מחשבות על קולנוע בעידן האייפון

בשיחה משותפת שערך ההוליווד ריפורטר יחד עם הבמאים הבולטים של השנה החולפת, הכריז קוונטין טרנטינו על סלידתו העזה מהעידן הדיגיטלי הנוכחי (או כפי שהוא מכנה זאת, "TV in public"), מה שלדבריו יזרז את פרישתו מבימוי קולנוע.
הקרנת 70 המילימטר של "המאסטר", הפכה השנה לאירוע לא רק בשל היותו הסרט החדש של פול תומס אנדרסון, אלא בשל הקרנתו (המצומצמת אומנם) בפורמט 70 מילימטר (ב-Vulture מסבירים יפה על מה כל הרעש) – טיפה של גשם במדבר צחיח, שמשמעותו היא היעלמותם של עותקי הצלולואיד מבתי הקולנוע והפצתם של קבצים דיגיטליים.
המהפכה הדיגיטלית בקולנוע הוא נושא שעסקו בו לא מעט בשנים האחרונות (כמו למשל בסרטו התיעודי של קיאנו ריבס, "זו לצד זו", שהוקרן בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים). היתרון המיידי שמספק המעבר לפורמט הדיגיטלי הוא הנגישות של ציוד זול יחסית – מה שמאפשר גם לסטודנט התפרן לביים סרט ראשון – אלא שהחיסרון שבכך נעוץ בדיוק בנקודה זו שכן בשל ריבוי הסרטים, נוצר מסך רעש של יצירות בינוניות אשר עשוי להטביע גם את הטובות שבהן (או כפי שפראן ליבוביץ' ניסחה זאת בישירות הבוטה שלה, "יש יותר מדי ספרים, הספרים גרועים, וזה מכיוון שחונכתם להערכה עצמית").
כשהאוטר הקוריאני הנהדר הונג סאנג-סו נשאל כיצד החל את דרכו בקולנוע, השיב כי היה זה בטעות. לדבריו, הוא פגש בחור שיכור שיעץ לו ללמוד תיאטרון. כשהגיע לאוניברסיטה גילה שזה לא בשבילו – הוא סלד מהסטודנטים הבוגרים ותמיד נתבקש לעשות דברים שלא רצה. כשבחן את סביבותיו, גילה שהסטודנטים לקולנוע שקטים יותר (אולי בקוריאה, אגב), עצמאיים יותר ברוחם ולא היו מוכרחים לעבוד יחד כמו בתיאטרון. אז הוא עבר לקולנוע. לאחרונה, סוגיית העצמאות של יוצר קולנוע מעסיקה אותי יותר ויותר ומעוררת דיונים ממושכים ביני לבין חברי.
האם ניתן לעשות קולנוע לבד? האם קולנוע שנעשה ע"י אדם אחד נחשב אומנותי יותר, טהור יותר, לעומת קולנוע שנעשה עם אנשי צוות? האם אנשי הצוות אמורים להיות טכנאים ותו לא או שמא עליהם לתרום מהשכלתם המקצועית והיצירתית ואם כן, באיזו מידה? האם רעיונות המשכללים את היצירה, שאינם נובעים ממוחו של הבמאי-תסריטאי, הופכים את העומד בראשה ליוצר פחות טוב? האם טיפוס מופנם ושקט יכול להיות במאי קולנוע מעולה בהתחשב בכך שעליו לבוא במגע הדוק עם המון אנשים?
יש הוכחות לכאן ולכאן. ראשית, לא מוכרחים לעבוד עם צוות גדול. הונג סאנג-סו אגב, נוהג לעבוד עם צוות קטן וקבוע, בתקציב זעום, מה שלא מונע ממנו לספק יצירות מרנינות שנה אחר שנה ("בארץ אחרת" שלו, נבחר לאחרונה לאחד מעשרת הסרטים הכי טובים של השנה עפ"י המגזין הצרפתי הותיק "מחברות הקולנוע"). לינה דנהאם, היא דוגמא יפה ליוצרת עצמאית שעם מצלמת 7D, כמה חברים ובני משפחה מסורים, יצרה את "רהיטים זעירים", שאף יצא במהדורת קריטריון והזניק אותה כידוע לרשת HBO. מצד שני, צ'ארלי קאופמן למשל, מי שמצטייר בראיונותיו כטיפוס נוירוטי וחרדתי משהו, הצליח להרים פרוייקט עצום כ"סינקדוכה, ניו-יורק", מה שדרש ממנו ככל הנראה לעבוד עם צוות גדול של שחקנים, אנשי מקצוע ופיליפ סימור הופמן אחד.
ויש יוצרים שעובדים לבד (או עם עזרה מינימאלית ביותר). ניתן לראות זאת בעיקר בקולנוע הדוקומנטרי עם יוצרים שלוקחים מצלמה ליד ומתעדים את סביבתם במשך כמה שנים ואחרי מאות שעות של חומר גלם, חוצבים את היצירה שלהם לגוש קוהרנטי בן 90 דקות. דוגמא נוספת לכך ניתן לראות בסרטו האחרון והמוערך של הבמאי האירני הוותיק, ג'עפר פאנאהי, "זה לא סרט". הסרט (שבין השאר מעלה את התהייה מהו סרט? מעצם היותו סרט המכריז על עצמו שאינו סרט), נעשה בחלקו בעזרת ידידו של פאנאהי, הצלם מוז'טבה מירטמסב, שבאמצעות מצלמת כתף קטנה מתאר את יומו של הבמאי האירני במעצר בית, בעודו ממתין לתוצאות הערעור על גזר דינו, לאחר שנאסר עליו לעסוק בקולנוע ב-20 השנים הקרובות, בנוסף לשש שנות מאסר בפועל.
לעשות קולנוע עלילתי באופן הזה, זו משימה לא קלה אך גם לא בלתי אפשרית. בשל השימוש במצלמות פשוטות בעלות אופי דוקומנטרי, קולנוענים מסוימים רותמים את מגבלות המדיום לטובתם ויוצרים סרטים הנעים על קו התפר שבין העולם האמיתי לבדוי. ישנו כמובן ז'אנר הזוועתונים עם סרטי הפאונד-פוטג', אך בשנים האחרונות ניתן לאתר יוצרים עצמאיים לחלוטין (מה שנקרא, איש עם מצלמת קולנוע), שאומנם לא מנתצים את קופות סינמה סיטי, אך מצליחים לעורר עניין והוקרה בקרב שוחרי קולנוע ארט האוס ופסטיבלים יוקרתיים.
בין היוצרים העצמאיים שניצבים על קו התפר הזה, ניתן למנות את הבמאי האירני עבאס קיארוסטמי, שסרטו העלילתי מ-2002, "עשר", נעשה באמצעות שתי מצלמות דיגיטליות שהוצבו במונית ותעדו את שיחותיה של הנהגת עם נוסעים שונים (בהם בנה הקטן, זונה, דתייה אדוקה ועוד). בסרט התיעודי "10 על 10", מספר קיארוסטמי על השימוש במצלמה.
דוגמא נוספת היא הבמאית הסינית הצעירה, ליו ג`יה יין, שיצרה יחד עם משפחתה (ללא אנשי צוות) שני סרטים נראטיביים באורך מלא: "עור של פיל" (Oxhide) ו"עור של פיל 2" (Oxhide II), שאף הוקרן בפסטיבל קאן 2009. "עור של פיל 2", שאורכו למעלה משעתיים, מתאר בשוטים ארוכים בזמן אמת, ומזוויות משתנות, את הבמאית והוריה מכינים (ואוכלים) דמפלינגס.
וישנו גם את הקולנוען הפורטוגזי, פדרו קוסטה, שצילם לבדו במשך מספר שנים טרילוגיה העוסקת בחייהם הקשים של מהגרים פורטוגזיים בשכונת עוני מחוץ לליסבון. אורכה הכולל של הטרילוגיה – Ossos, In Vanda's Room ו- Colossal Youth – הוא למעלה משבע שעות. קוסטה משכיל לייצר פריימים חזקים ויצירתיים (לפחות ב- Colossal Youth, בו צפיתי לאחרונה) עם מצלמת DV, ללא תאורה מלאכותית (למעט שימוש במראות) או שחקנים מקצועיים. זהו קולנוע תובעני שדורש המון אורך רוח שמצביע בין השאר על התמסרותו הטוטאלית של היוצר לאמנותו וגם לקהל כדאי לנסות ולהתמסר לו.
אך אפילו מצלמת DV זה כבר לוקסוס. כיום, כשלכל עולל עם נזלת קרושה יש מכשיר אייפון בכיסו, אין צורך להרחיק מעבר לכך. על סרטיו של הבמאי הקוריאני פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים" ובקרוב "סטוקר" עם ניקול קידמן) קשה לומר כי הם דלים להפקה (הוא עצמו אגב, אחד ממפיקי סרטו המצופה הבא של בונג ג'ון-הו, "סנואו פירסר"), אבל בשנת 2011 יצר יחד עם אחיו, פארק צ'אן-קיונג, את Night Fishing. מה כל כך מיוחד בו? זהו סרט שצולם כולו באייפון 4, שאף זכה בפרס דב הזהב לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. בסרטון המתאר את מאחורי הקלעים שלו, נראה אמנם כי נעשה שימוש בעדשות מיוחדות, אלא שעדיין זו דוגמא נפלאה לכך שקולנוען מוכשר באמת, יכול לספר סיפור טוב בכל מצב.
דוגמא קיצונית עוד יותר, ניתן למצוא בסרטו הראשון של פבריציו פדריקו. הקולנוען הצעיר והפרובוקטיבי, ניסח מניפסט קולנועי בשם "פינק 8" (ברוח החבורה הדנית של "דוגמה 95"), בו הוא טוען בין השאר כי בתי-ספר לקולנוע הם רעל, על הסרט להעשות ללא תקציב, על הצילומים להתקיים ללא כל הכנה מוקדמת (כל שכן תסריט), המשכיות זו טעות, חל איסור על עשיית סרטים קצרים ועוד. את חוקי המניפסט הוא גם יישם בעצמו בסרטו הראשון "Black Biscuit", בו ניתן להבחין בהשפעות חזקות של הרמוני קורין מתקופת "גומו" ו"ג'וליאן דונקי בוי" (יש שיאמרו חזקות מדי). מאחר והמניפסט אוסר על מצלמות HD (ושלא תעזו להזכיר לידו את הצירוף "תלת-מימד"), הפיצ'ר המטורף והתלוש של פדריקו צולם כולו באייפון וכיאה לרוחו האנרכיסטית, ניתן לצפות בו במלואו, בחינם.
האם סרט שצולם באייפון הוא לא פחות קולנוע מאשר סרט שצולם בסוס עבודה מחרחר של 70 מילימטר? האם בכך הופכת היצירה לאותנטית ומזוקקת יותר או שמא עשירה פחות כשהיא אינה מגיעה לכדי מיצוי הפוטנציאל שלה? אלו שאלות בודדות מני רבות שמהדהדות בעולם החווה שינויים טכנולוגיים בקצב מסחרר. עולם בו אנשים צופים בבלוקבסטרים על מסך קטן של טלפון נייד; עולם בו במאי כבר לא צריך לדרוש לצבוע את הדשא משום שאינו ירוק מספיק, שלא צריך לחכות לשנייה המדויקת על מנת ללכוד את השקיעה המושלמת. האם יש בכך להשפיע על מהות היצירה? על ערכה האמנותי? על משמעותה? על מעמדה? בינתיים נראה כי אין לכך תשובה ברורה ועל כל צופה יהיה להתמודד ולהחליט עפ"י השקפתו.
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אינדי, קולנוע אירני, קולנוע סיני, קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על מחשבות על קולנוע בעידן האייפון

  1. אטלס הגיב:

    רשימה מצויינת וממצה. תודה עמית.
    לאחרונה, ניכרת בכתיבתך יכולת ניתוח וניסוח שמעידה על בגרות ובשלות. יישר כוח!!

  2. דניאל הגיב:

    פוסט מעניין וכתוב היטב. 🙂

    אני אוהב את "Black Biscuit" של פבריציו פדריקו ואפילו שוקל לצפות בו שוב (!) מתישהו.
    הוא אמר בראיונות הספק-מפוברקים איתו שהוא ניסה ללכוד בסרט רוח ספונטנית שדומה לרוח ה-Pאנק, ואני חושב שהוא בהחלט הצליח בכך. לאורך כל הסרט יש תחושה שאתה לא יודע מה לעזעזל עוד יכול לקרות בהמשך – לפני הצופה מוצג רצף של סיטואציות תלושות וקיצוניות שאף אחת מהן לא משאירה אותך אדיש, כך שגם אם אתה לא לגמרי בטוח מה הייתה כוונת המשורר בצילומן (או אם בכלל הייתה כזו מלכתחילה) אתה מרגיש שהן נמצאות שם כדי לעורר אותך, כדי שתגיב אליהן ואל "רוח הסרט".
    והמניפסט שלו – קיצוני ככל שיהיה – בכלל לא כזה מופרך בעיניי. אני בהחלט מסכים עם כמה מההיגדים שם.

    הדיון הטכנולוגי (אייפון Vs. פילם) קצת משעמם אותי, אני חייב להודות.
    אני מקווה מאוד שטרנטינו יתפכח ויבין שזה לא כזה משנה.
    זה היה יכול להיות מאוד רומנטי אם דייויד בואי היה פורש מעשיית מוזיקה עם מות התקליט ועליית הדיסק/קסטה, אבל גם נורא עצוב וחבל.

  3. כרגיל, הכתיבה שלך כל כך מעניינת, ידענית, תרבותית ויפה, אי אפשר למצוא כאלו בעיתונות היום. חשבתי לחלוק איתך שבני בן ה11 נכנס לעולם הזה, יש לו שאיפה בלתי ניתנת לעצירה לביים סרט והוא אף התחיל לצלם אותו כשהשחקנים הם חבריו מהכיתה. הבעיה היא שאין מי שיכוון אותו והוא אחוז בעירה להשלים את הסרט, אם כי, לסרט ראשון, להחליט שיהיה בן שעה זה מופרך לגמרי, ואמרתי לו זאת. אני מתלבטת אם לאפשר לו ללמוד חוג לקולנוע. הייתי נותנת לו לקרוא את הפוסט הזה.

    • עמית ל. הגיב:

      תודה רבה על המחמאות!
      אישית, אני חושב שזה נהדר שהוא התחיל לביים בגיל כל כך צעיר והעובדה שהחברים שלו מוכנים לקחת חלק זה בכלל בונוס. אחד מהדברים היותר בעייתיים בלימודי קולנוע הוא לאתר שחקנים לתרגילים, כך שלפחות בעיה אחת נפתרה לו 🙂

      אני מודה שטרם יצא לי להרהר בכך, אבל הנה מחשבה: מקצועות אמנותיים כמו נגינה או ריקוד, מתחילים ללמוד מגיל מאוד צעיר על מנת להגיע לשליטה ומיומנות מספקת בגילאים מאוחרים יותר. אם ככה, למה לא בימוי? אחד הבמאים הכי חשובים בהיסטוריה של הקולנוע, ד.וו גריפית', ביים בין השנים 1908 ל-1913, למעלה מ-400 סרטים קצרים(!), זו דוגמא קיצונית אומנם אך הנקודה היא שהניסיון העצום שצבר אפשר לו לפתח את השפה הקולנועית באופן משמעותי. ניסיון זה נכס.

      לגבי לימודי קולנוע – אם יש לו אפשרות ללמוד את זה בביה"ס והוא בעניין, למה לא? בגדול, הכלי היעיל ביותר ללימוד קולנוע הוא צפייה וניתוח של כמה שיותר סרטים מתקופות שונות וארצות שונות (בדומה לטרנטינו למשל, שנחשף בצעירותו לאין ספור יצירות קולנועיות וקרא בשקיקה את הביקורות של פאולין קייל).

  4. פינגבאק: ברלין. עצירה קטנה בטוקיו. | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

  5. עפר דון הגיב:

    עומדים על רכסי עבר הירדן מביטים עם משה אל הארץ המובטחת , אנחנו שם , אבל האם אפשר שנגיע אל הארץ , אפשר לייצר ולהפיץ סרטים בזול , הכתיבה שלך מעניקה לי פרספקטיבה על הנושא , אבל איך להרוויח מזה קצת כסף , הרי ללא הכנסה כלשהי נדונה הארץ המובטחת הזו לשממה .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s