נמר, זהירות

אחרי ארבע שנים של עבודה מאומצת על העיבוד הקולנועי לספרו של יאן מרטל, "חיי פיי",  הבמאי אנג לי נושם לרווחה. לרגל יציאתו הקרבה של הסרט לאקרנים, נערכה במסגרת פסטיבל הקולנוע ה-50 בניו-יורק, שיחה עם הבמאי הטייוואני המוערך, שפעל עד היום בקשת רחבה של נושאים וסגנונות קולנועיים, בין אם מדובר בסרט היברידי על אומנויות לחימה ("נמר, דרקון"), או בסרט על קאובויים הומואים בעיירה שמרנית בארה"ב ("הר ברוקבק").
למען האמת, אני לא חושב שראיתי עד היום ראיון עם אנג לי. מה שכן, הוא תמיד הצטייר בעיני כאדם רגיש, חייכן ונחבא אל הכלים (והוא אכן כזה, מסתבר). למעט העיסוק ב"חיי פיי", מרבית השיחה סוקרת את הקריירה של לי, את חייו והשפעותיו. הוא מתייחס בין השאר לסרטיו המוקדמים, לענק הירוק, לעבודתו עם הית' לדג'ר, להבדלים בין הקהל האמריקאי לשאר העולם ועוד. שעה מהנה עם במאי מקסים ונעים.
~
תקנו אותי אם אני טועה אבל בימינו לא קל למצוא הקרנות של קולנוע רוסי עכשווי. וזה לא שחסר קהל. מדי פעם ניתן אומנם לאתר איזה אנדריי ז'אגינסטב ("ילנה", "השיבה"), או אלכסנדר סוקורוב ("פאוסט", "תיבה רוסית") על המסך הגדול, אבל זה לא מספיק. ממש לא. הנה למשל, סרט רוסי שהייתי שמח לשזוף בו את עיני: "סיפורים קצרים" (Rasskazy), הוא סרטו השני באורך מלא של הבמאי הרוסי הצעיר מיכאיל סגל (קדם לו "פרנץ+פולינה", מ-2006). הסרט מתאר כיצד כתב-יד ספרותי המגיע לבית הוצאה לאור, משפיע באופן מיתי על כל מי שקורא אותו. כתב היד מורכב מארבעה סיפורים אשר יוצרים ארבעה נראטיבים מז'אנרים שונים: קומדיה, סאטירה, מותחן ומלודרמה.
סגל ביים בין השאר סרטים קצרים, קליפים ופרסומות, ואם כל זה לא מספיק, הוא גם מוסיקאי, סופר (בשנת 2010 פרסם קובץ סיפורים קצרים בשם "נעורים") וכותב שירה. סרטו החדש מסתובב בימים אלו בפסטיבלים שונים ברחבי העולם כך שיש סיכוי קלוש שנראה אותו אולי מתישהו בשנה הבאה [עדכון: בטיימינג מופלא, מסתבר שהסרט יוקרן במסגרת שבוע הקולנוע הרוסי בתיאטרון גשר, ב-16 לנובמבר, תחת השם "הסיפורים" – תודה לערן על העדכון בתגובות!]
על אף שאיני דובר רוסית, דווקא הטריילר הלא מתורגם לסרט, נראה לי הרבה יותר קוהרנטי ואפקטיבי.
~
"הסרט על היצ'קוק – פתאום הבנתי מה כל כך מוזר לי בפרויקט הזה (מעבר לליהוק התמוה, של שלושה שחקנים מעולים שלא לגמרי מתלבשים על שלושת האייקונים שהם מגלמים) – זה סרט שאני מבין למה אני ארצה לראות אותו, או למה אתה תרצה לראות אותו, אבל… למה שמישהו אחר ירצה לראות אותו? אני מנסה לחשוב על אנשים שאוהבים סרטים, אבל לא אוהבים סרטים כמו שסטודנט לקולנוע אוהב סרטים – מה אכפת להם? למה שזה יעבוד כסרט שאמור למשוך את הצופה?".
זו שאלה טובה, לאו דווקא שלי, אלא של דניאל – חובב היצ'קוק מושבע – שהפנה אותה אלי לאחר שגדשתי אותו בעדכונים על הסרט החדש שמתאר את מאחורי הקלעים של "פסיכו". אני מניח שהסרט יקרוץ לכל אותם חובבי היצ'קוק, למעריצי "פסיכו", ולכל מי שאוהב קולנוע קלאסי ודרמות על התעשייה ההוליוודית של סוף שנות ה-50. אישית, מסקרן אותי מאוד לראות את אנתוני הופקינס בחליפת שמנים (ובכך פחות או יותר מסתיים הדמיון שלו להיצ'קוק, בתוספת הסנטר הכפול). עושה רושם שהוא משתעשע עם דמותו (בייחוד עם חוש ההומור האפלולי שלו) ויהיה כיף לראות את זה. מוצא חן בעיני גם העיצוב האומנותי של כל העסק.
באותו הקשר, שווה להזכיר את האלבום "פטרה היידן הולכת לקולנוע", שעתיד לצאת בתחילת השנה הבאה, בו מבצעת הכנרית והזמרת פטרה היידן (שלאורך הקריירה שיתפה פעולה עם אמנים כמו בק, פו פייטרס, גרין די והדצמבריסטס), גרסאות אקפלה (ברובן) לנעימות אהובות עליה מסרטים. ניתן יהיה למצוא בו בין השאר, נעימות מתוך: "נהג מונית", "סינמה פרדיסו", גולדפינגר", "שמונה וחצי", סופרמן" ואפילו "הרשת החברתית". זו הגרסא המדליקה שלה לנעימה הדוקרנית שחיבר ברנרד הרמן לסצנת המקלחת המפורסמת ב"פסיכו":
~
מהיום, כשבת' דיטו תשיר I wrote the book, ניתן יהיה להתייחס לכך פשוטו כמשמעו. סולנית Gossip, ואחת הנשים הכי מגניבות ביקום הוציאה לאחרונה ספר זכרונות בשם Coal to Diamonds, בו היא מגוללת את סיפור התבגרותה בארקנסו, ארה"ב. זהו הפרק הראשון מתוכו.
אם יש דבר אחד שהייתי רוצה לעשות בחיי הוא לפגוש את בת' דיטו ולחבק אותה. חיבוק ארוך. אפילו אם היא מזיעה כמו סוס אחרי הופעה. יכול להיות מצחיק אם היא גם תרים אותי על הידיים, כמו שעשתה עם ג'ארד לטו, אבל גם חיבוק כשלעצמו יכול להיות נפלא. בת' דיטו היא מסוג האמנים האלה שאתה פשוט יודע שהם בני אדם אדירים. ניתן לחוש שיש משהו בלתי אמצעי באופן בו היא ממצבת את עצמה מול הקהל. כאילו אין מחסומים. מעולם לא היו. תוך חמש דקות לידה ואתה girlfriend לתפארת.
לפני מספר חודשים התארחה דיטו לצד דיווה נוספת, אדם למברט, בתוכניתו של אנדי כהן, Watch What Happens Live, After Show. מפגש של דיטו ולמברט נשמע כמו משהו שאתה לא מבין איך מישהו לא חשב עליו קודם והנה, ככה זה נראה:
לתוכנית יש כמה חלקים קצרים נוספים בהם:  אדם למברט עונה על שאלות קשות, מילה על אמריקן איידול וזהות מיניתדיטו ולמברט בוחרים את הסוכריה שהכי דומה לפיטמה שלהם, בת' דיטו מנסה למצוא 3 דברים טובים להגיד על קייטי פרי.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, מוסיקה, ספרות היא רכילות, קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על נמר, זהירות

  1. דניאל הגיב:

    אני רוצה לקרוא את הספר של בת' דיטו.
    ולגבי החיבוק – תעמוד בתור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s