הסרטים של אלמודובר (שכבר לא נראה) באנגלית

HoursAlהנה חומר מעניין למחשבה שנתקלתי בו לאחרונה: בשיחה מול קהל שערך לפני מספר חודשים פדרו אלמודובר לרגל צאת סרטו החדש, חשף הבמאי כי ברבות השנים ביקש לרכוש את הזכויות לארבעה רומנים שאהב, במטרה לעבד אותם למסך הגדול באנגלית. אלה היו: "השעות" של מייקל קנינגהאם (1998), "הכתם האנושי" של פיליפ רות' (2000), "נער קריאה" של ברנהרד שלינק (1995) ולא פחות מעניין – "שתיקת הכבשים" של רוברט האריס (1988). ברגע הראשון זה אולי נשמע מפתיע, אלא שבמחשבה שניה מוכרחים להודות כי יש משהו מאוד אלמודוברי בחלק מהיצירות הללו: העיסוק בגוף האנושי, זהויות ומיניות בדרמת-אימה המונעת בידי גבר אפל ואמביוולנטי אל מול אישה פיקחית ואסרטיבית, מתאר את "שתיקת הכבשים" לא פחות משהוא מתאר את "העור בו אני חי" (שמבוסס אף הוא על ספר – "מיגל"/"טרנטולה", מאת הסופר הצרפתי תיירי ז'ונקה). גם יצירה כמו "השעות" – שמתפרסת על פני כמה תקופות ועוסקת בכתיבה, דיכאון, אימהוּת, אמנות וחולי, כולל מערכות יחסים מורכבות בין מספר נשים עצמתיות – היא עולם אלמודוברי מוכר לחלוטין.
אלמודובר לא קיבל את הזכויות לספרים שכן מישהו תמיד הקדים אותו (סטיבן דלדרי, אני מדבר אליך) והאמת, על אף שאני חולה על העיבוד של דלדרי ל"השעות" וגם "שתיקת הכבשים" של ג'ונתן דמי הוא סרט חביב עלי, עדיין נחמד לדמיין כיצד הסרטים הללו היו נראים עם הטאץ' של הגאון הספרדי.
~
אירוע ספרותי שווה שפספסתי בתקופה האחרונה הוא מפגש בין אתגר קרת לסופר היהודי-אמריקאי נתן אנגלנדר, ביריד הספרים בירושלים. קרת תרגם לצד אסף גברון את קובץ הסיפורים הקצרים החדש והמדובר של אנגלנדר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", כשבתמורה הבטיח הסופר האמריקאי לתרגם מסיפוריו של קרת לאנגלית. לא פחות משכיף לקרוא את אתגר קרת, כיף לשמוע אותו מדבר ולשמחתי מסתבר שהמפגש בין השניים לא היה חד פעמי, שכן אנגלנדר וקרת נפגשו גם בשנה שעברה, כשזה האחרון הגיע לשיקאגו לרגל צאת המהדורה האנגלית של קובץ סיפוריו "פתאום דפיקה בדלת". בקשה:
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים קצרים, ספרות היא רכילות, קולנוע ספרדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על הסרטים של אלמודובר (שכבר לא נראה) באנגלית

  1. נטעלי הגיב:

    אכן, חבל שהוא לא עיבד אותם. היה מסקרן לראות עיבוד נוסף (ועוד שלו) ל"שתיקת הכבשים" (למרות שאין לי טענות בכלל כלפי ג'ונתן דמי). לעומת זאת, העובדה שפספס את "הכתם האנושי" מצערת אותי מאוד, שכן אני אוהבת מאוד את רות' בכלל ואת הספר הזה בפרט (יש כאלה שחולקים עלי באשר לטיבו ביחס ליצירות אחרות של רות', אבל אהבתי אותו מאוד, ולו גם בגלל שזה הספר הראשון של רות' שקראתי). למרבה הבאסה, העיבוד הקולנועי של "הכתם האנושי" בכיכובם של אנתוני הופקינס וניקול קידמן עושה עוול נוראי לספר (אני ממליצה בכל לב שלא לצפות בו, אחד הסרטים הגרועים שראיתי מימיי ובטח ובטח לעומת הספר הנפלא) – כך שבמקרה הזה, צערי גדול מאוד (אם כי משמח לגלות שאלמודובר אהב את הספר)🙂 תודה על פוסט מעניין, כתמיד – הבלוג הזה הוא פינה שאני אוהבת מאוד לבקר בה.

    • עמית ל. הגיב:

      בשמחה!
      אגב, אומנם טרם צפיתי בעיבוד של ארנסט להמן ל"מה מעיק על פורטנוי" מ-1972, אבל גם עליו קראתי ביקורות נוראיות, ובימים אלו מסתבר שמצלמים עיבוד ל"פסטורלה אמריקנית" – מאותה חברה שהפיקה את "הכתם האנושי" ו"החיה הגוועת" – עם הבמאי פישר סטיבנס, שביים עד היום שני סרטים עלילתיים שזכו לביקורות מעורבות ומטה ("לילה אחרון בעיר" ו"רק נשיקה").
      כל זה מזכיר לי את הגישה של היצ'קוק לגבי אדפטציות, לפיה קל יותר להפוך ספר בינוני לסרט מעולה מאשר לקחת ספר מעולה ולהפוך אותו לסרט מעולה. אולי זה העניין עם הספרים של רות'.

      • נטעלי הגיב:

        תודה על המידע! זו עוד סיבה למהר ולקרוא את "פסטורליה אמריקאית" ו"פורטנוי" לפני שהסרטים מגיעים (ובכל מקרה, אמתין לקצת ביקורות כדי לקבל מושג על טיב הסרט).
        והיצ'קוק צדק ללא ספק. אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים שבהן הייתי מרוצה מעיבוד קולנועי לספר שאהבתי ("לא ארץ לזקנים"/ קורמק מקארת'י והעיבוד של האחים כהן זה מקרה בולט – אבל זו לא חוכמה כי הספר עצמו כתוב כסוג של תסריט -בזיקוק ותמציתיות, עם דגש ניכר על דיאלוגים). אני מנסה להיזכר האם צפיתי ב"חיה הגוועת" ונדמה לי שלא…בכל מקרה, אחת האכזבות הכי גדולות שלי לאחרונה היתה "חייבים לדבר על קווין". כ"כ אהבתי את הספר ולכן ציפיתי לסרט בקוצר רוח, רק כדי למצוא עצמי מאוכזבת בטירוף בתום הצפייה (ומצרה על כך שבעלי צפה בו לפני שקרא את הספר – לא שחשבתי שיש סיכוי שיקרא אותו. אבל מי שצופה בסרט בשום פנים ואופן לא יכול להסיק ממנו על גדולתו של הספר). לטעמי, העיבוד החמיץ לגמרי את הלבטים והאמביוולנטיות שיש בספר אם כי אני מודה שהמשימה שלקחה על עצמה הבמאית היתה אתגר אמיץ שראוי להערכה – אני הייתי חוששת מלגעת ביצירה הכה טעונה הזו.
        הבעיה היא שמאז נשארתי עם ספקנות רבה כלפי יצירות ספרותיות שאני אוהבת…וזה נושא בפני עצמו, אבל סביר להניח שבעקבות טראומת "קווין" אני נמצאת עכשיו בתפר שבין ההחלטה לא לצפות בשום עיבוד קולנועי של ספר שאני רוצה לקרוא מתי שהוא (כך למשל, אני לא צופה ב"בדרכים") לבין הימנעות (!) מצפייה בעיבודים לספרים שקרובים ללבי (כך למשל, החלטתי שלא לצפות ב"כמה טוב להיות פרח קיר" – כי כ"כ אהבתי את הספר ולא רציתי שייכנסו לי דימויים קולנועיים במקום שבו יצרתי שילוב של זכרונות עם דימיון במהלך הקריאה וכך גם נמנעתי מצפייה ב"ארוחת בוקר בטיפני'ס" הכה-קלאסי…אולי גם כי כיבדתי את התרעומת של טרומן קפוטה הליהוק של אודרי הפבורן, וכיון שכתבתי עבודה סמיניריונית על יצירתו ובמרכזה הנובלה הזו, אני מבינה אותה אחרת לגמרי מכפי שהצטיירה בדמיון התרבותי הכללי).🙂 אם כי אני מודה שאולי אשבר מתי שהוא, בכל הנוגע ל"טיפני'ס"…נראה.🙂

        • עמית ל. הגיב:

          את "פסטורלה אמריקאית" אני כבר הרבה זמן רוצה לקרוא ומקווה שזה יקרה בקרוב (לגבי "פורטנוי", הסרט יצא לפני די הרבה שנים אך כאמור, עדיין לא צפיתי בו).

          אישית, אהבתי יותר את הגרסא הקולנועית של "לא ארץ לזקנים" מאשר את הספר. לא במובן של "הסרט טוב יותר", שכן הוא אכן עיבוד מדויק מאוד של הספר, כמעט אחד לאחד, אלא שחוויית הקריאה עצמה הייתה פחות מסעירה ומהנה משקיוויתי (בעיקר הודות לסגנון היובשני של מקארת'י).

          לגבי "חייבים לדבר על קווין" – גם אני הרגשתי שמשהו מן המורכבות הפסיכולוגית ביחסים שבין אווה לקווין התאייד בגרסא הקולנועית. אכן, האמביוולנטיות של האם ברומן לגבי בנה – בין השאר אל מול הקריירה ושאיפותיה האישיות – הייתה נדבך חשוב בעיצוב האישיות של קווין, בעוד שבסרט האם בעיקר נראית סובלת (ובצדק). מצד שני, אהבתי מאוד את הפרשנות הויזואלית, הטון, העריכה והמשחק. רמזי עשתה כל מיני בחירות מוצלחות (כולל בפסקול), לספר שממש לא קל לעבד ובטח שלא בצורה מקורית.

          באופן כללי, הגעתי למסקנה שקשה לי מאוד לראות עיבוד לספר שאהבתי מאחר והמוח שלי כל הזמן עסוק בהשוואות ובניסיון למצוא אילו חלקים טובים מהסיפור הושמטו או שונו. מה שכן, היו לא מעט מקרים של סרטים שאהבתי ועוררו בי סקרנות לקרוא את המקור הספרותי שלהם (כמו "פסיכופת אמריקאי", "מועדון דיומא" ו"על הילד" למשל).

          את "כמה טוב להיות פרח קיר" טרם קראתי אבל הסרט ריגש אותי עד דמעות והוא מאוד מומלץ (הוא גם בוים ותוסרט ע"י הסופר, כך שזה מקרה נדיר של עיבוד הנאמן לחזון של יוצרו, לפחות עד כמה שניתן במסגרת התנאים).

          את "ארוחת בוקר בטיפני'ס" קראתי במקביל עם חברה ואז ראינו יחד את הסרט (אני מופתע שהצלחת להתאפק מלראות אותו). התייחסנו אליו כמעין חוויה משלימה שהייתה קצת מוזרה ולא תאמה את מה שדמיינתי כשקראתי את קפוטה, אם כי זכור לי שהייתה משעשעת בסך הכל ושהיה נחמד לראות את אודרי הפבורן תוקעת מאפה מול חנות תכשיטים.

          • נטעלי הגיב:

            אני מסכימה איתך לגבי רוב הנקודות שהעלית פה – במחשבה שנייה, העיבוד של האחים כהן ל"לא ארץ לזקנים" היה מוצלח מאוד בגלל אותם רגשות מסעירים שציינת ובצדק. את הספר קראתי בעקבות הסרט ויכול להיות שאותם עקבות שנשארו במוחי הזינו גם את חווית הקריאה. יש בספר לפחות שני דיאלוגים שלא נכנסו לסרט ושאותם אהבתי והם אחת הסיבות שהספר הצליח לספק בעיני חויה ייחודית ומשלימה לסרט. אבל כן, זה באמת בעייתי מאוד לצפות בעיבוד קולנועי ליצירה ספרותית שאהבת בגלל אותן ההשוואות. וזו בדיוק הסיבה שיהיה לי קשה לצפות ב"כמה טוב להיות פרח קיר" – מה שאתה מתאר לגבי הצפייה (התרגשות עד דמעות) היה בדיוק מה שקרה לי בזמן הקריאה…ואין לי מושג כמה השירים שצ'רלי מזכיר בספר מככבים בפסקול (אני מניחה שלפחות כמה מהם כן), אבל כל זה ביחד, היצירה הספרותית ה"עירומה" שמזמינה את הקורא להזין לתוכה את זכרונות ההתבגרות האישיים שלו, הפורמט שבה היא כתובה (מכתבים לנמען אלמוני), וכמובן העובדה שאין לי שום פנים להצמיד לדמויות הפכו את הספר הזה למשהו אישי לגמרי מבחינתי עד כדי כך שאני פוחדת לגעת בו ולקלקל לעצמי כמו שעשיתי ב"קווין" (ייקח לי זמן עד שאשכח את הסרט ואוכל לחזור ולקרוא את הספר באופן שמשוחרר מהתמונות מתוכו)🙂
            אם לסכם – שכנעת אותי שאולי כדאי לצפות בשני הסרטים האלה (ולו כדי לזכות לצפות ביצירה שנאמנה למקור יוצרה – אגב, אם אני לא טועה הסופר הוא במאי קליפים ב-MTV בעברו וכדי לצפות ביצירה קולנועית שעיצבנה את קפוטה – אם הוא אכן צפה בה, אין לי מושג).
            אני בדיוק עכשיו כותבת עבודה על יצירתה של פלאנרי אוקונור, שגם היא זכתה לשלל עיבודים קולנועיים. אחד מהם היה לסיפור The soul you save may be your own – והסיום הקולנועי שונה באופן דרסטי שיוצר תחושת Feel good בסוף אבל לגמרי לגמרי חוטא לכוונת היוצרת (שכל מי שמבין קצת בסיפורים שלה יודע שסוף טוב הוא לא ימצא בהם). זה משהו שיכול לשגע אותי, כולל תרגומים שמוסיפים או משמיטים מילים וביטויים משמעותיים (ואני מגלה כאלה כעת בזמן שאני קוראת). במקרה של תרגומים זה יותר מחרפן כי כשמדובר ביצירה קולנועית אני עוד יכולה לקבל את התזה שטוענת שזו יצירה בפני עצמה לגמרי, ושאפשר לנתק אותה מהמקור הספרותי (וכאמור, רק צריך לקחת זאת בחשבון כשבאים לצפות בה – וזה משהו שעוד לא התגברתי עליו).
            ועכשיו נזכרתי בעיבוד קולנועי נוסף שאהבתי מאוד ליצירה ספרותית שגם אהבתי – The Pledge של שון פן ובכיכובו של ג'ק ניקולסון, עיבוד לנובלה של פרידריך דירנמנט.
            ממליצה מאוד על שניהם.
            ולסיום החפירה (מקוה שלא השתעממת) – קרא את "כמה טוב להיות פרח קיר", הוא נפלא. וגם את "המאזין הלילי" אם טרם הזדמן לך. שניהם משום מה קצת מזכירים לי זה את זה במידת מה והם מצויינים (לא יודעת לגבי טיב העיבוד הקולנועי ל"מאזין הלילי", לא צפיתי).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s