המאסטר: 10 תפקידים של פיליפ סימור הופמן

  חלק יאמרו "האביר האפל". חלק יאמרו "הנוקמים". חלק יאמרו "טיילור לאוטנר מוריד חולצה". אבל לא. האירוע הקולנועי הגדול של השנה קורה מבחינתי השבוע. חלק יאמרו "סרט חדש של פול תומס אנדרסון". חלק יאמרו "המאסטר". חלק יאמרו "האירוע הקולנועי הגדול של השנה". תכלס, הינו הך.
  מבין כל הסיבות הברורות לאישונים המורחבים של צופי קולנוע אחוזי ציפייה ברחבי העולם, תלויה לה עובדה צבעונית המהבהבת כשלט ניאון בראש מסעדת הוטרס. עובדה זו ניתנת לסיכום בשלוש מילות מפתח בעלות משמעות מצטברת אינסופית: פיליפ סימור הופמן.
  שש-עשרה שנים חלפו מאז הפציע פס"ה בסרטו הראשון באורך מלא של פת"א. אנדרסון הבחין לראשונה בהופמן כשצפה בתפקידו הקולנועי ב"ניחוח אישה" והחליט שהוא חייב למצוא אותו. מאז ועד היום, ממשיכים השניים להזין זה את כשרונו של זה (את תפקיד האח המטפל ב"מגנוליה" למשל, כתב אנדרסון במיוחד עבור חברו הבלונדיני). הבשורה האמיתית היא ש"המאסטר" הוא למעשה סרטו הראשון של אנדרסון בו נועץ הופמן את נוכחותו העגלגלה והאדירה בנתח בד משמעותי יותר, מה שמטבע הדברים ממלא אותי בהתרגשות.
  בעצם, כמעט כל ידיעה על הופעה עתידית של הופמן בשנים האחרונות ממלאת אותי בהתרגשות. התרגשות מלראות את הכשרון הענק הזה משתולל על המסך. הקריירה של הופמן, 45, כוללת עד היום למעלה מ- 50 תפקידים קולנועיים (שלא לדבר על הפקות תיאטרון בבימויו והשתתפותו). למעט תפקידו כמלכת דראג לצד רוברט דה נירו ב"אנשים פשוטים" מ-1999, עד לשנת 2003 עם "פרשת מהוני", גילם אינספור תפקידי משנה. למעשה, פיליפ סימור הופמן הוא סוג של "איפה אפי?". עד היום יכול להיווצר מצב שאצפה בסרט מוכר כלשהו ופתאום אגלה בו את הופמן מבצבץ באיזה תפקיד קטן ומבריק.
  סקירה זריזה של הפילמוגרפיה העשירה שלו החל משנת 1991 ועד היום, מעלה את שמותיהם של עשרות במאים מוכשרים אשר פעל תחת שרביטם, בהם: האחים כהן, מייק ניקולס, סידני לומט, טוד סולנדז, ספייק לי, אנתוני מניגלה, קמרון קרואו, דיויד מאמט, ג'יי.ג'יי אברמס וצ'ארלי קאופמן. את עבודת הבימוי הראשונה שלו בקולנוע, עשה הופמן בשנת 2010 עם "ג'ק יוצא לשייט" (בו אף כיכב), כשלאחרונה נודע כי הוא עתיד לביים סרט נוסף בשם "Ezekiel Moss" – סיפור רוחות גותי המבוסס על תסריט שנכלל ב"רשימה השחורה של 2011" ומתאר קשר המתפתח בין ילד המתגורר בעיירה קטנה לבין זר מסתורי שיתכן ויכול לתקשר עם המתים.
  הופמן אגב, אינו מגביל את נוכחותו לסרטי איכות בלבד אלא נוהג להפציע מדי פעם בבלוקבאסטרים מהוקצעים כגון: "טוויסטר" מתחילת הקריירה, או "משימה בלתי אפשרית 3" (ולעיתים מיותרים, כמו "ואז הגיעה פולי" הדוחה). בקרוב אף נוכל לחזות בו בסרט ההמשך ל"משחקי הרעב" (מה שוודאי יחשוף אותו לקהל חדש צעיר).
  לרגל עלייתו של "המאסטר", קבלו תזכורת לעשר הופעות של פיליפ סימור הופמן, שיהפכו גם את גדול הספקנים לראשון במעריצים. ראוי לציין כי בשל הפילמוגרפיה העצומה שלו, טרם צפיתי בכל הסרטים בהם נטל חלק ועדיין, מדובר במבחר נאה של תצוגות משחק מרשימות שאף הצלחתי לדוג הוכחה ויזואלית ראויה שלהן ברשת. הסרט החדש בהשתתפותו מוכיח הפעם, אולי יותר מתמיד, כי מעולם לא נבראה דמות שהכינוי הקולנועי שלה התאים באופן כל כך מושלם לשחקן שמגלם אותה.
10. פאץ' אדאמס (במאי: טום שדיאק, 1998)
תפקידו של הופמן כתלמיד עשיר, יהיר ומפונק, ב"ניחוח אישה" משנת 1992, היווה את הסנונית הראשונה לגלריית הדמויות שגילם בסרטיו המוקדמים, שהתאפיינו בהיותן שמוקים בלתי נסבלים עם פה גדול ואישיות מעצבנת. פול תומס אנדרסון אמר שלא הרגיש רע עם זה שכתב להופמן תפקיד דומה ב"Hard Eight" מ-96', משום שרצה לכתוב עבורו את הגרסא הטובה ביותר לסוג זה של "השמוק האולטימטיבי" (וגם משום שידע שיכתוב עבורו תפקיד שונה לחלוטין בסרטו הבא). בשנת 98', גילם הופמן סטודנט שקדן לרפואה שחולק את מעונו עם האף האדום של רובין וויליאמס. אעפ"י שמדובר בסרט הפחות טוב מבין השלושה, סצנת העימות בין השניים היא מעולה, בעיקר משום שהופמן לא עושה הרבה מלבד לשבת אל השולחן ולנפנף קלות בידיו. כשזה קורה בסרט בא לך לחנוק אותו אבל כשרואים את הסצנה מחוץ להקשרה, הוא נראה נורא חמוד וצודק.
9. פרשת מהוני (במאי: ריצ'ארד קוויטניובסקי, 2003)
מדובר להערכתי באחד הסרטים הפחות ידועים של הופמן, בו הוא מגלם תפקיד ראשי של בנקאי צעיר ומבטיח בשם דן מהוני, אשר מכור להימורים – לא לכסף או למנעמים שמתלווים לסטאטוס המפוקפק, אלא לריגוש שבדבר עצמו. מדובר בסרט המבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו בטורונטו בתחילת שנות השמונים. לכל אורך הסרט, רוקח הופמן דמות עקבית ומאופקת, שיש בה מן האפרפרות והמופנמות בעוד רגשותיה וחששותיה הכבדים רוחשים מתחת לפני השטח. דמות תחמנית אך טראגית ומעוררת סימפטיה שצועדת בנתיב הרסני ידוע מראש, בקור רוח מלחיץ שאינו מרפה לרגע.
8. ספק (במאי: ג'ון פטריק שאנלי, 2008)
עשה או לא עשה? פשע או לא פשע? מה באמת התרחש בין האב פלין לבין נער המזבח השחור שחזר לכיתה כשנשימתו מריחה מאלכוהול? העיבוד של ג'ון פטריק שאנלי למחזה שכתב בעצמו, מאפשר לצופה להחליט למי להאמין בסיפור המורכב הזה, בו מכוננת תחושת הספק ואי הוודאות. הסרט גדוש אומנם באלמנטים תיאטרליים בלתי נגמרים כמו סופות רוח סמליות, ציפורים, טלפונים מצלצלים ורעמים המלקחים את האווירה בדרמטיות, אך הופמן יודע מתי הוא משחק עבור שורה 19 בהבימה ומתי עבור האדם שיושב הכי קרוב למסך כי לא נשארו כרטיסים. הופעתו הטעונה מאפשרת קריאה רבת משמעות ומתאפיינת לרוב באיפוק ושליטה המופרים הודות להמצאותו של כוח טבע נוסף: מריל סטריפ. למעשה, הסצנות המשותפות ביניהם נראות כאילו מישהו זרק שני מתאגרפים במשקל כבד לתוך זירת איגרוף ונתן להם להילחם. לפחות בדבר אחד אין ספק – שניהם שחקנים מצויינים.
7. אושר (במאי: טוד סולנדז, 1998)
מהתפקידים היותר תובעניים של הופמן במהלך הקריירה הארוכה שלו, שעוד במקור רוויה בדמויות שוליים בדרגות קיצון כאלה ואחרות, וזה לא שטוד סולנדז עשה חיים קלים לדמויות האחרות בסרטו מכווץ הקרביים משנת 1998. בסרט רב המשתתפים הזה, מגלם הופמן את דמותו של אלן – גבר לבן, שמן, בודד, חרמן, משעמם ונטול חיי חברה. סולנדז דורש מהשחקנים שלו רמת חשיפה רגשית ופיזית גבוהה במיוחד והופמן ללא ספק מתמודד עמה כאן בגבורה.
6. הכשרון של מר ריפלי (במאי: אנתוני מינגלה, 1999)
בנעוריי נהגתי לצפות בסרט הזה די הרבה, אם כי במרווחי זמן מסויימים כך שבכל פעם כאילו "גיליתי" בו שחקן חדש (הי, זה ג'וד לואו! הי, זו קאט בלאנשט! וכן הלאה). בסצנה הבאה, מתעורר חשדו של פרדי (בגילומו של הופמן) בדבר העלמותו של חברו הטוב והטחון אש, דיק – חשד אותו הוא תולה בדמותו של מאט דיימון, הלא הוא טום ריפלי הערמומי (אולי הדמות הכי מעניינת שדיימון גילם בכל הקריירה שלו, למעט וויל הנטינג). הופמן מעצב כאן דמות של צעיר עשיר ויהיר, שיש בו משהו בלתי נסבל אך בה בעת מהפנט וקומי באופן התנהלותו השחצני.
5. מוכה אהבה (במאי: פול תומס אנדרסון, 2002)
כשפיליפ סימור הופמן חוטף את הג'ננה שלו על המסך, אפילו השטן ישלשל במכנסיים. פרצופו הורדרד מאדים כמגהץ קיטור, הוריד במצחו נותן את אותותיו והקירות מזדעזעים לצלילי קולו הרועם. מסת עצבים מרוכזת שלא תותיר אף דמות באדישותה (אלא אם כן את מריל סטריפ, ומריל סטריפ כידוע יש רק אחת). בסרטו של פול תומס אנדרסון מ-2002, "מוכה אהבה", מגלם הופמן את הנבל המפונפן שעומד כנגד דמותו הסימפטית (אך התחמנית בפני עצמה) של בארי איגן, הלא הוא אדם סנדלר (בתפקיד הנסבל והראוי היחידי בקריירה שלו). אם מתחשק לכם להיות בהמות ולהגיד למישהו לסתום את הלוע – לימדו והפנימו.
4. לילות בוגי (במאי: פול תומס אנדרסון, 1997)
אחרי Hard Eight, הגיעה יצירת המופת הראשונה של פול תומס אנדרסון על קורותיה של תעשיית הפורנו בקליפורניה של שנות ה-70 וה-80. פת"א הצעיר הפגין את יכולתו הוירטואוזית לנצח על גלריית דמויות ססגונית סביב סיפורו של כוכב הפורנו העולה דירק דיגלר (מארק וולברג). חברי הקאסט, בהם ג'ון ס. ריילי וג'וליאן מור, כללו כמובן גם את פיליפ סימור הופמן שסיפק הופעה אמיצה, משעשעת ועצובה בתפקיד סקוטי – גיי צעיר, צ'אבי וקצת פאתטי, העובד בצוות ההפקה של ג'ק ומתאהב בדמותו של דיגלר. יתכן שהסצנה המביכה והנוגעת ללב הבאה, מסבירה מדוע הבמאי המהולל והשחקן המשובח חוזרים לעבוד זה עם זה שוב ושוב.
3. מלחמתו של צ'ארלי ווילסון (במאי: מייק ניקולס, 2007) 
הכתיבה שוצפת המלל של ארון סורקין בדרמה-קומית הפוליטית מ-2007 בכיכובו של טום הנקס, יושבת בול על הנוכחות האימתנית והקורעת מצחוק של פיליפ סימור הופמן כסוכן CIA עם פה גדול ועצבים רופפים. אומנם צפיתי בו די מזמן אבל זכור לי סרט חכם ושנון ובעיקר שנהנתי ממנו מאוד. העובדה שהסצנה המושלמת שפותחת אותו מתנהלת מול הפה הפטפטני ההמום של רוג'ר סטרלינג, רק הופכת אותה למענגת יותר. הייתי כותב ציטוטים נבחרים מתוכה אבל האמת היא שאין כאן משפט אחד שלא ראוי לציטוט – הכל זהב!
2. סינקדוכה, ניו-יורק (במאי: צ'ארלי קאופמן, 2008)
כשאחד התסריטאים הכי מוכשרים ומוכרים בעולם בוחר בך לתפקיד הראשי של הסרט הראשון בבימויו, זה בטח אומר משהו. הבחירה של קאופמן בהופמן היא לא באמת מפתיעה. הורסטיליות של הופמן היא כחומר ביד היוצר בקרב במאים שיודעים מה לעשות עם כישרון כמו שלו, לכן גם השינוי הפיזי הקיצוני שעוברת דמותו במהלך הסרט נראה כשלוחה חיצונית הגיונית לחלוטין בהתחשב בטבעו כשחקן.
יחד עם זאת, בשל המבנה הנראטיבי המרוסק, הקיצוני והקופצני, יש בו משהו מקוטע גם מבחינה רגשית. התפקיד של הופמן מורכב במיוחד והוא עושה אותו כהרגלו, מצוין, אבל קאופמן ברא קונספט כל כך שאפתני ואדיר ממדים שמבחינות מסוימות מאפיל על השחקן שבמרכזו – אם ביתר סרטיו נצץ הופמן כיהלום בטבעת, בסרט הזה הוא נוצץ בענק שכולו יהלומים. לפיכך, התחושה הדומיננטית היא ש"סינקדוכה ניו-יורק", הוא בעיקר סרט מרשים. אעפ"י כן, איני שולל את יכולתו הייחודית לשנות את פניו בצפיות חוזרות כי אם יש משהו שבאמת מייחד את "סינקדוכה, ניו-יורק", זו היכולת שלו להשתנות בדיוק כמו השחקן שמוביל אותו. בצפיות מסוימות הוא עשוי לבלבל ולדכדך. בצפיות אחרות הוא עשוי לרגש ולהכאיב. בכל פעם מתגלה סרט חדש ושונה לחלוטין.
1. קפוטה (במאי: בנט מילר, 2005)
מהטרנספורמציות היותר מרשימות שנראו על מסך הקולנוע. מאז יציאת הסרט ב-2005, ניטש ויכוח על השאלה האם הופמן אינו אלא חקיין בלבד של הסופר הניו-יורקי המאנפף או שמא מדובר בדמות מורכבת של ממש. אבל הופמן לא רק שינה את גון קולו. הוא שינה גם את שפת גופו. הוא שינה את מימדיו – הוא התכווץ. שקע כל כולו פיזית ונפשית בדמותו המיוסרת של סופר שרצה לכתוב את יצירת המופת שלו אך נאלץ להקריב את שפיותו. "בדם קר", הוא לא רק תיאור הלך הרוח של הרוצחים שאת סיפורם רצה לתעד, אלא האופן בו היה על קפוטה לנהוג במטרה לצלוח את הנהר הספרותי הסוער. הופמן תאר את טלטלות הספינה בהופעה שהקנתה לו אוסקר. באותה שנה אגב, גבר הופמן על מתמודד אחר באותה קטגוריה – חואקין פיניקס (שגילם דמות מפורסמת משלו – ג'וני קאש ב"הולך בדרכי"). שבע שנים אחרי ופיניקס חובר להופמן שיראה לו את הדרך בתפקיד המאסטר. אדיר.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על המאסטר: 10 תפקידים של פיליפ סימור הופמן

  1. Shahar Rodrig הגיב:

    אויש. איזה כיף לדעת שיש עוד אנשים שיודעים לבצע את ההפרדה בין הדמות הדוחה למשחק המצוין 🙂 תודה על הסקירה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s