ"שק של עצמות" ו"עונות מתחלפות" (שמכיל ארבע נובלות, בהן כאלה שעובדו לסרטים המפורסמים "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה").
באנגלית אגב, קינג מאוד מהנה לקריאה. הספר הראשון שלו שקראתי בשפת המקור היה Four past midnight, גם הוא קובץ עב-כרס של 4 נובלות שכמה מהן פשוט ריתקו אותי: "הלנגולירס" (שבעקבותיו קניתי את ה-DVD של העיבוד הטלוויזיוני הניינטיזי שלו) ו"חלון סודי", שהפך לסרט עם ג'וני דפ. גם The Dead Zone הוא ספר מאוד מוצלח שלו לטעמי.
אז יכול להיות באמת שהבעיה היא בתרגומים שקראתי, אבל כתוצאה מהם, לפחות כרגע לא דחוף לי נורא לקרוא דברים נוספים של השניים האלה. אולי בעתיד. 🙂
עוד שלושה שבועות אני שם [דרום קוריאה] לטיול של שבועיים וחצי.
יש בטעות המלצות לדברים שכדאי לאחוז/לראות ? אתה בערך הקוריאנופיל היחיד שנתקלתי שלא תוקף את הקוריאנופיליות מזויות השמאלץ [להקות kpop וכו'].
כמה חבל שאצטרך להתקפל משם שבועיים-שלוש לפני שפסטיבל בוסאן מתחיל
איזה כיף!
(האמת שאני דווקא די מכור לקיי-פופ ואינדי קוריאני אבל אני משתדל לכתוב גם על דברים אחרים ביחס לקוריאה).
בכל אופן, בדיוק החודש יוצא שם הסרט החדש של בונג ג'ון-הו, Snowpiercer – ונראה לי שלראות אותו עם קהל קוריאני יכול להיות חוויה מעניינת. למיטב הבנתי, הסרט רובו באנגלית עם כמה דיאלוגים בקוריאנית, אך ב-CGV Yongsan, מקרינים אותו עם תרגום לאנגלית (יש מצב שכל ההקרנות לסרט, בקולנוע הזה, הן עם תרגום לאנגלית – ולא במועד ספציפי כמו שהאתר מציע – אז כדאי לבדוק).
פשפשתי עבורך קצת ברשת, ומסתבר שיש בסיאול תערוכה של טקאשי מורקאמי (שאני באופן אישי הייתי פוקד), תערוכת אנימציה יפנית של סטודיו ג'יבלי (כולל שרטוטים מוקדמים שצייר מיאזאקי עצמו לסרטיו), וכמה תערוכות קלאסיות יותר כמו של פיקאסו וגוגן.
אני לא יודע מתי בדיוק אתה נוחת שם, אבל מבחינת הופעות למשל, בין ה-17 ל-18 באוגוסט, יערך פסטיבל מוסיקה בהשתתפות: מיוז, מטאליקה, ג'פנדרואידז, הסטוג'ז, ווייט לייז ועוד (כולל אמני אינדי קוריאניים).
בדיוק צירפתי לפוסט הזה את הקישור לערוץ של סיימון ומרטינה ביוטיוב, אבל אם לא יצא לך לראות – מאוד מומלץ לעבור עליו. מדובר בזוג נשוי מקנדה שעבר לדרום-קוריאה וחי שם כבר כמה שנים. הערוץ שלהם כולל ביקורות על קיי-פופ אבל מעבר לזה הם מעלים המון קטעי וידאו על מקומות ששווה לבקר בהם, על אוכל ומסעדות ומענה לשאלות שונות שקשורות בקוריאה. הם עשויים לעזור לך מאוד ולספק מידע חיוני ועדכני.
תהנה!
מעולה ! ממש תודה על המידע על התערוכות, למרות שאני חורש אינטנסיבית על בלוגים ששמם בדר"כ קשור באלף ואחד וריאציות על קימצ'י – לא הצלחתי למצוא מידע על דברים שווים כאלה.
אני נוסע ב- 25 באוגוסט, כך שהפסטיבל לא רלבנטי והליינאפ האמת לא מעניין במיוחד. אבל אם יש רעיונות לעוד להקות אינדי קוריאניות סטייל הלהקה המשובחת בפוסט הנ"ל..אניי אשמח.
למרות שחושבים על זה..אנחנו נהיה שבוע בסיאול וכמה ימים בהונגדה [השכונה הסטודנטיאלית התוססת] ויש שם פסטיבל פרינג' בדיוק באותם ימים…אמור להיות הרבה מוזיקה ומופעים ברחוב.
בקשר לסרטים, אין ספק שלראות את snowpiercer במגה בתי קולנוע המטורפים שיש להם שם יהיה חוויה עדיפה על לראות בסינמטק. אבל עדיין איפוש'ו מקווה שאוכל לראות סרט קטן, מתורגם לאנגלית שהסיכויים שיביאו אותו לארץ קטנים יותר.
שמח שיכלתי לעזור 🙂 אני אעדכן אותך אם אתקל במשהו מעניין.
בינתיים, מסתבר שב-25 לחודש אחה"צ, תתקיים הופעה ענקית של להקת האינדי הקוריאנית Daybreak, באולימפיק פארק שבמחוז Songpa-gu בסיאול.
יכול להיות שזה מוקדם מדי מבחינה טכנית, אבל אם בכל זאת תרצה לבדוק אותם, הנה קליפ שלהם בשם Silly.