ביקורת: Confession of Murder

CoM
בטוקיו, שנת 1968, צעיר יפני בשם נוריו נאגאיימה, טבח ב-4 קורבנות תמימים תוך זמן קצר, באמצעות אקדח. שנה לאחר מכן נעצר הרוצח בן ה-19, נשפט ונגזר דינו למות. עם זאת, תהפוכות משפטיות הובילו לכך שהוצאתו להורג התרחשה רק בשנת 1997. את שהותו הארוכה בכלא, העביר נאגאיימה בכתיבת רומנים. ספרו הראשון, "דמעות של בַּעֲרוּת", יצא לאור בשנת 1971, ובשנת 1983 אף זכה בפרס ספרותי עבור ספרו "גשר עץ".
במקרה של נאגאיימה, לא ברור האם היותו רוצח שימש כמקדם מכירות לספריו, אך זה בהחלט מה שקורה במותחן הדרום-קוריאני של ג'ונג ביונג-גיל, Confession of Murder (או בתרגום מילולי של המקור: I'm A Killer), שיצא בשנה שעברה.
הסרט מתמקד בבלש המנהל מרדף כושל אחר רוצח סדרתי של נשים. בתום שנים רבות בהן חמק הרוצח מן הרשויות, פשעיו חוסים בצל חוק ההתיישנות. אלא שאז – אורות, מצלמה (כפיים!) – ספר המתאר את סדרת הרציחות לפרטי פרטים יוצא לאור, כשהסופר מכריז על עצמו כרוצח. אלא שלא מדובר רק בווידוי חושפני שנועד להשביע את רעבונו של הקהל לפרטי טריוויה מדממים – לפנינו עומד רוצח שנראה כמו איידול מלהקת פופ קוריאנית: מלוטש, בובתי, עם שיער מלא ברק וחיוך מיליון דולר (מעניין אם הוא לקח טיפים מ"הרוצחת הסקסית").
רגע קצר לאחר שעולה הרוצח הסדרתי אל הבמה, שואלת אותו כתבת מן הקהל, באיזה תכשיר הוא משתמש כדי לשמור על עור הפנים הנפלא שלו – כי אם אתה נראה כמו איידול ויש לך מוצר להציע, אין שום סיבה שהמוני נשים לא יפלו שדודות לרגליך, גם אם רצחת כמה מהן בעבר. זהו חץ ביקורתי שיש בו לא מעט עוקץ כלפי תעשיית הכוכבות הקוריאנית העכשווית, שאין מתאימה ממנה לספוג אותו (וזה עוד ממי שמאזין לקיי-פופ). העיוורון של תרבות הצריכה אחר דמויות מפוקפקות לחיקוי אשר משווקות במיומנות, זו אמירה די מפתיעה, אם כי הסרט מכוון אותה בעיקר כלפי הקהל הנשי (שככלל, לא זוכה כאן לייצוג מחמיא).
על פניו, הסכמה העלילתית של הסרט, מזכירה את המותחן המעולה של הונג ג'ין-נא, The Chaser, משנת 2008 – איש משטרה חבוט עם נימוסים גרועים, יוצא למרדף רווי אדרנלין אחר רוצח סדרתי אכזרי, ולאחר שזה חומק מבין אצבעותיו, מגיח הרוצח ממחבואו על מנת להכריז כי הוא זה שביצע את הפשעים. זה כיוון מעניין אליו פונה הז'אנר, שכן אם בעבר רדפנו אחרי רוצח חמקמק במשך שעה וחצי, כיום הוא מופיע כבר במערכה הראשונה והמרדף – הפסיכולוגי בחלקו – מתנהל אחר ההוכחות שיעידו האם הוא אכן הרוצח.
CoM02
קיימים אמנם הבדלים בין שני המותחנים, שאף משנים את אופי החידה המרכזית, אלא שקל יותר להבחין במגרעות של Confession of Murder, כשחושבים על The Chaser. דמות הבלש המצולק (תרתי משמע), ב-Confession of Murder, די בנאלית וההכרות איתה לא חושפת רבדים או שינויים משמעותיים באישיותה. כמו כן, בניגוד ל-The Chaser, שהעמיד קרב מוחות אינטנסיבי בין שתי דמויות אפלות וחזקות, הסרט הנוכחי מתפזר בין יותר מדי דמויות שטחיות, כשאף אחת מהן לא כובשת דיה. אפילו הסופר הרצחני מרגיש מאוד מרוחק ונטול מבע או נוכחות מאיימת.
יש בסרט כמה סצנות מרדף לא רעות, בייחוד סיקוונס הפתיחה והסיום האנרגטיים שהן נקודות החוזק שלו, אלא שהוא כולל גם סצנת מרדף מופרכת שמתרחשת על גבי מכוניות נוסעות בכביש המהיר – מישהו היה צריך להזכיר לבמאי שאנחנו לא ב"מטריקס רילודד" והעולם בו הסרט מתרחש, עדיין כולל חוקי כבידה (אנשים מתעופפים ממכונית למכונית כאילו מדובר בטרמפולינות).
על אף שהסרט מסתיים בנימה שאמורה להעלות בצופיו לחלוחית, הוא לא מצליח לרגש באמת. זה קורה משום שהסיפור האישי של הגיבור לא נפרם בצורה נכונה ובשל כך יוצר תחושה של מניפולציה רגשית מודבקת. בשלב מסוים בסרט, אתה מרגיש שיש פרט כלשהו שפספסת, בעוד שלמעשה פשוט מספרים לך אותו מאוחר מדי.
Confession of Murder, מצליח אמנם שלא לשעמם, אולי משום שהוא מגולל סיפור מסקרן (וגם אם הוא צפוי – אתה בכל זאת ממתין לראות האם השערתך תתממש), אך מדובר בסרט די מאכזב בהתחשב בכך שהוא בין המותחנים הקוריאניים העכשוויים שיותר רציתי לראות. נקווה לפחות ש-Perfect Number, מותחן/מיסתורין קוריאני נוסף שיצא בשנה שעברה ועורר את ציפיותיי, יקיים את מה שהוא מבטיח.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ביקורת: Confession of Murder

  1. אלעד הגיב:

    למרות שלא ראיתי את הסרט המדובר, ראיתי את the chaser והוא אחד המותחנים היעילים והחכמים שראיתי. מדהים איך הוא הצליח לחמוק באלגנטיות מכל הקלישאות הז'אנריות המתחייבות. צפייה מרעננת ממש שהותירה אותי על קצה הספה.

    למה הוא חכם :

    1) מיצוב האיש הרע כטיפוס משויף, אסתטי כבר לדעתי מוצה בשורה ארוכה מאוד של סרטים. איכשהו משחק על אלמנט של תסכול והדיסוננס המאיים בין האריזה החיצונית לתוכן הפנימי. הטריק כבר מוצה לדעתי. הרבה יותר מעניין לראות גיבור "רע" כמו ב- the chaser {המגולם על ידי ג'ונג וו הא הנפלא} שהוא כאילו אספרגרי, אוטיסטי, מחלץ משפתיו הברות סתומות ומבע ריקני..אבל ככל שהסרט מתקדם אתה מבין שמדובר בקורלציה הפוכה לתנועות המהירות, המשויפות שלו בתור רוצח. דווקא האיצטלה של "האני טמבל..אתם לא רואים. איך אני יכול לרצוח מישהו?" הייתה הרבה יותר יעילה וקידמה את העלילה. והייתה הרבה יותר אמינה ופחות וולגארית מאפיון דמות הפוך.

    2) כי מהצד השני יש את קים יון סיהוק [הנפלא אפילו יותר] – הכריזמה פשוט נוטפת ממנו כשחקן. כרגיל במותחנים קוריאנים יש טשטוש בין הדמות של הרע והטוב [בניגוד להוליווד] אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט. ועל כן, גם סרסור מושחת לא יהפוך בהכרח עורו. לא יעבור תהליך שיהפוך אותו למשהו אחר. לא משנה כמה חרטה/אשמה תתעורר בו עקב הדאגה לשלומה של אחת מהעובדות שלו מסיטואציה שהוא יצר. כך, הקשר עם הילדה שלה לא הופך להיות קיטשי. הוא דואג לה, אבל דואג לה כמו שהוא יכול ולא יותר.. אבל עדיין לא יזיל דמעה, יפקיר אותה לגורלה ולא יתמסר בפאתוס לכף ידה המושטת [ללא נעימת האורגן המתחייבת].

    3) סוף טוב לא יהיה פה, כבר התרגלנו בסרטים קוריאנים.

    4) השימוש בגבעות בסיאול. המרדפים הארוכים הרגליים כאילו יתר על המידה, הלא בהכרח מהוקצעים, בשיפועים הבלתי אפשריים, בסמטאות המבוכיות החשוכות – מותירים אותך כצופה חסר נשימה ואונים. back to the basics . פשוט יעיל ואמיתי, משהו שהרבה סרטי מתח הוליוודים כבר שכחו.

    • עמית ל. הגיב:

      מסכים איתך לחלוטין בנוגע ל-The Chaser. אחלה אבחנות. סרט מרתק שלופת אותך מההתחלה. ההופעה של קים יון-סאוק אכן פנטסטית. הוא הצליח להפיח רוח אמיתית בדמות שלו, שהייתה מעניינת משום שהיא באמת לא דמות הגיבור הטיפוסי, החסון והמוסרי שהוליווד נוהגת לטפח. זה היה מרענן ללא ספק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s