אנטי ויראלי: כולנו סוגדים

  בנאום המפורסם שנשא דיוויד פוסטר וואלאס בפני בוגרי קולג' קניון של מחזור 2005, אמר: "בשוחות היום-יום של החיים הבוגרים, בעצם אין דבר כזה אתאיזם. אין דבר כזה לא לסגוד. כולנו סוגדים" (מתוך, "אלו הם מים", ילדה עם שיער מוזר, תרגום: אסף גברון).
  בסרטו הראשון של ברנדון קרוננברג, "אנטי ויראלי", בחר היוצר הקנדי הצעיר לעסוק בסגידה באופן קיצוני במיוחד. בעולם העתידני בו מתרחש הסרט, בני-אדם מעונינים להידבק במחלות של סלבריטאים הנערצים עליהם. סיד (קיילב לנדרי-ג'ונס), הוא בחור צעיר העובד באחת החברות המספקת את השירות הזה ללקוחותיה. בדומה ללא מעט סלבריטאים בעולמנו הנוכחי, גם הדמויות הנערצות בעולם של "אנטי ויראלי" אינן ניחנות בכשרון מוגדר – כוחן בפרסומן (בסיוע תקשורתי כמובן, הכולל תמונות מרוטשות עד זרא על גבי שערי מגזינים וסיקור הכולל בעיקר כניסות ויציאות מלימוזינות מזדמנות במשקפי שמש כהים).
  חלפו הימים בהם מספיק היה לאסוף את שיירי הקיא של ג'סטין ביבר מהבמה, לקנות את התחתונים המוכתמים של אלביס מ-eBay או את המטפחת המנוזלת של ג'ון לנון על מנת לחוש קרבה אל המושלם והבלתי מושג. הרי בינינו, מי מאתנו לא היה מוכן להידבק בזאבת של לידי גאגא או באיזו חצבת מקסימה מבריטני ספירס?
  כמתבקש מיצירה שמדברת על סגידה ליופי ומראה חיצוני, "אנטי ויראלי" הוא סרט חד, נקי ומגובש מאוד מבחינה סגנונית. הוא לבן, קליני וניחן במבע וקצב כמעט ארוטיים. המחלה מסמלת למעשה את הקשר האינטימי ביותר שיכול להתקיים בין מעריץ למושא תשוקתו, כשהחברה בה עובד סיד מתווכת בין השניים כמשרד שידוכים. בכך מצליח הסרט להפוך את המוות לסקסי, מבעבע וחושני מתמיד. כמעט התחשק לי להרים טלפון לקופת חולים ולקבוע תור למחרת. הכמיהה הזו שמישהו ישתעל עליך (אפילו אם המישהו הזה הופיע רק לזמן קצר באחת המשבצות של "אחד נגד מאה"), מעולם לא הייתה חזקה יותר. נסו לגלגל על הלשון, "דלקת פרקים" או "שחמת הכבד", אחרי הצפייה בסרט. גלו עד כמה זה ישפר לכם את היום.
  קיילב לנדרי-ג'ונס, היכן היית כל חיי?
  לעניות דעתי, הבחירה בקיילב לנדרי-ג'ונס לתפקיד הראשי היא לא פחות ממושלמת. ראשית, מעבר ליכולת המשחק הראויה של הבחור, המראה החיצוני שלו משתלב באופן אורגני באסתטיקה המתכתית הקפואה של הסרט, כטיפת דם על מצע שלג צחיח. קרוננברג הבן מעצב את ג'ונס – על קומתו הגבוהה, גזרתו הדקיקה, פניו המחשמלות, עיניו הרדופות, עורו החיוור, שיערו האדמוני ונמשיו האינסופיים – כבובת פלסטלינה אלסטית שמתעוותת ומשתנה תדיר בהתאם לנסיבות. השינויים הם לרוב פיזיים, ומתבטאים בעיקר בשפת גוף מרתקת והבעות פנים קפואות שמשתנות בהתאם לדרגות החולי של דמותו.
  כיאה לנצר לשושלת קרוננברג, פרט לשימוש באימת גוף, הדיאלוגים החסכוניים ב"אנטי ויראלי" נמסרים ברובם בטון אחיד, קר ושטוח שאינו מסגיר רגש (ובטח שלא – חלילה וחס – חמימות אנושית). על סיד לשדר מקצוענות נקייה ונטולת רבב כשהמראה הוא חזות הכל.
  מבחינה עלילתית, התחושה היא שהסרט מסתובב קצת במעגלים. הוא מציג את רוטינת היום של סיד ואת האופן שבו היא מופרת וככל שהסרט מתקדם, נפרשת בפני הצופה מעין תעלומה בלשית, אלא שיש בה משהו בעייתי. היא לא ממש מותחת משום שלא ממש ברור מה מחפשים. מהלכים נרקמים מתחת לפני השטח, קנוניות, אינטריגות ומלחמות מביאים למאורעות בלתי צפויים כשבחלק מהזמן על הצופה לפענח מי נגד מי ומהי מטרת המסע שעובר סיד (אם כי ניתן אולי לטעון שחוסר האוריינטציה של הצופה מקביל לזה של סיד).
  אם תשאלו מורה לתסריטאות, הוא ודאי יאמר לכם שעל סרט ליצר קשר רגשי בין הדמות הראשית לצופה בעשרים הדקות הראשונות. הקשר הזה לא נוצר ב"אנטי ויראלי" גם כעבור 108 דקות. סיד – כמו הסלבריטי הקלאסי – נותר מרוחק, בלתי מושג. אתה צופה בו כשם שאתה צופה בתופעה. כשם שאתה צופה בהתפרצות הר געש. בתאונת שרשרת. בזיקוקים צבעוניים המאייתים שמות באוויר. "אנטי ויראלי" הוא לא מה שצביקה הדר היה מכנה "סיפור מרגש". הוא סיפור קר ומנוכר על עולם קר ומנוכר שהקשר הרגשי היחיד שמתקיים בו עקר וחולה – הן מילולית והן מטפורית.
  מבחינות מסוימות, יתכן ומדובר בנושא שקל לצחוק עליו ולבקר אותו, אבל קרוננברג עושה זאת בצורה מקורית עם חזון ויזואלי מרשים במיוחד לו אחראי במידה רבה גם הצלם קארים חוסיין (שצילם בין השאר את Hobo With a Shotgun), ומצטיין ביצירת אווירה קריפית מטרידה (הצפייה על גבי מסך גדול הייתה תענוג). פס הקול בעיצובו של אי.סי וודלי – שלא היה מבייש אף יצירה של דרן ארונופסקי – תורם אף הוא ליצירת רגעים קולנועיים חזקים ובומבסטיים במובן הטוב של המילה.
  בסופו של יום, גם אם ההתפתחות העלילתית בעייתית ולא לגמרי מספקת, הודות לאמצעי המבע, ההברקות המשעשעות וההופעה הממגנטת של לנדרי-ג'ונס, לא מתרחשת אותה נדידה מחשבתית שמניעה חברה טובה שלי לזמזם שירים בקול מונוטוני.
  לבחירה שלא לקשור את החוט הבלתי נראה בין הצופה לדמות הראשית יש כמובן מחיר. המחיר הוא אותו זוג מבוגר שישב לידי ויצא מן האולם בתום רבע השעה הראשונה של הסרט. אך ההפסד כולו שלו, שכן על אף ש"אנטי ויראלי" הוא לא סרט מרגש במובן המדמיע, הוא בהחלט מעביר את הצופה חוויה רגשית. לעיתים אפילו פיזית. למזלו אגב, הוא גם לא שוכח לבדר (בסופו של דבר אנחנו עוסקים כאן בסלבס, כן? כמה חמורי סבר אפשר להיות?). על אף שהסרט מוגדר כ"אימה", מצאתי אותו יותר כקומדיה סאטירית שחורה משחור. הוא אמנם אבסורדי ומופרך אך כוחו האמיתי הוא בידיעה שהאבסורד הזה עוד עשוי להפוך למציאות ממשית ביום מן הימים וזו לצערי, האימה האמיתית שחבויה בו.
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע קנדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על אנטי ויראלי: כולנו סוגדים

  1. דניאל הגיב:

    ביקורת מעולה וקולעת. 🙂
    הסכמתי פחות או יותר עם כל מילה.
    ה"פחות" מתייחס בעיקר להגדרה של הסרט כ"קומדיה" (גם אם שחורה) – אמנם יש כמה רגעים משעשעים, אבל הסרט כל כך קודר שקשה לי להגדיר אותו כקומדיה מכל סוג שהיא. הוא גם לא בנוי כמו קומדיה. אז אני מוכן להתפשר על סאטירה.
    ואני כמובן מסכים – זה בהחלט לא סרט אימה. לא כל סרט שיש בו רגעים מחרידים הוא סרט אימה.

    אמנם כתבת את זה, אבל אני חושב שאי אפשר להגיד את זה מספיק אז אכתוב זאת גם אני:
    * השחקן הראשי מדהים.
    * הצילום פסיכי.

    אני הולך לעמוד בתור לזאבת החדשה של ליידי גהגה.

    • עמית ל. הגיב:

      יתכן ש"קומדיה" זו הצהרה גורפת מדי (ובטח שלא קומדיה-קלאסית-נוסח-תחזיקו-אותי-אני-מתגלגל-על-הרצפה-שמישהו-יזעיק-פרמדיק) אלא שמעבר לרגעים ספציפיים בסרט, מצאתי את כל הקונספט של העולם הזה – על כל עגמומיותו וקדרותו – משעשע, בהתחשב ברמת הקיצוניות אליה מסוגלים אזרחים, עסקנים וחברות ציניות להגיע בכל הנוגע לסגידת אלילים ריקים מתוכן.
      מה גם שהמידע והדיאלוגים מועברים בסרט במן רצינות תהומית והפער בין *מה* שהם אומרים לבין *איך* שהם אומרים, גם הוא תורם לתחושה הזאת בחלק מהמקרים.
      קרוננברג אומנם משרטט עתיד מחריד אך נראה כי הוא מודע לפן הקומי שגלום בחלק מההמצאות המופרכות שמתפתחות בעולם הזה ולא מנסה לברוח ממנו (וזה מצחיק דווקא משום שאתה באמת מסוגל לדמיין אותן מתקיימות).
      עם זאת, בהתחשב בחלקים מסוימים גרידא, נכון יותר היה לומר כי הסרט מתפקד לפרקים כקומדיה סאטירית שחורה. בכל אופן, ההגדרה של הסרט מאוד נזילה. אפילו קרוננברג בעצמו לא ידע לומר את הז'אנר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s