קולנוע קווירי: ספיישל אסייתי

כידוע, קולנוע אסייתי בטח שלא זר לבלוג הזה, אבל מקבץ של חמישה סרטים אסייתיים גאים (מטייוואן, יפן, דרום-קוריאה והונג קונג) זה כבר סוג של ספיישל. ספיישלון, אם תרצו. שמו לב כי הטריילרים המתאימים מקושרים לצד כותרות הסרטים.
1. Gf*Bf / Girlfriend Boyfriend, במאי: יא צ'ה-יאנג, טייוואן, 2012 {טריילר}
GF
אויש, כמה שהייתי רוצה את התמונה היפה הזאת כפוסטר על הקיר!
Gf*Bf, הוא סרטו השני של הבמאי הטיוואני יאנג יא-צ'ה, המתחקה אחר מערכת יחסים בין שלושה חברים טובים (שני בחורים ובחורה), על רקע התהפוכות הפוליטיות בטייוואן, החל מאמצע שנות ה-80, בה הייתה נתונה תחת ממשל צבאי, ועד לעידן הדמוקרטי של ימינו. ככלל, תמיד כיף לראות סיפורי שלישיות (במיוחד אם הם גיי-פרנדלי), למרות שברוב המקרים ברור לך שמישהו ייצא אומלל.
הסרט ניחן בכמה מעלות, בראשן עומד הליהוק: קוויי לון-מיי, מי שמגלמת את הצלע הנשית שבחבורה, היא הטום בוי האולטימטיבית – נערית, קשוחה ושטותניקית מבחוץ אך מבפנים, רגישה כמו עצב חשוף; רידיאן ווהאן (בתמונה), יצור מתוק וכובש, מגלם את המורד המשוחרר בעל המודעות הפוליטית החריפה; וג'וזף צ'אנג, מי שמשלים את המשולש הטעון, הוא הטיפוס המופנם והמהורהר שאינו מסגיר בקלות את רגשותיו (אגב, מצחיק להיזכר שגם בסרט הטיוואני Eternal Summer, הוא גילם דמות הנקלעת למשולש אהבה עם חבר ילדות). נקודה נוספת ששווה לאזכר היא הצילום הנהדר והצבעוני של ג'ייק פולוק (שאחראי גם על צילום פנטזיית ההתבגרות המוערכת, Starry Starry Night, מ-2011).
העלילה ההיסטורית של החבורה – פקעת של קשרים רומנטיים סבוכים – מעוגנת בסיפור מסגרת שמתרחש בהווה. יש בו אמנם משהו סמלי ונכון מבחינה תסריטאית, אבל הוא בכל זאת הרגיש לי מתובנת ומניפולטיבי במידה מסוימת. כמו כן, למרות שהסרט הוא 106 דקות, לא היה מזיק להרחיב את היריעה אפילו יותר על מנת להעמיק את החוויות המשותפות בין כולם (בעיקר בתקופה המוקדמת). בהקשר לכך, יש לציין כי על אף שהסרט מבהיר באיזו תקופה מתרחש כל חלק, לא יזיק לקרוא קצת על ההיסטוריה של טייוואן לפני הצפייה (לפחות זו שהסרט מתייחס אליה), במידה ואתם לא מעורים בנושא.
אף על פי שמערכת היחסים בין השלושה יכולה להיות לא אחת מייאשת, התחושה היא שהרגשות שלהם כנים, וקשרי החברות והאהבה ששוררים ביניהם מצליחים לרגש בסרט מעניין ומהנה שעשוי בכישרון ומיומנות רבה.
~
2. Helter Skelter, במאית: מיקה נינאגאווה, יפן, 2012 {טריילר}
HeSk
מיקה נינאגאווה היא צלמת יפנית, ילידת 1972, שקצרה הצלחה גדולה בשדות האופנה והפרסום. היא מיוצגת ע"י אותה גלריה שפרסמה את טקאשי מורקאמי ויושיטומו נארה, מאחוריה עומדים ספרי צילום, תערוכות, בימוי וידאו-קליפים ושני סרטים באורך מלא (Sakuran, מ-2007 ו-Helter Skelter מ-2012, שניהם עיבודים חיים למנגות). פרט לפורטרטים היא מצלמת גם טבע דומם עתיר צבע, בעיקר פרחים, דגי זהב ונופים.
אריקה סאוואג'ירי, היא שחקנית, דוגמנית ומוסיקאית יפנית, ילידת 1986, שזכתה לפופולאריות בעקבות הופעתה בדרמת הטלוויזיה הטראגית "ליטר של דמעות" (אני לא יכול עם השם הזה), בה גילמה נערה הלוקה בתסמונת נוירולוגית קטלנית.
שיתוף הפעולה בין השתיים הביא לעולם את Helter Skelter, בו מגלמת סאוואג'ירי סופר-מודל יפנית, עשירה וסופר מצליחה, שיופיה הזוהר מבוסס על סדרת ניתוחים פלסטיים מזעזעים. אט אט, הניתוחים הללו מתחילים לגבות את מחירם, מה שמערער את נפשה (שלמעשה בשום שלב בסרט לא נראית יציבה במיוחד), ומוביל אותה להתעמר בכל מי שמבטה הרושף נח עליו (לרוב זו העוזרת האישית האומללה שלה).
ראשית, לא זכור לי מתי לאחרונה ראיתי סרט יפני עתיר תקציב (או לפחות נראה כזה) שבוים ע"י אישה – כבר חידוש מרענן עבורי. כמו כן, לזכותה של נינאגאווה יאמר שהשימוש שלה בצבע גורם לסרטים של אלמודובר להיראות כמו עיתון שהתייבש בשמש. האדום, האדום הזה! הסרט רווי בכל כך הרבה צבע, מונטאז'ים, תלבושות, תסרוקות, סקס, פלאשים, מוסיקה ותאורה מלאכותית, עד שלקיתי במחלת ים. אם אתם חובבי אופנה או שתלוי לכם על הקיר בחדר פוסטר של אנה ווינטור, הסרט הזה ללא ספק בשבילכם.
יחד עם זאת, ההשוואה לאלמודובר כמובן מוגזמת ואינה במקומה שכן בניגוד לסרטיו, סרטה של נינאגאווה מרגיש קר וחסר נשמה. הוא אמנם מרשים מאוד מבחינה ויזואלית (לרבות מונטאז' הפתיחה המסחרר, שלראות אותו על מסך גדול ורמקולים מפוצצים זו וודאי חוויה מהממת), אך הדמות הראשית פשוט זוועתית. אמנם ברור לי שגם היא קורבן, אך כמות המניפולציות וההרס שהיא זורעת סביבה במשך למעלה משעתיים – כדרך להישאר בפסגה ולהנחיל את כאבה לאחרים – יוצרת מצב בו לא באמת איכפת לך מה יעלה בגורלה (ובשלב מסוים גם בגורלן של הדמויות הטיפשות האחרות).
הסרט משקף את הזיוף והריקנות של תרבות הצריכה החלולה, בעיקר בקרב נערות יפניות מושפעות, אך הוא גובה מחיר עלילתי ורגשי שבסופו של יום, נראה יקר מידי.
~
3. Hello My Love, במאי: קים ארון, דרום-קוריאה, 2009 {טריילר}
Hello_My_Love
הנה מה שעבר לי בראש במהלך הצפייה בסרט הזה: כן, את מעצבנת. נו, איך את מצפה שאני אגיב? חבר שלך חזר מצרפת והגיע למסקנה שהוא הומו, נהדר – גם יש לו חבר חתיך – עכשיו תעזבי אותו בשקט ותני לשני הקוריאנים החמודים האלה לחיות את חייהם ביחד ולהתמזמז קצת על המסך. מה כבר ביקשתי? קצת גיי-סקס? עד שבדרום-קוריאה עושים כבר סרט רומנטי עם שני בחורים מאוהבים, את באה ורוצה לקלקל הכל. הכל! ואת עוד הדמות הראשית, לעזאזל. אני אמור, כאילו, להזדהות איתך (?!) לרצות שתצליחי במזימתך המרושעת לחסל את היחסים בין השניים, רק כדי שתוכלי להפוך את החבר המבולבל מינית שלך לבעל מסורס ומדוכא. את מנחה תוכנית רדיו על אהבה ומחלקת עצות וכן, בו-הו, החיים קשים ואיזה מצב אירוני יש לנו כאן.
יתכן וכל זה קורה משום שלא לגמרי ברור לאיזה קהל הסרט מכוון. כמו כן, אני לא אכחיש שהבחורה הזאת נמצאת במצב מתסכל ולא סימפטי – לגלות שהחבר שאת הכי אוהבת ביקום נמשך לבני מינו, עשוי להיות טראומטי ולהוביל לנקיטת צעדים נואשים, אבל ברגע שצופה רואה סרט ומייחל לכך שהגיבורה הראשית שבו תיכשל (ויפה שעה אחת קודם), אנחנו בבעיה.
~
4. Antique, במאי: מין קיו-דונג, דרום-קוריאה, 2008 {טריילר}
Antique
גם בלי לדעת זאת מראש, קל לנחש במהלך הצפייה שהסרט הזה מבוסס על קומיקס. במקרה שלהלן מדובר במנגת שונן-איי, בשם Antique Bakery, מאת פומי יושינאגה. המנגה עובדה גם לסדרת אנימציה יפנית ובהמשך לסרט דרום-קוריאני. כמי שראה כמה סרטים גאים בחייו, הסרט הזה מקבל כמה נקודות זכות על עלילה מקורית: קים ג'ין-היוק הוא בחור צעיר שמחליט לפתוח קונדיטוריה בשם Antique, שתמשוך אליו את בנות המין היפה. לשם כך הוא מגייס צוות עובדים שכולל את השף היפיוף, מין סון וו, שנוהג לכבוש גברים כפי שמוקדון נהג לכבוש שטחים; אלוף איגרוף לשעבר (אותו מגלם יו אה-אין ההורס) ושומר ראש מאותגר שכלית.
הסרט הזה משונה מכמה בחינות. ראשית, הסגנון הסופר-קיטשי שלו עשוי לשדר סבוניה רומנטית מיינסטרימית, אלא שהסרט הזה כמעט נטול נשים וכל התככים, ההתאהבויות, החברויות והאכזבות מתרחשים בין ארבעת הגברברים הללו. למעשה השף הוא הדמות ההומואית היחידה, אלא שהדמויות האחרות בסרט מציגות אותה כמו נחש מתחת לקש: "שלא תחשוב בטעות שהוא עוד הומו ישן. הוא גיי בעל קסם שטני, הוא ימצוץ לך את החיים וישליך אותך ברגע שיגמור" (משחק המילים לא במקור). מילא אם רק בעל הקונדיטוריה ההומופוב היה אומר את זה, אבל גם המתאגרף מצטט אותו מאוחר יותר. ה"הומו" הוא גם האחד שיודע לעבוד במטבח ועזיבתו עלולה לגרום לקריסת העסק.
הומופוביה זה לא דבר מצחיק במיוחד, אך הרתיעה ההיסטרית של בעל הקונדיטוריה מהשף המוכשר (שגם מאוהב בו), אמורה ליצר רגעים משעשעים בין השניים – זה לפעמים עובד אבל בסופו של דבר מדובר בנקודת מוצא סרת טעם, גם אם בסופו של דבר נועדה להוביל לתהליך של קבלת האחר. אלמנט נוסף שמעורר אי נוחות, הוא ההתכה שבין הקלילות הקצפתית של חיי הדמויות בהווה לבין רגעים אפלים ומטרידים המתרחשים בחלקם בעברן. אלה נועדו להפיח עומק בדמויות אך המעבר החד בין הטון ההומוריסטי לטראומטי מרגיש פשוט מוזר.
אגב, מצחיק לראות שבדומה ל"Hello My Love", גם לשף יש חבר צרפתי. אני יודע שמדובר רק בשני סרטים, אבל זה נראה כאילו צרפת היא איזו בירת גייז שמייצאת הומואים לקוריאה. מה שכן, בניגוד ל"Hello My Love", יש משהו נוקשה ולא לגמרי טבעי ברגעים בהם השף בכל זאת מנשק ונוגע בבחור אחר. זה קצת מבאס.
כל זה עלול אולי ליצור את הרושם ש-Antique הוא סרט ממש רע, אבל על אף כל המגרעות שציינתי, מדובר בסרט שהוא בסך הכל די מבדר. חלק מזה נובע מסגנון העריכה המונטאז'י שהיה גורם למרי אנטואנט התקפת סכרת, הצבעוניות הסוכרייתית שפושה בכל פריים ובכלל הרעיון של ארבעה בחורים צעירים ומתוסבכים שמנהלים חנות עוגות, זה מסוג הדברים שלא רואים בכל יום.
~
5. Amphetamine, במאי: סקאד, הונג-קונג, 2010 {טריילר}
Amph
בעוד הסרטים מדרום-קוריאה וטייוואן נוגעים בנושא ההומואי בזהירות יחסית, סרטו של הבמאי הסיני סקאד, נועז, גראפי ואפל יותר מבחינת העיסוק במיניות של הדמויות הראשיות. העלילה מתמקדת בבחור סיני צעיר ויפה בשם קפקא (ע"ש הדמות מתוך ספרו של הרוקי מורקמי, "קפקא על החוף"), מדריך שחיה סטרייט שמכור לאמפטמין. הוא פוגש באיש עסקים עשיר בשם דניאל, שמתאהב בו, ובין השניים נרקמת מערכת יחסים טעונה.
בעיני, הסרט כולו נשען על ההופעה המרגשת של ביירון פאנג, שמגלם את דמותו ההרסנית והמיוסרת של קפקא. הוא מצליח להעמיד דמות עצמאית, ישרה וחזקה אך גם פגיעה וחסרת אונים, שמעוררת אמפתיה אינסופית. הצורך לגונן עליו ולאהוב אותו מתעורר בצופה לא פחות משהוא מתעורר בדמותו של דניאל. הסרט מעלה את השאלה, האם יכולה להתפתח מערכת יחסים רומנטית בין בחור סטרייט לבחור גיי שאינה מבוססת על משיכה מינית של שני הצדדים, אלא על אהבה והזדקקות? האם בנסיבות מסוימות, אוריינטציה מינית היא לא אלא דבר נזיל? התשובה היא, מן הסתם, מורכבת.
ההתמכרות של קפקא לספיד, מאפשרת לסקאד לטעון את הסרט באנרגיה של וידאו-קליפ: שימוש בתאורת ניאון, עריכה קופצנית, פסקול בועט, הזיות, חלומות וצבעים עזים. אני מוכרח להודות שבצפיה ראשונה הסרט הרגיש לי מוזר, מוגזם ולא מאוזן אלא שבצפיה נוספת, הוא הצליח לגעת בי ולרגש.
~
הפוסט הזה ארוך אבל אם אנחנו כבר בספיישל קולנוע קווירי אסייתי, נראה לי לגמרי במקום להעלות את שני הקטעים הבאים מתוך ערוץ היוטיוב של מגזין ווייס המוקדש כולו ליפן. בין התוכניות השונות שעלו בו (כמו למשל High From Japan, שכולל פרק בו המנחה מנסה לעשן קנאביס סינטטי וכמעט מתחרפנת), ניתן לצפות בשני פרקים של We Are Out!, בהם יוצא הצלם היפני קאיצ'י ניטה (שהיה בעבר אחד העוזרים של טרי ריצ'רדסון), לתעד זוגות חד-מיניים צעירים המתגוררים בטוקיו. הפרק הראשון עוסק בשתי בחורות, הפרק השני עוסק בשני בחורים (לא לשכוח ללחוץ על הכפתור להפעלת כתוביות באנגלית). חמודים!
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי, יפן, קולנוע טייוואני, קולנוע יפני, קולנוע סיני, קולנוע קוריאני, קולנוע תיעודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s