ביקורת: Bleak Night

מבין כל המסגרות החברתיות שאדם משתייך אליהן במהלך חייו, בית הספר מהווה בעיני את הזירה המעצבת והקריטית ביותר. לאו דווקא מבחינת ההשכלה שהוא אמור לספק, אלא מבחינה חברתית. בניגוד לסביבת הקולג', הצבא או העבודה שמשתייכת לעולם המבוגרים, לבית הספר קודים חברתיים משלו. מקום בו אתה בעיקר לומד להתמודד – עם עצמך ועם אחרים. שנים אלו יכולות להיזכר בערגה, כחוויית התבגרות נוסטלגית וחיובית של אהבות, חברויות, רגעים מצחיקים ורגשות סוערים או לחילופין כגיהינום עלי אדמות, רצף בלתי פוסק של אומללות, בדידות, דחייה חברתית ואלימות. מסע הישרדות בג'ונגל בו החזק שורד כשבסופו יוותרו צלקות ומשקעים שילוו את המתבגר לשארית חייו.
בקולנוע קיים כמובן ייצוג הולם לשני הצדדים, בין אם אלו קומדיות התבגרות משעשעות ומתקתקות ובין אם אלו דרמות נוקשות המציגות את המציאות המטרידה של חצר הלימודים. בהתחשב ביצירות קולנועיות בולטות מהעשור האחרון, נדמה כי המודעות לנושא הבריונות והאלימות בבתי הספר נמצאת במגמת עליה (מה שלא בהכרח משנה את המצב). אין מדובר בתופעה ייחודית לאומה מסוימת אלא בתופעה כלל עולמית שמתבטאת בוריאציה אכזרית משלה בכל תרבות.
BlNi
אחת היצירות המרשימות ביותר שהצליחו לשרטט באופן מרתק ובשפה קולנועית בוטחת את הצד האפל של בית-הספר היא Bleak Night, השייכת לבמאי-תסריטאי הדרום-קוריאני, יוּן סונג-היוֹן (Yoon Sung-Hyun). מה שמדהים הוא שמדובר בסרט ביכורים של במאי בן 29 בסך הכל, שהחל כפרוייקט גמר במסגרת לימודיו באקדמיה הקוריאנית לקולנוע והתגלגל לסבב פסטיבלים, כשהוא קוטף את פרס התסריט הטוב ביותר בטקס האוסקר האסיאתי, וכן פרסים נוספים בפסטיבל פוסאן ופסטיבל הסרטים בהונג-קונג.
הקולנוע הדרום-קוריאני ניפק בשנים האחרונות לא מעט סרטים שגרמו לצופה הזר להודות על כך שאינו נאלץ לחוות את סביבת הלימוד הקוריאנית על בשרו ("מלך החזירים", סרט האנימציה האולטרה אלים של יואן סאנג-הו, שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, הוא אחת הדוגמאות העדכניות לכך), אלא ש-Bleak Night, מ-2010, מציג תמונה עוכרת שלווה ומורכבת יותר ממרבית הסרטים שבאו לפניו.
עלילת הסרט נפרשת מנקודת מבטו של אב, המנהל חקירה פרטית במטרה להבין את הנסיבות שהובילו את בנו להתאבד. הוא עורך פגישות עם מכריו וחבריו הטובים לספסל הלימודים, אשר פותחים בכל פעם אפיזודה מחייו של הבן שמתברר במהרה כטיפוס מעורער ומזרה אימה, שהיה למנהיג הכיתה והטיל את חתתו על התלמידים. אלא שהתלמיד בו התעלל יותר מכל היה למעשה אחד משני חבריו הטובים והקרובים ביותר.
יוּן סונג-היוֹן עושה בסרט כמה מהלכים מחוכמים לא מעט בזכות המבנה המתעתע שלו. Bleak Night, אינו מסופר באופן ליניארי אלא קופץ בין זמנים ובכל פעם מטיל אור חדש על המתרחש. זהו סרט רגיש שסומך על האינטליגנציה והסבלנות של הצופה וככל שהוא מתקדם, הוא חושף שכבות ומוקדי עניין נוספים וכך, מסיפור על אב שמתוודע לראשונה לעולמו של בנו, הופך הסרט לסיפור על חברות ויחסי כוחות, מעמדות, קודים חברתיים ויחסים בין גברים.
יתר על כן, הסרט עושה משהו מרתק ודי יוצא דופן והוא לספר סיפור של בריון שהתאבד. הוא מצליח להעמיד דיוקן רב פנים וחף מסנטימנטליות לדמותו, לא מעט בזכות המשחק המצמרר של לי גֵ'ה-הוּן, שחודר מתחת לעור ומשתק את הצופה במבטו בלבד (פרס "השחקן החדש הטוב ביותר", בו זכה בשלושה פסטיבלי קולנוע שונים, ניתן לו בצדק).
ברבים מן הסרטים העוסקים בבריונות בבית הספר, קיים נתק בין עולמם של הקורבנות לעולמם של המתעללים. הניתוק הרגשי הזה הוא שמוביל להיעדר החמלה ומאפשר לאלימות לצאת אל הפועל. אלא שהקשר הרגשי החזק בין דמותו של לי גֵ'ה-הוּן לבין שני חבריו, הופך את ההתעללות למורכבת יותר והעובדה שהבריון הוא זה שבוחר ליטול את חייו, הופכת את שאלת ההזדהות והגדרת הקורבן לפרובוקטיבית ומעניינת יותר.
מבחינה סגנונית, יוּן סונג-היוֹן מביים את Bleak Night כמעין ניאו-נואר: זהו סרט אפוף צללים, גשום, כשחלקים גדולים ממנו מתרחשים בחשכה, וכמיטב המסורת הנוארית, גם הוא עוסק בחלקים האפלים של הנפש תוך כדי סיפור חקירה. הוא טעון בעוצמה ואי שקט תמידי ששורר בו דווקא הודות למשחק המאופק של צוות השחקנים המוכשר, הטווה דמויות אמינות ומעוררות אמפתיה שאתה חרד לגורלן, בעיקר מתוך התחושה שבכל רגע עשוי להתרחש משהו נורא ובלתי צפוי.
Bleak Night
התגובה הרגשית שהוא מעורר טמונה בין השאר בריאליזם הנוקב שבו: אורכו של הסרט הוא כמעט שעתיים אך הוא נטול מוסיקה כמעט לחלוטין, ההתעללות שבו מוצגת בצורה מכווצת קרביים ולא מתיפייפת, עם צילום מחוספס ותזזיתי במידה, שנצמד בעקשנות אל הדמויות ומאפשר להתרשם מכל הניואנסים והמבטים שמהווים חלק גדול ביצירת האווירה המכבידה של הסרט.
Bleak Night, הוא ללא ספק מסרטי הביכורים המרשימים והעוצמתיים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות וממצב מבחינתי את יוּן סונג-היוֹן לאחד הבמאים והכותבים המבטיחים של הקולנוע הקוריאני בפרט והעולמי בכלל. אם זה הסרט שהוא ביים וכתב בטרם מלאו לו 30, אפשר רק לדמיין כיצד יראו סרטיו הבאים.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ביקורת: Bleak Night

  1. אלעד הגיב:

    אנחנו די מתואמים לאחרונה. קראתי על הסרט לפני כמה שבועות, שכחתי את שמו ומאז ועד לקריאת פוסט זה חיפשתי שמו לשווא. אז תודה, אקח אותו בהזדמנות הראשונה.

    אכן מעורר השתאות, מידת המיומנות שיכולים להפגין סרטים דרום קוריאנים בסרטי ביכורים או כמעט סרטי ביכורים. שתי הדוגמאות הבולטות מחוץ לדבוקה המקובלת של במאים דרום קוריאנים גדולים הן בשבילי :

    CASTAWAY ON THE MOON של Hey-jun Lee – סרט נפלא, סך הכל רק סרטו השני, לא ייאמן ממש.

    SAVE THE GREEN PLANET של Joon-Hwan Jang – זה היה סרט הבכורה שלו! משנת 2003. מי שראה יבין את סימן הקריאה. עלילה מסחררת, ערבובייה חד פעמית של דרמה אנושית, קומדיה גרוטסקית ומעשייה מדע בידיונית. לא שיחרר עוד יצירה כלשהי מאז.. הסרט השני כבר כמעט מוכן, אבל כאמור עבר עשור.

    • עמית ל. הגיב:

      מגניב 🙂
      לגבי "Castaway on the Moon" – בדיוק לאחרונה זוג חברים המליץ לי לראות אותו (אני בהחלט אעשה זאת בקרוב).
      את "Save the Green Planet", תפסתי בזמנו בהקרנה של פסטיבל אייקון 2006 וזכור לי שהוא היה משוגע לגמרי. אני עוקב אחרי הסרט החדש. בינתיים יש רק שתי תמונות מתוכו אבל אני אעלה את הטריילר כשהוא יצא.

  2. פינגבאק: פסטיבל ברלין 2014: קולנוע אסייתי | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

  3. פינגבאק: סרט מד"ב קצר מהבמאי הקוריאני של Bleak Night ~ הסרט הביזארי של פליינג לוטוס ~ מגדלי התאומים קמים לתחייה ברומן האניגמטי של סטיב אריקסון ~ האלבום הק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s