פסטיבל הקולנוע בירושלים 2013 – חלק ב'

JF
מחר יפתח פסטיבל קולנוע ירושלים 2013. בהמשך לפוסט הקודם, להלן 12 בחירות נוספות מתוך היבול השנתי.
~
14. Upstream Color, ארה"ב 
במאי: שיין קארות
פרס בולט: לראשונה בתולדות פסטיבל סאנדנס, ניתן פרס מיוחד מטעם חבר השופטים עבור עיצוב פסקול (2013)
מה הסיפור: לא מזמן נשאל שיין קארות – באופן היפותטי לחלוטין, בהתחשב בסוג הקולנוע שהוא מייצר – כיצד היו כישוריו באים לידי ביטוי בשוברי קופות כמו "ג'יימס בונד" או "סופרמן". קארות השיב כי הבונד היחידי בו היה מעוניין לצפות הוא כזה בו הסוכן האגדי מאבד את ידו, ולגבי סופרמן – עליו להתרחש בעולם בו גיבור-העל מבין כי תושביו למדו להסתמך עליו יתר על המידה ועל כן הוא חדל מלעזור להם משום שאינו רוצה להיות להם לאלוהים יותר.
אחרי שצופים ב"אפסטרים קולור", סרטו השני של קארות (9 שנים מאז Primer – סרט מסע בזמן שהיה מיינד-פאקר בפני עצמו), זה נשמע הגיוני לחלוטין. למעשה, קארות לא רק חושב מחוץ לקופסא אלא שואף לייצר חוויה קולנועית שטרם נראתה על המסך. את "אפסטרים קולור" הוא ביים, הפיק, כתב, הלחין, צילם, ערך ואף כיכב באחד משני תפקידיו הראשיים. קארות הוא מתמטיקאי בהכשרתו והמבנה האנליטי המורכב של הסרט בהחלט עשוי לרמוז על כך, אלא שהוא מנסה להמיר את הצורה לרגש, באמצעות הכלים השונים שמספק לו המדיום הקולנועי, תוך התכה מחודשת בין זמן, חלל, סאונד, תודעה וממשות.
האמת, לסרט הזה עדיף להגיע כשאתם יודעים עליו כמה שפחות. על קצה המזלג ניתן לומר ש"אפסטרים קולור" הוא התשובה לשאלה: מה היה קורה לו כריסטופר נולאן ודיוויד לינץ' היו מולידים צאצא? עד כה, יצא לי לצפות בו פעמיים (הפעם השנייה הייתה במסגרת הקרנות הפריוויו של הפסטיבל והוא ללא ספק סרט שצריך לראות בקולנוע). בצפייה הראשונה מצאתי אותו היפנוטי ומרתק (סיקוונס הפתיחה והסיום שלו מטמטמי חושים), ובזו השנייה היה מפתיע להבחין באלמנטים מסוימים ומשעמם לחזות באחרים. לטעמי עד כמה שהוא מדבר למוח, הוא מדבר לחושים ולכן מעל הכל מדובר בסרט שהוא חוויה – האם שווה לעבור אותה? בהחלט.
~
15. הכמוסה (The Capsule), יוון
במאית: אתינה רייצ'ל טצאנגארי
יוצא פסטיבל: סאנדנס
מה הסיפור: הזדמנות פז לצפות בסרט האמנותי הקצר והמסקרן של הבמאית, המפיקה והשחקנית היוונייה, אתינה רייצ'ל טצאנגארי, המבוסס על ציוריה האפלים של האמנית הפולנייה אלכסנדרה ווָאליזֵווּסְקָה. טצאנגארי, הפיקה בין השאר שלושה מסרטיו של יורגוס לנתימוס – בהם "שן כלב" ו"הרי האלפים" – ביימה שני סרטים באורך מלא (The Slow Business of Going ו"אטנברג", בו גילם לנתימוס את אחד התפקידים) ובאורח מעניין, הפיקה ושיחקה בסרטו החדש של ריצ'רד לינקלייטר, "לפני חצות", אשר יוקרן גם הוא בפסטיבל, בנוכחות הבמאי.
"הכמוסה", כפי שכתבתי בעבר, מוגדר כ"מדע-בדיוני אופנתי", ומתרחש באחוזה בו עוברות 7 בנות סדרת שיעורים על משמעת, תשוקה ומוות. הסרט יוקרן לצד 3 קצרים נוספים: Idem של דיוויד לינץ' (ארה"ב), "רק לולאות עתיקות" של ביל מוריסון (ארה"ב) ו"מכתב" של סרגיי לוזניטצה (רוסיה), במסגרת מה שקרוי "קצר 4X".
~
16. שחמט מחשבים (Computer Chess), ארה"ב
 במאי: אנדרו בוז'לסקי
פרס בולט: פרס ע"ש אלפרד פ. סלואן (הניתן לסרטים בעלי נושאים מדעיים או טכנולוגיים) לסרט באורך מלא (פסטיבל סאנדנס, 2013)
מה הסיפור: בשנת 2002, שחרר במאי האינדי האמריקאי, אנדרו בוז'לסקי, את סרט הביכורים שלו, Funny Ha Ha, הנחשב לסרט הממבלקור הראשון – מה שזיכה אותו בתואר הנכסף "הסנדק של הממבלקור". כחלק משיתופי הפעולה עם חבריו, כיכב בוז'לסקי לצד גרטה גרוויג בסרטו של ג'ו סוונברג "Hannah Takes the Stairs", וביים שני סרטים נוספים באורך מלא: "הערכה הדדית" (2005) ו"דונג" (2009), בכיכובו של אלכס קרפובסקי (ריי מ"גירלז" למי ששכח, ובמאי-תסריטאי בפני עצמו).
הסרט החדש של בוז'לסקי, "שחמט מחשבים", מסתמן כאחת מקומדיות האוף-ביט היותר משונות ומסקרנות של השנה. הוא מתרחש בשנות ה-80, במהלך סוף שבוע בו נאספים מתכנתים צעירים להתחרות בתוכנת מחשב עליה שקדו משך שנה שלמה. בוז'לסקי עשה בחירה סגנונית אמיצה ומגניבה למדי כשבחר לצלם את הסרט בוידיאו אנלוגי בשחור-לבן. אני מריח קאלט.
~
17. שיעורים בהרמוניה (Harmony Lessons), קזחסטן
במאי: אמיר באיגוין
פרס בולט: דוב הכסף לתרומה אמנותית ניכרת בתחום הצילום (פסטיבל ברלין, 2013)
מה הסיפור: סיפור התמודדותו של נער מכפר קטן בקזחסטן מול חבורת עבריינים צעירים, ניצב במרכז סרטו הראשון של אמיר באיגוין, שקטף פרסים נאים השנה בברלין וטרייבקה. למען האמת, לא זכור לי מתי ראיתי סרט מקזחסטן ומה גם שהקטעים ששוחררו מתוכו נראים חזקים, גם אם קשים מבחינה רגשית. להלן אחד מהם.
~
18. לתפוס את אבא (Capturing Dad), יפן
במאית: ריוטה נקאנו
יוצא פסטיבל: ברלין
מה הסיפור: בפעם האחרונה שאזכרתי את "לתפוס את אבא", היה זה במסגרת סקירת טקס פרסי הקולנוע האסייתי לשנת 2013 בו זכתה ווטנאבה מאקיקו, בפרס שחקנית המשנה על תפקידה בסרט (צפייה מחודשת בפוסט אגב, עוררה בי מחדש את התקווה למצוא את הסרט The Kirishima Thing – שקטף השנה את פרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי האקדמיה היפנית – אם לא בפסטיבל ירושלים, אז לפחות בפסטיבל חיפה, *אונגאי שימס*).
בכל אופן, סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי-תסריטאי היפני ריוטה נקאנו (המופקד גם על העריכה), מתאר את מסען של שתי נערות היוצאות לבקר את אביהן הגוסס, אשר נטש אותן לפני שנים רבות. נראה עדין ויפה.
~
19. פרינס אוולאנש (Prince Avalanche), ארה"ב
במאי: דיוויד גורדון גרין
פרס בולט: דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר (פסטיבל ברלין, 2013)
מה הסיפור: קומדיה קורקית נוספת, מגיעה הפעם מכיוונו של דיוויד גורדון גרין – יוצר עצמאי שהחל את הקריירה הקולנועית שלו עם סרטים ריאליסטיים כדוגמת "ג'ורג' וושינגטון" (2000), ובשנים האחרונות התגלגל לקומדיות סטלנים מסחריות עם ג'יימס פרנקו ("פיינאפל אקספרס", "הוד מעלתה") וקומדיית שמרטפות עם ג'ונה היל ("מבוגר אחראי").
"פרינס אוולאנש", הקומדיה החדשה שלו עם אמיל הירש בתפקיד ג'ק בלאק, על הרפתקאותיהם של שני פועלי כביש בקיץ 1988, מבוססת על סרט איסלנדי משנת 2011 בשם Either Way ועושה רושם מרנין למדי.
~
20. הנוער (Youth), ישראל
במאי: תום שובל
יוצא פסטיבל: ברלין
מה הסיפור: כחלק מסבב הפסטיבלים שעורך סרט הביכורים הישראלי של תום שובל, מגיע "הנוער" גם אל ספסלי סינמטק ירושלים. במרכז הסרט ניצבים שני אחים מתבגרים בעלי קשר עמוק, המחליטים לעשות מעשה משמעותי אשר ישפיע על גורלם, לאור הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה משפחתם. הסרט צולם על ידי ירון שרף ("הערת שוליים"), כשבין השמות המוכרים מתוכו ניתן למצוא את איבגי הנצחי ושירלי דשא.
~
21. שלושים ושש (36), תאילנד
במאי: נאוואפול תָמָרוֹנְגְרָטָנָרִיט
פרסים בולטים: פיפרסקי, New Currents Award (פסטיבל בוסאן, 2012)
מה הסיפור: עד שכבר למדתי למלמל מתוך שינה את השם אפיצ'טפונג ווירסטקול, כעת יש שם תאילנדי נוסף שרצוי לשנן (ווירסטקול, אגב מוכן שאנשים יקראו לו ג'ו, שזה מאוד חביב מצדו). "36", הוא ככל הנראה מהסרטים הכי "פסטיבליים" בתכניה. הוא נראה מיוחד ומסקרן אך כזה שדורש אורך רוח ונכונות להתנסות בחוויית צפייה אחרת (מה שלא מפתיע, בהתחשב בעובדה שבלה טאר היה יו"ר חבר השופטים שבחר להעניק לו את הפרס המרכזי בפסטיבל הקולנוע ה-17 שנערך בבוסאן בשנה שעברה).
סרטו של נאוואפול תָמָרוֹנְגְרָטָנָרִיט, מורכב מ-36 שוטים סטאטיים, נעדרי קשר נרטיבי מובהק, אשר עוסקים במהות הזיכרון ושימורו בעידן הדיגיטלי. פאבלו אוטין, שהיה חבר בצוות השופטים, כתב על העומק הרגשי והאינטלקטואלי שבסרט, בביקורת נלהבת בה סקר את חוויותיו (וסרטים נוספים) מתוך הפסטיבל האסייתי.
~
22. הפעם האחרונה שראיתי את מקאו (The Last Time I Saw Macao), צרפת / פורטוגל
במאים: ז'ואאו פדרו רודריגס, ז'ואאו רוי גרה דה מאטה
יוצא פסטיבל: טורונטו
מה הסיפור: בשנת 2000, עלה לאקרנים סרטו הראשון של הבמאי הפורטוגלי ז'ואאו פדרו-רודריגס, "פאנטום" (O Fantasma). הסרט תיאר את הרפתקאותיו הליליות של הומוסקסואל צעיר – העובד כפועל לאיסוף זבל – שיוצא לספק את יצריו המיניים תוך שהוא מאבד בהדרגה את סממניו האנושיים בטרנספורמציה המקנה לו תכונות אנימליסטיות. הצפייה בו העלתה כי מדובר באחד הסרטים הקוויריים הפרובוקטיביים, המטרידים והייחודיים שנעשו מתחילת המילניום הנוכחי. סרטו הבא "אודט" (2005), שילב בין קינקיות ומורבידיות בסיפור על צעירה המספרת לבחור הומוסקסואל כי היא נושאת ברחמה את התינוק של אהובו המת. סרטו השלישי – היחידי שטרם ראיתי – "למות כמו גבר" (2009), עסק בטרנסווסטייט המנסה למחוק את עברה כגבר, תוך התמודדות עם בן זוגה האובדני ובנה הבעייתי.
סרטו החדש של ז'ואאו פדרו-רודריגס, "הפעם האחרונה שראיתי את מקאו", הוא הפיצ'ר הרביעי שלו בסך הכל (במהלך 25 שנות קריירה!), הפעם תוך שיתוף פעולה עם במאי פורטוגלי נוסף בשם ז'ואאו רוי גרה דה מאטה (עמו עבד בעבר על כמה סרטים קצרים). הסרט מתאר מסע שעורך המספר למקאו – בה לא ביקר מזה כ-30 שנה – בעקבות דוא"ל מסתורי מקנדה שקיבל מפרפורמרית מסתורית. זו יצירה לא שגרתית שככל הנראה מערבבת בין עלילתי לתיעודי ואם להסתמך על הכישרונות האחראיים לה, מדובר במסע שבהחלט אשמח להצטרף אליו.
~
23. צל הימים (Mood Indigo), צרפת
במאי: מישל גונדרי
מה הסיפור: עד לא מזמן חשבתי לעצמי: "היי, הנה הסרט החדש של מישל גונדרי!" ואז חשבתי לעצמי: "יופי שמקרינים אותו בפסטיבל, אבל בכל מקרה אפשר יהיה לתפוס אותו גם בקולנוע לב!" ואז הגיעה הבשורה לפיה העיבוד של גונדרי לרומן של בוריס ויאן לא יעלה לאקרנים בישראל כמתוכנן, משום שהבמאי החליט לקצץ אותו ב-25 דקות לפחות (!) ואז חשבתי לעצמי: "לאאאאאאא!!!" ואז חשבתי לעצמי: "אני רוצה לראות יותר גונדרי, גאד דמאט!" ואז הלכתי לשתות כוס מיץ מתחת למזגן – מרגיש באפצ'י מתקרב – ואז חשבתי לעצמי: "נו, לפחות בפסטיבל ירושלים תהיה הזדמנות לצפות בו בגרסה המקורית (עד שייצא הדי.וי.די?)" ואז התעטשתי.
~
24. ההיא שחוזרת הביתה (She's Coming Home), ישראל
במאית: מיה דרייפוס
מה הסיפור: מבין הסרטים הישראליים המתחרים השנה על פרס חג'ג' לקולנוע ישראלי, אני להוט במיוחד לראות את "ההיא שחוזרת הביתה", סרט הביכורים באורך מלא של מיה דרייפוס, המגולל את סיפורה של במאית בעשור השלישי לחייה, שחוזרת לבית הוריה בהרצליה במטרה להקדיש את זמנה לכתיבת תסריט ובדרך מתאהבת במנהל תיכון מקומי.
מעבר לכך שדרייפוס נחשבת לאחת הבמאיות המבטיחות של הקולנוע הישראלי כבר שנים (שני סרטים קצרים שביימה – "שעווה זה כואב" ו"ביקור חולים" – התחרו בפסטיבל קאן במסגרת Cinéfondation, בשנים 2001 ו-2005 בהתאמה), היה לי הכבוד להיות סטודנט בקורס לתסריטאות שלימדה באוניברסיטה – ללא ספק מהקורסים הכי כיפים ומבדרים שזכורים לי מאז תחילת התואר. מיה דרייפוס התגלתה בו כאחד האנשים הכי מצחיקים, אינטליגנטיים וכובשים שנתקלתי בהם, ובתור מי שמסוגלת לשמוע תסריט ולאתר את כל המוקשים שבו תוך אינספור הצעות לפירוקם, אני מת מסקרנות לראות איך האישיות, הכישרון והידע הרחב שלה יתרגמו למסך הגדול.
CHome
~
25. נעדר (A Man Vanishes), יפן
במאי: שוהיי אימאמורה
מה הסיפור: ונקנח בקלאסיקה יפנית משנות ה-60 של שוהיי אימאמורה, שזכתה להפצה קולנועית ראשונה בארה"ב רק בשנה שעברה (45 שנה לאחר שהוקרנה לראשונה במולדתה). בשנת 1965, נעלמו ביפן אלפי בני אדם מבלי להותיר עקבות. סרטו הדוקומנטרי של אימאמורה, מנסה להתחקות אחר אחד הנעדרים: טדאשי אושימה, איש עסקים נאה שנעלם במפתיע. אלא שככל שהסרט מעמיק בחקירתו, מטשטש הגבול בין תיעודי לבדיון. קריפי, מסתורי ומעניין.
~
10 סרטים נוספים שראוי לציין: "החברה קים מתחילה לעוף", קומדיה רומנטית המתרחשת, תאמינו או לא, בצפון-קוריאה (!). הסרט נולד משיתוף פעולה בריטי-בלגי-קוריאני ובוים ע"י אניה דלמאנס, ניקולס בונר, וקים גוואנג-הון; "כנופיית החוטאס", סרט חדש לבמאית "פרספוליס", מרג'אן סטראפי, שאף מככבת בו במלוא מגניבותה; "דם אפל", סרטו האחרון של ריבר פיניקס שמת כשבוע וחצי לפני תום הצילומים. 19 שנים אחרי, החליט הבמאי ג'ורג' סלוצקר להשלים את המערבון כשהוא מקריא בקולו את קטעי התסריט החסרים; "הגנן", דוקומנטרי פיוטי מאת הבמאי האירני המוערך מוחסן מחמלבאף (שיתארח בפסטיבל) ובנו מייסן, הבוחן את נושא האמונה דרך דמותו של גנן מפפואה גינאה החדשה שמטפל בגנים הבהאיים של חיפה; "וילונות מוגפים", סרט חדש לבמאי האירני ג'אפר פנהי ("זה לא סרט") שמצא דרך נוספת להמשיך לביים, אעפ"י שנאסר עליו לעשות כן למשך 20 השנים הבאות; "צ'יסול", סרטו של הבמאי הקוריאני מואל או, שקטף את פרס חבר השופטים עבור הסרט הדרמטי העולמי בפסטיבל סאנדנס, מתאר את ניסיון הישרדותם של 120 כפריים במהלך טבח שהתרחש באי ג'ג'ו בקוריאה, בשנת 1948; "לכודים ברשת", סרטן התיעודי של הילה מדליה ושוש שלם, על מחנה גמילה סיני למכורים לאינטרנט; "מלך מומבאי", סרט ראשון לבמאי מאנג'יט סינג, העוסק בחייו של נער משכונות העוני בעיר הגדולה ביותר בהודו; "עונת הקרנף", של הבמאי האירני בחמאן גובאדי ("אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים") על משורר כורדי-אירני שיוצא לחפש את אשתו לאחר 30 שנות מאסר בכלא האירני; "פלסטלינה" של וידי בילו, על קורותיה של משפחה קטנה בירושלים בשנת 1966, בהשתתפות ריימונד אמסלם, יחזקאל לזרוב וחנה לסלאו, עם צילום של שי גולדמן.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פסטיבלי קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s