פסקול סרטיי # 3

לאחר שעלה הפוסט הראשון ובו עשר רצועות פסקול שהפלייליסט שלי לא יהיה שלם בלעדיהן, הגעתי למסקנה כי מאחר ולא באמת ניתן לצמצם את המוסיקה האהובה עלי מסרטים לפוסט אחד, אין כל מניעה שאהפוך זאת לסדרה – וכך פורסם גם הפוסט השני. על מנת שבכל זאת יהיה איזשהו היגיון פנימי ברשומות הללו, זו הראשונה כללה Scores מסרטים שהופקו מתחילת המילניום, השניה כללה רצועות שאהבתי מהשנה-שנתיים האחרונות וזו הנוכחית תתמקד בשירים והופעות מוסיקליות קולנועיות, ללא טווח זמנים מוגדר.
בניגוד למה שמנסים לגרום לכם להאמין, בתום הביקור בבקו"מ לאוריינטציה מינית, לא כולם מקבלים חפיסת ריבועים בבטן, אבקת שנינות ואוסף של אנדרו לויד ובר. במילים אחרות, לא כל הגייז בעולם מתמוגגים ממיוזיקלס ואני אחד מהם. כשיש עלילה ודמויות מחליטות שהן מוכרחות לעכב אותה על מנת לפצוח בשירה וריקוד, זה מכביד לי על העפעפיים באופן בלתי נשלט. לעומת זאת, אני מאוד נהנה לקבל זאת בנפרד. כלומר, אני נהנה לראות ריקוד – בסרט שלא מוגדר כמיוזיקל – ונהנה לראות הופעות שירה חיות – בסרט שלא מוגדר כמיוזיקל (ההגדרה הזו כוללת בין השאר את המלאכותיות וההצטעצעות שנגזרת מכך לא אחת) – רק לא ביחד ובעיקר כשזה מקבל צידוק ריאליסטי (בניגוד למשל לצלילי חצוצרות שעולים משום מקום, בין אם הדמות נמצאת בצינוק ובין אם היא צועדת ברחוב מתפורר וגשום).
על כן, 10 הבחירות הבאות כוללת שירים שבוצעו בסרטים כהופעות חיות (או חיות לכאורה) וכן שירים שהתאימו באופן מופלא לאימז'ים שליוו והולידו רגע קולנועי זכיר ואדיר – רובם המכריע מסרטים שאני אוהב במיוחד.
~
10. Mustang Sally / ביצוע: הקומיטמנטס ("הקומיטמנטס", אלן פארקר, 1991)
אחד הסרטים המוזיקליים הכי מהנים שנתקלתי בהם עד היום.
לשם השוואה, לאחרונה יצא לי לראות את הסרט החדש של דיוויד צ'ייס (יוצר "הסופראנוס"), Not Fade Away, שגם הוא עוסק בסיפור "עלייתה ונפילתה", במקרה הזה של להקת רוק מהסיקסטיז בארה"ב. הסרט משוחק יפה, מלוטש מבחינה קולנועית, עם כמה רגעים דרמטיים טובים ומוסיקה מוצלחת (כולל ביצוע יפה של אחת הדמויות ל- Time is on my side של הרולינג סטונס), אבל איכשהו יצאתי מאוכזב. תוך כדי הצפייה נזכרתי ב"קומיטמנטס". בדיעבד הבנתי שלא מדובר רק בדמויות ובהתפתחות העלילתית הלא לגמרי מרתקת ומספקת, אלא שסרטו של צ'ייס לא ניחן באותו הלב, הנשמה, הלכלוך וההומור שהתפרצו בסרט הנהדר ההוא שיצא בתחילת הניינטיז ותיאר את סיפור "עלייתה ונפילתה" של להקת גרסאות כיסוי לשירי נשמה, המורכבת מצעירים איריים לבנים מהמעמד הנמוך.
סולן הלהקה, אנדרו סטרונג, ניחן בפרצוף דורש בוקס ובקול ענק באותה מידה, ההופעות והמוסיקה שבסרט מלהיבות וכיפיות, שלא לדבר על כל הבלגן שחוגג מאחורי הקלעים ולפניהם. יש בו דמויות שמתחבבות עליך במהירות ובעיקר זכור לי שברגע שסיימתי לצפות בו לראשונה, לא יכלתי להתאפק מלרוץ ולקנות כבר את שני אלבומי הפסקול המעולים שלו.
~
9. Digital / ביצוע: סם ריילי ("קונטרול", אנטון קורביין, 2007)
הרבה לפני שסם ריילי גילם את דמותו האיקונית של סופר דור הביט, ג'ק קרואק, בעיבוד הקולנועי ל"בדרכים", הוא נעץ את שיניו בתפקיד הבשרני של סולן להקת ג'וי דיוויז'ן, איאן קרטיס. מעבר לדמיון הפיזי המדהים (והעובדה שהוא חתיך הורס) מצאתי את ההופעה של ריילי ב"קונטרול", אינטנסיבית וממגנטת. פשוט אי אפשר להסיר ממנו את העיניים.
הסרט, אותו ביים צלם הסטילס ההולנדי אנטון קורביין (בהתבסס על ספרה של דבורה קרטיס, אלמנתו של סולן הלהקה), מתאר את היווצרותה של ג'וי דיוויז'ן תוך התחקות אחר דמותו הטראגית של איאן קרטיס. הסרט משלב שיחזור של הופעות ונמברים מוזיקליים מהפנטים, בהם גם הקטע הבא.
~
8. Cosmic Dancer / ביצוע: טי-רקס ("בילי אליוט", סטיבן דלדרי, 2000)
קטעים. באיחור של כמה חודשים, קראתי שג'יימי בל התחתן עם השחקנית אוון רייצ'ל ווד והשניים מצפים לתינוק משותף. למען האמת, יותר משאני בהלם שג'יימי בל התחתן עם ארוסתו לשעבר של מרלין מנסון, אני פתאום קולט כמה זמן עבר מאז יצא "בילי אליוט" למסכים.
יתכן מאוד שכיום לא מעט אנשים מזהים את "בילי אליוט" עם המוסיקה של אלטון ג'ון, אך הרבה לפני שהפך למחזמר, "בילי אליוט", היה סרט נהדר עם פסקול נהדר! הסרט, שמתחקה אחר ילד הגדל בעיירת כורים בבריטניה וחולם להיות רקדן בלט, כבש אותי מהפעם הראשונה שצפיתי בו (סמוך יחסית למועד יציאתו לאקרנים). מעבר לכל מעלותיו הרבות, "בילי אליוט" הוא סרט מרגש.
את הפסקול שלו רכשתי די מהר, מה שהתברר כהחלטה נבונה ולמעט השיר העדין והקסום של טי-רקס, ניתן לפזז בצעדי סטפס כל הדרך הביתה עם Get It On של טי-רקס, I Love To Boogie של טי-רקס (כן, יש הרבה טי-רקס בפסקול הזה) וגם Town Called Malice של הג'אם.
~
7. Street Hassle / ביצוע: לו ריד ("חיים בין השורות", נוח באומבך, 2005)
אין לי מושג למה, אבל לקח לי המון זמן להבין מהו לעזאזל השיר היפה הזה שחותם את הסרט של נוח באומבך שאני כל-כך אוהב, "חיים בין השורות" (The Squid & The Whale). בסופו של דבר כל הדרכים הובילו ליהודי המתולתל מברוקלין – לו ריד.
למעשה, באומבך התוודה כי כלל לא חשב ללוות את סיום הסרט עם Street Hassle בן ה-11 דקות של ריד (מתוך אלבום באותו שם, מ-1978), אלא עם משהו של בטהובן. הוא אכן ניסה זאת אך התוצאה יצאה דביקה מדי לטעמו. באותה תקופה, דין וורהאם (שהלחין את פסקול הסרט), העניק לבמאי את האלבום המדובר של ריד. תחילה חשב באומבך כי פתיחת השיר תתאים ללוות את הסצנה הנועלת את הסרט, בה ג'סי אייזנברג רץ אל המוזיאון, ובהמשך הגיע למסקנה כי זה בעצם רעיון לא רע לתת לקולו של ריד להפליג עד למצולות כתוביות הסיום.
למעט ריד, הפסקול של "חיים בין השורות" מורכב בעיקר משירים של מוסיקאי הפולק הסקוטי ברט יאנש, שמשתלבים נהדר במלנכוליות-הסגרירית-האינטלקטואלית של הסרט.
~
6. Queen Bitch / ביצוע: דיויד בואי ("עמוק במים", ווס אנדרסון, 2004)
אם כבר דיברנו על נוח באומבך, אי אפשר שלא להזכיר את חברו הטוב והמוכשר בפני עצמו, ווס אנדרסון. אחד האלמנטים המעניינים באנדרסון הוא שבניגוד להמון אוטרים אחרים (לפחות כאלה שאני מסוגל לחשוב עליהם כרגע), טביעת האצבע הייחודית שלו ניכרת גם במלאכת הרכבת הפסקול.
פעם, כשהבלוג עוד היה צעיר ומחוצ'קן, העליתי קישור (שעדיין מתפקד, אגב) לפסקול שפרסם האמן הגראפי ניקולס גורוויץ', לסרט פיקטיבי של ווס אנדרסון בשם "צלמי העננים". די מדהים אבל כשמאזינים לו ניתן בהחלט לחוש את אותו קסם אנדרסוני מהלך בין הרצועות.
את המוסיקה ל"עמוק במים" – מהסרטים האהובים עלי ביותר של אנדרסון – הלחין מארק מאדרסבו, בפסקול שכולל בין השאר עיבודים אקוסטיים בפורטוגזית לשירים של דיויד בואי. סצנת הסיום והקרדיטים של הסרט – לצלילי שירו של בואי מתוך "האנקי דורי" – היא שיא המגניבוּת ואחת המתוקות והמהנות שנראו עד היום על המסך. נראה אתכם מצליחים שלא לחייך…
~
5. I Need a Man to Love / ביצוע: ג'ניס ג'ופלין ("החולמים", ברנרדו ברטולוצ'י, 2003)
נדמה לי שציינתי פעם את האהבה שלי לסרט מטמטם החושים הזה של ברנרדו ברטולוצ'י. "החולמים" קולע מבחינתי להמון הגדרות: הוא מתרחש בצרפת של סוף שנות ה-60, יש בו אח ואחות המתגוררים בדירת הפאר של הוריהם האינטלקטואליים ויוצרים שלישיה יצרית במיוחד עם סטודנט אמריקאי צעיר, כשהכל מתרחש בסרט שכולו שיר הלל לקולנוע. בקיצור: סקס, מרד וצרפתים – תמיד עבד, תמיד יעבוד ובמקרה הזה הסרט לא רק עובד, הוא גם גורם לך לרצות לחיות בתוכו (למרות שהאוכל שהחבורה הזו ניזונה ממנו בשלב מסוים הוא שאריות מפח האשפה שברחוב).
בשלב מסוים, בזמן ששני הגברברים מתווכחים בניהם בדבר השאלה הנצחית: מי יותר מצחיק – צ'פלין או קיטון? האחות שבחבורה לא מפסיקה לשמוע את השיר הבא של ג'ניס ג'ופלין, עד שאחיה מוציא עליה את העצבים הצרפתיים שלו. ברגע שהבנתי מאיפה לקוח השיר, דילגתי לחנות התקליטים בצעדי איילה מסוממת ורכשתי את אלבום ההופעה הסופר מעולה הזה של ג'ופלין עם הביג ברדר וההולדינג קומפני, מווינטרלנד 68.
~
4. The White Lady Loves You More / ביצוע: אליוט סמית' ("פראנויד פארק", 2007)
יש מוסיקאים שבחירה בשיר שלהם לפסקול עשויה להצטייר כפתרון קל מדי. אליוט סמית', הוא אחד מאותם אמנים שאם תוסיף שיר שלהם לסרט, הוא כבר ירגיש יותר אינדי, או אם תרצו לפרוט זאת לתחושות: רגיש ואישי (ניק דרייק, יושב פחות או יותר על אותה משבצת, אם כי הוא מעט יותר עגמומי וקודר). אלא שקשה מאוד לבוא באמת בטענות ברגע שהשירים של סמית' עובדים כל-כך יפה: סצנת התגלחת ב"משפחת טננבאום", סצנת הפיתוי השובבה ב"מצוץ מהאצבע" וגם הסצנה הבאה מתוך "פראנויד פארק" של גאס ואן-סנט.
מדובר בסרט התבגרות קטן ומיוחד, בין השאר בשל הקצב החולמני והצילום היפהפה של כריסטופר דוייל, המטפל בדילמה מוסרית קשה שהיא עוד אחת מהבעיות הרבות בחייו של סקייטר מתבגר ומהורהר העומד במרכזו. להערכתי מדובר באחד הסרטים הפחות ידועים של ואן-סנט וחבל כי מגיע לו קהל. החיבור בין שירו של סמית' – שמושר כאן כמעט במלואו – לבין הסיקוונס הזה, הוא אלמנט נוסף שתורם לתחושה המלנכולית-חלומית ששורה על הסרט, ומעבר לאימפקט הרגשי והויזואלי, מדובר בשיר כואב, עדין ומופלא.
~
3. Vois sur ton chemin / ביצוע: Les Choristes ("כשהנערים שרים", כריסטופר ברטייה, 2004)
מי לא אוהב לראות סרטי מקהלות? האינטריגות בין הדמויות, החזרות עתירות החששות, ההכנה לקראת המופע הגדול ושאלת השאלות – האם קולו של הסולן ישבר כמו חלון ראווה באיסטנבול או שמא יצלח את המשוכה לעבר הגביע הנכסף?
אני יוצא מנקודת הנחה אופטימית לפיה מסרט מקהלה אפשר לכל הפחות לצפות למוסיקה טובה, בעיקר כשהסרט עצמו טוב ולמרות שראיתי את "כשהנערים שרים" לפני הרבה שנים, זכור לי שהוא אכן היה די מוצלח וכי המוסיקה הצרפתית שבו קסמה לי לחלוטין.
הפסקול עצמו מאוד יפה, אם כי כולל מספר מצומצם יחסית של שירים בסיסיים, החוזרים על עצמם בווריאציות שונות (א-קפלה, מקהלה, סולן בליווי מקהלה, מוסיקה בלבד וכד'), שזה קצת ביאס אותי בזמנו. שיר הנושא של הסרט, Vois Sur Ton Chemin (בתרגום חופשי: "הבט על דרכך"), היה מועמד לפרס האוסקר לשנת 2005 והגרסא הבאה שלו, שפותחת את האלבום, היא היפה ביותר בעיני.
~
2. Piensa en Mi / ביצוע: לוז קאסל ("עקבים גבוהים", פדרו אלמודובר, 1991)
אחדים מכם ודאי לא יבינו מאיפה לעזאזל הקרצתי את הסרט העתיק הזה של אלמודובר ומכל הסרטים של אלמודובר, למה דווקא את זה וכו' וכו'. הסיבה הפשוטה היא שפשוט צפיתי בו לראשונה לפני כחודשיים והשיר הבא מתוכו נתקע לי עמוק בראש. ממה שהצלחתי להתרשם בכל הנוגע לאלמודובר, הבמאי הספרדי נוהג לשלב נמברים מוסיקליים בסרטיו ו"עקבים גבוהים" אינו יוצא דופן מהבחינה הזאת.
השיר נקרא "חשבי עלי", שזה די משעשע בהתחשב בכך שהדמות ששרה אותו בסרט היא אם נרקיסיסטית (מריסה פארדס התותחית) שעומדת על במה מול קהל רב ומכוונת את מלותיו הדרמטיות לביתה, שכל חייה רצתה שלפחות פעם אחת אמה תחשוב קצת עליה. מגרונה של פארדס בוקע קולה של הזמרת הספרדייה לוז קאסל שתגרום גם לכם לעשות פרצופים דרמטיים מול הראי.
{קישור לקטע המקורי, אך ראו הוזהרתם: ספויילר!}
~
1. Bang Bang / ביצוע: דלידה ("אהבה דמיונית", קסבייה דולן, 2010)
והנה במאי שאם תזכירו לידו את השם אלמודובר, תוכלו לראות בעיניו את הגוון האדום ששולט בסרטיו של המאסטרו הספרדי, בעוד שפרצופכם יקבל את הגוון השני. קסבייה דולן, שונא שעורכים השוואות בינו לבין במאים אחרים בעלי לוק ויזואלי גרנדיוזי, צבעוני ומסוגנן, אז לא נערוך אלא חשבון נפש עם עצמנו כצופים, איש איש בביתו.
בכל אופן, המונטאז' הבא מתוך סרטו השני, Les amours imaginaries, עושה שימוש פנטסטי בביצוע העסיסי של דלידה, שלא מעייף לשמוע (ולראות) גם בפעם המאה. ללא ספק, המונטאז' הסקסי ביותר בקולנוע לשנת 2010. חוץ מזה, הייתי מאוד שמח לחטט לקסבייה בין הדיסקים וקבצי המוסיקה שבאמתחתו – יש לי תחושה שהייתי מוצא שם כמה דברים מעניינים ומשמחים.
~
בונוס:
Monteverdi – Lamento Della Ninfa / ביצוע: Le Poème Harmonique ("גשר האמנויות", יוג'ין גרין, 2004) 
הקטע הבא נמצא בליגה משל עצמו. אני מודע לפומפוזיות שבהצהרה הבאה אבל אני יכול לומר בלב שלם שמעולם לא חוויתי תגובה רגשית כה עזה ומיידית מול שיר בסרט, כפי שחוויתי ב-Le Pont des Arts, סרטו של הבמאי האמריקאי-צרפתי, יוג'ין גרין (Eugène Green).
קצת כמו המאסטר של פול תומס אנדרסון, גם יוג'ין גרין הוא סופר, משורר, מחזאי, תסריטאי, מחנך, במאי, מדריך שחקנים, מחייה תיאטרון הבארוק, אבל מעל הכל – הוא אינטלקטואל (ואדם, כמובן). הוא נולד בניו-יורק, בשנת 1947, התאזרח בצרפת באמצע שנות ה-70 והחל לביים קולנוע בשנת 2001. עד היום, ביים ארבעה סרטים עלילתיים באורך מלא, האחרון שבהם משנת 2009, נקרא "הנזירה הפורטוגזית".
Le Pont Des Arts, סרטו המרשים מ-2004, מתחקה אחר סיפורן של שתי דמויות: סטודנט שקורא שירה של מיכלאנג'לו וחווה קשיים עם בת זוגו – סטודנטית צעירה שלומדת פילוסופיה – הנובעים מהסתכלות שונה על החיים. במקביל, זמרת צעירה המתאמנת על יצירה של מונטוורדי, מתמודדת עם מנצח שחצן ואכזרי בעל גינונים אליטיסטיים קיצוניים עד גיחוך.
גרין ניחן בסגנון מובחן, מרתק ומשונה, אשר סופג את השפעתו מהבארוק. במהלך דיאלוג למשל, כל אחת מהדמויות מביטה ישירות אל המצלמה (שניצבת מולה ומהווה את נקודת המבט של רעותה), לעיתים במבט קצת אווילי, מבלי להתערב זו בדברי זו. הסרט מתפקע ממטענים והקשרים תרבותיים שמצביעים על ידע, טעם והשקפה שנתגבשו במשך שנים ובכך מבהיר כיצד נראה סרט של במאי שהוא גם אינטלקטואל. יש בו רגעים של תוגה ויופי שלרגעים נדמה כי נוגע בנשגב ויחד עם זאת יש בו קטעים מצחיקים נורא (פוסט מומלץ ומרתק במיוחד על הסרט והבמאי, ניתן לקרוא בבלוג תרבות הפנאי).
הביצוע הבא ל"קינת הנימפה" של קלאודיו מונטוורדי, הגיע אלי בהפתעה במהלך הצפייה והתגובה שלי הייתה כתגובת מראה לתגובת הדמויות המאזינות לו בסצנה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s