בארץ אחרת: ווריאציית ההונג

יש לי מן פנטזיה כזאת בה אני מגיע למכולת שכונתית בפריז ומנהל סמול-טוק עם הזבנית החייכנית. בעקרון, רוב השיחות שניהלתי בביקורי האחרון בפריז נשמעו כך:
אני: "בונז'ור!".
זבנית: "בונז'ור".
אני: "בונז'ור!".
(מצביע על בצק עלים עם מילוי מסתורי; חשבון; שקית נייר מרשרשת).
אני: "מרסי!".
כן, מסתבר שגם עם 2 מילים אפשר לערוך טיול מהנה בפריז, אבל מעבר לתחושת היעילות של לפטפט בשפה זרה ולהשיג הנחה טובה יותר על מאפים, זו תחושת ההטמעות החמימה במקום חדש, שעומדת בלב הרעיון. מקום שלמשך זמן קצר לפחות, היית רוצה להרגיש חלק ממנו. יש לי את הפנטזיה הזו גם בגרסא הקוריאנית והיפנית. אבל זה לא רק זה. זו גם המבוכה המסוימת שמתלווה בלדבר אנגלית בארץ שאינה דוברת אנגלית. התחושה כאילו אני מעמיד את עובר האורח המסכן – שבסך הכל רצה לחצות את הכביש בדרך לעבודה ועכשיו צריך להסביר לי עם הידיים איך להגיע לרובע מונמארטר – במצב לא נוח. אלא שאם כולם היו מרגישים כמוני, לא היו נוצרים סרטים קסומים כמו "אבודים בטוקיו" או "בארץ אחרת", של הונג סאנג-סו.
יש משהו מרתק במפגש בין תרבויות. בחיכוך שמוביל למצבים לא שגרתיים, משעשעים בחלקם, כזה שמבטא פן נוסף באישיותו של אדם וביחסו לאחרים, בין אם מזויף ובין אם כנה לחלוטין. בסופו של יום, היסוד האנושי זהה בכל מקום, זו רק המעטפת התרבותית שיוצרת את המנגנונים השונים לפיהם אנו חווים את העולם. המנגנונים הללו לעולם אינם מושלמים, ובהגעה למקום חדש יש איזו תקווה, גם אם לא תמיד מודעת, לקבל משהו שיתקן אותם, ירענן אותם, ימלא איזה חלל שנפער בהם (השראה שאבדה, חיבור לטבע וכו').
את הונג סאנג-סו הקוריאני אזכרתי כמה פעמים בשנה האחרונה, ואם טרם ראיתם ולו אחד מ-14 סרטיו, "בארץ אחרת" (שיצא לאחרונה ב-DVD והוקרן בפסטיבל חיפה), מהווה הזדמנות נהדרת להתוודע לסגנונו הייחודי ולתמות השזורות ביצירותיו. באותה נשימה, זהו גם סרט חריג בפילמוגרפיה שלו שכן זו הפעם הראשונה בה מופיעה בתפקיד הראשי שחקנית שאינה קוריאנית (איזבל הופר האלוהית), כשרוב רובו מדובר באנגלית.
הסרט מגולל שלושה סיפורים נפרדים בהם מגלמת איזבל הופר שלוש דמויות שונות בשם אן, אשר מגיעות לעיירת חוף בדרום קוריאה מסיבות משתנות. בכל אחד מהסיפורים מנהלת אן מערכות יחסים עם גברים קוריאניים, כשאותם השחקנים מגלמים דמויות שונות, למעט דמותו של המציל הנאיבי והמתוק (יו ג'ון-סאנג, משחקניו הקבועים של הונג, שגילם בסרטו הקודם והמהורהר, The Day He Arrives, את התפקיד הראשי) אשר מופיע בכל אחד משלושת הסיפורים, כסוג של עוגן.
in another country 02
ראשית ואולי מעל הכל, מדובר בסרט מהנה מאוד. מצאתי את עצמי רוב הזמן עם מבע מחויך שנבקע לפרצי צחוק. מבחינה סגנונית, יש כאן את כל סממני ההיכר המזוהים עם הונג סאנג-סו: צילום סצנות שלמות בשוט אחד ושימוש החלטי בזוּם ופֵּן, שנועדו להחליף את הקאט בעריכה. להערכתי, "בארץ אחרת" הוא אולי הסרט המהוקצע ביותר של הונג מבחינת השימוש בטכניקה הזו שמעניקה לו דינמיות חיונית ויוצרת קצב מדוד ונכון. מבחינה טכנית, סרטיו אומנם לא דורשים יותר מדי עריכה אך הוא נוהג "לפצות" על כך במבנה נרטיבי לא שגרתי. הסיפורים עצמם אינם נפרדים לחלוטין, שכן פרט להופעתם החוזרת של השחקנים, הסרט נוהג להתכתב עם עצמו ומציג שוטים שחוזרים על עצמם במהלך הסיפורים, אם כי בווריאציה אחרת. זה הופך את הצפייה בסרט למעין משחק, בדומה ל"זהה את השונה" שהופיע בעיתוני סופ"ש וחוברות לחופש.
כשנשאל באחד מראיונותיו האם העובדה שמרבית מדמויותיו הראשיות מגלמות במאי קולנוע (בסרט הזה מגלמת הופר באחד הסיפורים במאית דוקומנטרית), מרמזת במשהו על ייצוגו שלו בסרטיו? הונג, בתשובה אופיינית לו, השיב שהבחירה במקצוע הזה עבור דמויותיו נעוצה בכך שזה המקצוע היחידי שהוא מכיר ולכן הוא כותב עליו. קשה כמובן להאמין שבחירה זו היא אכן שרירותית. כמו ברבים מסרטיו, גם הפעם עוסק הונג סאנג-סו בעולם הקולנוע ובהתכתבות שלו עם החיים האמיתיים.
הסיפורים בסרט מאוגדים במסגרת הקושרת ביניהם באופן רופף, של צעירה הכותבת תסריט על מנת להרגיע את מחשבותיה. דמותה של אן, נקלעת מדי פעם למצבים כמעט זהים כשעליה לבצע בכל פעם בחירות חדשות. אך הבחירות הן למעשה בחירות נרטיביות. "בארץ אחרת" הזכיר לי את שירו של רוברט פרוסט "הדרך שלא נבחרה" (לעוד מישהו עולים זיכרונות מהתיכון?), אלא שמעבר להשלכות הבחירה בחיים האמיתיים (סטייל "דלתות מסתובבות"), הונג בוחן בכל סיפור את הדרך שלא נבחרה ע"י המספר – כלומר, את האופן בו אנו בוחרים לספר סיפור. ברוח התכנית הנצפית כיום בטלוויזיה, ניתן לומר כי התחושה שנוצרת היא של שף המשתמש בכל פעם באותם מרכיבים, אך מצליח לרקוח מנה חדשה בעזרת מינונים משתנים ותיבול קצת אחר.
in another country 03
אחד האלמנטים הבולטים בסרט הוא השימוש המשעשע באנגלית בפי הקוריאנים. אחד הקטעים שהדהימו אותי בהקשר הזה, היה במהלך דיאלוג בו גבר קוריאני אומר לאן, "Tell me the truth", אלא שהמילה "truth” יוצאת משובשת ולכן הוא חוזר עליה שוב באופן ברור יותר. יתכן שבסרט אחר, הסצנה הייתה מצולמת מחדש אלא שהונג בחר להשאיר אותה כך. זהו מאפיין נוסף שמצטרף לשיטת העבודה הלא שגרתית שלו והכשרון הבלתי מבוטל של שחקניו, ליצירת תחושה רעננה ואותנטית שמרגישה כמעט כמו אילתור ויחודית מאוד לסרטיו.
איזבל הופר עצמה, כפי שניתן היה לצפות, משתלבת בהצלחה בעולם ההונג סאנג-סואי, שכולל בין השאר מוזרויות קטנות (שיחה עם עז, למשל) ומצבים מביכים. הונג, כפי שסברו מבקרים רבים, העיד על עצמו כמי שמעריך מאוד את סרטיהם של רוהמר ובוניואל, כך שיתכן והבחירה בשחקנית צרפתייה הייתה מתבקשת עבורו.
יהיו וודאי מי שיאמרו שהונג סאנג-סו נוטה לחזור על עצמו, אלא שבעיני חלק מהכיף נובע דווקא מיכולתו של הצופה הוותיק לצפות כיצד יתפתחו מצבים מסוימים (לדוגמא: סצנה בה כמה דמויות שותות לעולם לא תסתיים ללא ויכוח קולני או בלי שאחת הדמויות תעשה לעצמה פדיחות) ועד מהרה מוצא עצמו מחכה לראות את זה קורה. מהבחינה הזאת, הונג סאנג-סו הוא מהבמאים הטובים בעולם לסרטי המשך שלא יוצרים סרטי המשך. הרי מה אנחנו מחפשים בסרט המשך לסרט שאהבנו? אנו מחפשים לחוש מחדש את אותה חוויה מקורית רק באופן שונה. ווריאציה חדשה אך מוכרת. בשל כך, אני לעולם לא אפסיק לאהוב את הונג סאנג-סו. כמו החזרתיות המאפיינת את סרטיו, גם את המעגל הזה לא ניתן יהיה לשבור.
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על בארץ אחרת: ווריאציית ההונג

  1. דניאל הגיב:

    יש מצב שזה הסרט שהכי אהבתי שלו בינתיים.
    איזבל הופר מדהימה. היא הזכירה לי את אליס שמגיעה לארץ הפלאות, בה אין חוקים וכל דרך שבה תבחר תוביל אותך לסיטואציה מטורפת אחרת.
    בזמן שבסרטים האחרים שלו לא נראה שמישהי מן הדמויות מוטרדת מהדברים המוזרים שמתרחשים ושנאמרים סביבה, כאן יש לראשונה דמות שהצופה יכול להזדהות איתה, במובן הזה שגם היא, כמונו הצופים, צריכה זמן כדי להסתגל להבדלים התרבותיים בין הונג סאנג סו לבין…שאר העולם.

    מסכים עם הקטע של סרטי המשך. זה כמו מערכת היחסים שלי עם סרטי "יעד סופי" ו"פעילות על-טבעית" הנפלאים.

    • עמית ל. הגיב:

      יש כאן שאלה מעניינת שנדמה לי שרק מי שחי בקוריאה תקופה מסוימת יוכל להשיב עליה: מהו המרחק בין החברה הקוריאנית כפי שהיא משתקפת בסרטיו של הונג סאנג-סו לבין החברה הקוריאנית במציאות? כלומר, האם הוא מתאר אותה במדויק, האם הוא מציג אותה מבעד ל"פילטר" ביקורתי או אבסורדי שתופס מרחק מסוים מן המציאות או האם הוא יוצר עולם פיקטיבי לחלוטין בעל קודים התנהגותיים שנכונים למציאות ההונג סאנג סואית בלבד (כלומר, שבמציאות קוריאנים בעצם יודעים להשתכר)?

      יתכן והסיבה שהדמויות בסרטיו לא מוטרדות מהדברים המוזרים שמתרחשים ושנאמרים סביבן, היא משום שזה פשוט לא נראה להן יוצא דופן בהתחשב בקודים התרבותיים בקוריאה (ואני לא אומר את זה מתוך ביקורתיות, כמובן, אלא כהנחה לא מבוססת).

      • דניאל הגיב:

        כן, זה משהו שגם אני תהיתי לגביו.
        יש דברים שאתה רואה בסרטים שלו שיכול להיות שהם באמת מוזרים בגלל הבדל תרבותי נטו – כמו למשל שאנשים נכנסים לפאב ריק שהמארחת לא נמצאת בו, מתיישבים ומתחילים לשרת את עצמם. זה היה לי מוזר מאוד ב-The Day He Arrives, אבל כשאיזבל הופר תהתה לגבי זה ב"בארץ אחרת", ואף קיבלה תשובה מהדמות הקוריאנית, חשבתי שאולי זה לא נחשב לכזה מוזר שם.
        ועדיין – יהיה לי מוזר לגלות שבקוריאה מקובל להיפרד מבן זוג באמצעות סחיבת שק-קמח.

  2. פינגבאק: ברלין. עצירה קטנה בטוקיו. | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s