שחייה נעימה

KPP
כך אני נראה בימים האחרונים. כלומר, בהנחה והייתי בחורה יפנית. לא, Let me rephrase that. כך אני מרגיש בימים האחרונים – כל המבחנים, הרפרטים והמטלות השונות, אכלו את זמני הפנוי כמו טרמיטים חסרי התחשבות והותירו את הבלוג די בודד. ניתן להניח שבשלב הבא האוזניים שלי כבר יעלו עשן (לא ורוד, כנראה), אבל לפחות יש סופ"ש בו ניתן להתעדכן קצת, לראות "מד מן", לשמוע קיי-פופ ואפילו לכתוב כמה פסקאות קוהרנטיות ולשלח לעולם, למען הדורות הבאים.
~
הנאום מעורר ההשראה שנשא דיוויד פוסטר וואלאס המנוח בפני בוגרי קולג' קניון של מחזור 2005, היה כל-כך מוצלח עד כי זכה לצאת כספרון בפני עצמו, תחת הכותרת "אלו הם מים". בנאומו המפורסם הציע וואלאס דרך להתמודד ולהסתכל על אותם רגעים מתים ומבאסים שמזמנת לנו השגרה היומיומית בחברה המודרנית; על היכולת שלנו לבחור ולמשמע באופן מודע את המציאות האופפת אותנו.
הנאום פורסם בעברית כחלק מקובץ הסיפורים והמסות "ילדה עם שיער מוזר" וכעת מגיע הסרט. כן, שמעתם נכון. למעשה מדובר בסרט קצר המעבד את דבריו של וואלאס על רקע קולו, כפי שהוקלט במקור עת שנשא את הנאום. יפה ומומלץ למי שקרא, ובייחוד למי שטרם עשה זאת. מסוג הדברים שצרכים לשחות ברשת.
~
וידאו נוסף שעשה לאחרונה שימוש בקולו של וואלאס, שייך לערוץ הנפלא Blank on Blank. הרעיון הוא פשוט: לקחת קטעים פיקנטיים מתוך ראיונות נשכחים עם אמנים, אנשי תקשורת ואישי תרבות, ולהפיח בהם חיים באמצעות אנימציה בשחור-לבן. הביצוע הפשוט והמקסים הופך את קטעי הוידאו האלה לממתקים קטנים וטעימים כמו: סיפור קורע מצחוק של לארי קינג על שידור רדיו לא שגרתי, ג'ים מוריסון מסביר למה שמן זה יפה, ודיוויד פוסטר וואלאס מדבר על אמביציה ובעיקר גורם לי לחשוב שאם יעשו עליו סרט תיעודי מתישהו, זוהי דרך מוצלחת לשלב בו את הראיונות המוקלטים שהעניק במהלך חייו.
~
להלן שאלת טריוויה: מה משותף לקלינט איסטווד, רוברט רדפורד, ג'ורג' קלוני, ג'יימס פרנקו, ג'ודי פוסטר ופיליפ סימור-הופמן? התשובה: כולם שחקנים שעברו אל הצד השני של המצלמה. למעשה, נכון יותר יהיה לומר כי בפרוייקטים בבימויים, הם נמצאים לעיתים קרובות משני צדי העדשה, "בו-זמנית".
יש משהו מסקרן ועם זאת קצת מרתיע בסרטים המבוימים ע"י שחקנים. הלא יהיה מחריד לגלות כי שחקן מוכשר שאתה כל-כך אוהב, יוציא תחת ידיו יצירה יומרנית או מביכה. כשחושבים על כך בהקשר רחב יותר, ניתן לתהות למשל האם סופר-מודל ניחנה ביתרון כלשהו בבואה לעצב קולקציה? האם פסנתרן מחונן בתזמורת מסוגל לנצח עליה בכשרון?
מה שכן, המשותף לרבים מן השחקנים שניסו את כוחם בבימוי, הוא הניסיון שצברו לאורך השנים בסטים שנוהלו ע"י כשרונות בלתי מבוטלים. כשאתה צופה בתהליך העבודה של פול תומס אנדרסון או עד לאופן בו האחים כהן מתנהלים בינם לבין שאר העולם, סביר שיהיה לך שימוש בכך בימים בהם תצעק (לעצמך) אקשן.
בכל אופן, לאחרונה הצטרף לרשימה שם חדש: מייקל סרה. מצד אחד, מדובר בהפתעה שכן בלא מעט מקרים, שחקנים שהפכו לבמאים עשו זאת בגיל מבוגר יותר ולאחר כברת דרך ארוכה ומרובדת. מצד שני, סרה בן ה-24, תמיד היה קרוב לעולם הקולנוע העצמאי וליוצרים צעירים ומגניבים כך שסרט קצר בבימויו לא נשמע כמו משהו מופרך לחלוטין.
Brazzaville Teen-Ager, הסרט הקצר שביים סרה, מבוסס על סיפור שכתב הסופר והמחזאי האמריקאי ברוס ג'יי פרידמן. הפרוייקט הזה לא קורה באוויר אלא במסגרת רשת יצירתית בשם "ג'אש" שהקים מייקל סרה יחד עם הקומיקאים שרה סילברמן, רג'י וואטס והצמד טים ואריק, שנועדה לממן ולאפשר מרחב יצירה אוטונומי. בבקשה.
אני מוכרח להודות שסיפור המסגרת הרגיש לי תמוהה מדי כטריגר, וזה בין המקרים הנדירים בהם אני לא בטוח שסרה (שחקן שאני חולה עליו בדרך כלל) היה הבחירה האולטימטיבית לתפקיד, אבל מבחינת אווירה, סגנון והחלטות בימוי מסוימות (לרבות צילום ושימוש בפסקול) – לבחור יש כישרון. הסרט הקצר הבא בכיכובו של סרה, הפעם בבימויה של ג'ניקזה בראבו, נקרא "גרגורי גו-בום", והטריילר המסקרן שלו נראה כמו איזו יציאה של הרמוני קורין. יהיה מעניין.
~
"עומד אחרון", הניסיון הראשון באנגלית של הבמאי הדרום-קוריאני המוכשר קים ג'י-וון – מי שאחראי בין השאר על סרטי אימה ונקמה מצליחים ומוצלחים – לא מימש את ההבטחה שתלו בו (עצה: בפעם הבאה, תנו לבמאי לכתוב את התסריט). אבל עזבו אתכם משוורצנגר. אחרי יצירות אנרגטיות, אפלות ואלימות כמו "סיפור מריר-מתוק" ו"ראיתי את השטן", קים ג'י-וון פונה לביים קומדיה רומנטית קוריאנית כבת חצי שעה, בשם "יום מושלם אחד". את התענוג הזה ניתן לחוות ממש עכשיו עם תרגום לאנגלית, שכן הוא ניתן לצפייה חינמית וחוקית ברשת וכל הכבוד לאתר Twitch שהפנה אליו את הזרקור.
~
לסיום, נחזור להתחלה: התמונה המופיעה בראש הפוסט לקוחה מתוך הקליפ החדש של כוכבת הפופ היפנית, קיארי פאמיו פאמיו, "פולש פולש". באופן כללי, הקליפים המטורללים של קיארי פאמיו פאמיו גורמים למוח שלי לנזול. אם פספסתם במקרה את "פּון-פּון-פּון" הפסיכדלי או את "קנדי קנדי" (שכולל בצל מזמר) – האחריות לקצר המיספרי כולה שלכם.
עושה רושם כי הקליפ החדש פחות עמוס בפרטים מהקודמים שלה, אם כי אני מניח שבצפייה העשרים, ניתן יהיה לגלות עוד איזה יצור פרוותי ורוד שפספסנו. חוץ מזה, השיר הזה נשמע כמו משהו שיהיה כיף לרקוד ביומולדת.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אנימציה, ג'יי-פופ, דיוויד פוסטר וואלאס, מוסיקה, סרטים קצרים, קולנוע אינדי, קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על שחייה נעימה

  1. פינגבאק: האורך לא קובע | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s