לקראת סיימון קילר: מחשבות על Afterschool

לאחרונה עלה לרשת הטריילר לסרטו החדש של אנטוניו קמפוס, "Simon Killer".
זוהי בשורה משמחת במיוחד אך לתחושתי נראה כי לא מספיק אנשים מתרגשים ממנה. חמש שנים עברו מאז יצא Afterschool, סרטו הראשון והמצוין באורך מלא של קמפוס. אם כבר ראיתם או אם הוא חלף לכם מתחת לראדאר (ובמקרה הזה מומלץ לעשות השלמות), להלן כמה מחשבות בעקבותיו.
~
החל משנות ה- 70, החלה האקדמיה לחקור את המדיום הטלוויזיוני. ברבות השנים, נוסחו מודלים שונים שתארו את מידת ההשפעה של הטלוויזיה על הקהל. המדדים שהובאו בחשבון היו בין השאר: ייצוגים, טיפוח תפיסת עולם וקביעת סדר יום. נקודת המוצא הייתה כי יש מי ששולט בייצור ושיבוץ התכנים על המסך, ומונָע מתוך מערך שיקולים ואידיאולוגיה מסוימת.
ב-14 בפברואר 2005, שונו חוקי המשחק עם הולדתו של מה שנחשב כיום לאתר השלישי הנצפה ביותר באינטרנט. אתר המאפשר לגולשים מכל רחבי העולם להעלות, לראות ולשתף סרטוני וידאו. יוטיוב הפך למעשה למחסן בלתי נדלה של תכנים בו כל משתמש הוא מנהל תוכן בפוטנציה. למעלה מכך, הגולשים עצמם אינם רק צרכנים אלא גם יצרני תוכן. יוטיוב גוזר אמנם מידה מסוימת של צנזורה, אך לא במידה שתרתיע גולשים מלהעלות כמעט כל מה שהם רק רוצים.
Afterschool , סרטו הראשון באורך מלא של אנטוניו קמפוס – במאי, תסריטאי ומפיק אמריקאי ("מרתה מרסי מאי מרלן") – הוא מהסרטים הבודדים בשנים האחרונות שעשו ניסיון מרשים ונועז להתמודד עם ההשלכות הטכנולוגיות של העידן החדש על הנפש האנושית הצעירה.
הסרט מתרחש בפנימיית ברייטון בחוף המזרחי, ומתחקה אחר רובּ, תלמיד בודד (עזרא מילר בתפקידו הקולנועי הראשון) שצופה תדיר בסרטוני פורנו ואלימות ברשת, בחדרו במעונות. במסגרת עבודת וידאו לימודית, הוא לוכד בטעות מחזה מחריד של זוג אחיות היוצאות מן המלתחות כשהן מדממות למוות. במקביל לחקירה שמתפתחת בעקבות המקרה, אנו עדים למצבו הנפשי ההלום של רובּ.
לאחרונה דווח בעיתונות כי ממשלת איסלנד מנסחת הצעת חוק האוסרת על פרסום של תכנים פורנוגרפיים בעיתונות המודפסת ובאינטרנט, בניסיון להגן על ילדים מחשיפה לאלימות מינית. אין ספק כי מדובר במטרה נאצלת וחינוכית לכל הדעות, אלא שהיא מתעלמת מבעיה מהותית יותר שעולה בצורה מעניינת במהלך הסרט: הדור אותו מייצג רובּ, מבלה את עיקר זמנו מול המסך, קופץ מוידאו של חתול מנגן על פנסתר, לוידאו של הוצאה להורג של דיקטטור ערבי, לוידאו של כוכב פופ מקיא בהופעה חיה, לוידאו של מכות רצח בחצר בית-ספר, לוידאו של נשיא ארה"ב נושא נאום למען עתיד האומה (או בגרסת וואלה – "צפו: מורדים מקמרון מאיימים לשחוט משפחה מצרפת" ואז "צפו: מירי מסיקה שרה בסינית").
במהדורות החדשות למשל, קיים מדרוג של תכנים, מן הרציני אל הקוריוז תוך שימוש במסננים (עורכים) ומתווכים (מגישים). אלא שהצריכה הרפטטיבית והיעדר ההיררכיה ברשת, מטשטשים את הגבולות עד שהכל הופך לבידור: תמונות חיות מרצח עם או ריקוד על סוס בלתי נראה או פליטת ריאלטי שמתה מסרטן או בחור שעובר ניתוח לשינוי מין תוך שתי דקות – מה כבר ההבדל?
עם הזמן אנו מחסנים את עצמנו באמצעות מנות קטנות של זעזוע. סף הרגישות עולה ולכן אין זה מפתיע כי רובּ מתנהג כמו זומבי – הוא אינו מתקשר, עטוף שתיקות וחווה את העולם מבעד למסכים. בהופעה מאופקת וממוקדת מגלם מילר דמות שהיא לכאורה אנמית מבחינה רגשית, אך בתוך תוכה רוחשים תהליכים הרסניים.
עושה רושם שאנטוניו קמפוס ראה לא מעט סרטים של מיכאל הנקה, ובייחוד את סרטו משנת 1992, "הוידאו של בני". בדומה למתרחש בסרטו של קמפוס, גם סרטו של הנקה נפתח בקטע וידאו ריאליסטי (הריגת חזיר), שנצפה ע"י הדמות הראשית ומשפיע על נפשה האפלה. נוסף על כן, שתי הדמויות מצלמות סרטונים מחרידים משלהן.
afters02
הסרט בעל הקצב החלומי לפרקים, שואב מהנקה גם השפעות סגנוניות משמעותיות ורותם את המבע הקולנועי לחיזוק אלמנט הניכור שחשה הדמות הראשית: צילום קליני שמזכיר אווירה של חדר ניתוח, שוטים סטאטיים ארוכים, בהירים, ללא מוסיקה, עם שקט מתוח שמופר ע"י פרצי אלימות קיצוניים ובלתי צפויים. למעשה זהו הסרט האמריקאי הכי אירופאי שראיתי מזה שנים. אם הייתי צופה בו בדיבוב לצרפתית או לגרמנית, לא הייתי חש בהבדל.
כמו כן, לא פעם קורה שדמויות יוצאות ונחתכות מתוך הפריים מבלי שהמצלמה טורחת לעקוב אחריהן. המצלמה אדישה בדומה לאפתיות של הדמויות. לא פעם היא גם מפרקת אותן באקט פטישיסטי המאיין את אישיותן והופך אותן לאובייקטים נעדרי רגש, זהות והזדהות. למעשה, קמפוס מסתכן ביצירת ניכור כל-כך חריף (אם כי לא נעדר הומור לחלוטין) עד שלא מן הנמנע שצופים מסוימים יפנו לו עורף אלא שבדומה לדמות הראשית, הוא מסתמך על יצר המציצנות ותאוותם של צופיו למין ואלימות, מותח את רגישותם עד הקצה ומוכיח אותם על כך ברגע מצמרר.
אם אתם מתכננים לבנות קפסולת זמן שתעיד על הדור הנוכחי, חשבו ברצינות להכניס לתוכה בין הסמארטפון לבין חפיסת ריטלין, גם את הסרט Afterschool.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על לקראת סיימון קילר: מחשבות על Afterschool

  1. יורי הגיב:

    תודה!
    נהנתי לקרוא את הביקורת.
    גם אני אהבתי מאוד את הסרט. הוא בהחלט גורם לנו לחשוב ולהרהר. וזה בדיוק מה שיצירת אמנות צריכה לעשות.

  2. michael14111987 הגיב:

    ביקורת מצוינת לסרט בינוני מינוס, הוא רחוק מלהיות מרשים וטורד מנוחה כמו 'הוידאו של בני'. ניסיון נחמד ותו לא.

  3. פינגבאק: סיפורה המצמרר של מגישת הטלוויזיה כריסטין צ’אבק בשני סרטים חדשים | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

  4. פינגבאק: סיפורה המצמרר של מגישת הטלוויזיה כריסטין צ’אבק בשני סרטים חדשים – אביב 2017: עיצוב לפלטפורמות דיגיטליות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s