פסטיבל הקולנוע בטורונטו 2012: הסרטים הבולטים

בעוד יומיים יגיע פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטורונטו לסיומו, אך הסרטים המדוברים שהוקרנו במהלכו, ילוו אותנו לאורך החודשים הקרובים. הפוסט הקודם סקר את כמות האדפטציות שמילאו את אולמות הפסטיבל שבעיר הקנדית וכעת הגיע הזמן לבחון סרטים בולטים נוספים ששווה יהיה לעקוב אחריהם.
בטורונטו התכבדו השנה בכמות נאה של סרטים יוצאי פסטיבל קאן, בהם: "אהבה", זוכה פרס דקל הזהב של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה; "מעבר לגבעות", של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'ו; "כמו מישהו מאוהב", דובר היפנית של הבמאי האירני, עבאס קיארוסטמי; "בארץ אחרת", של האוטר הקוריאני הונג סאנג-סו; "אנטי-ויראלי", של ברנדון קרוננברג; "לורנס בכל מצב", של קסבייה דולן; "חלודה ועצם", של ז'אק אודיאר; "הציד", של תומס וינטרברג; "גן-עדן: אהבה" של אולריך זיידל; "מלון מקונג" של אפיצ'טפונג וירסתקול; "אור בתום החשיכה" של קרלוס רייגדס וזוכה הפרס הגדול מטעם חבר השופטים, "ריאליטי", של מתיאו גארונה.
הזוכים הגדולים של ונציה, "רחמים" של קים קי-דוק, "המאסטר", של פול תומס אנדרסון ו"למלא את החלל" של רמה בורשטין, הוקרנו אף הם במסגרת הפסטיבל. כהערת אגב, עפ"י ההוליווד ריפורטר, מסתבר שהשופטים בפסטיבל ונציה אהבו את סרטו של אנדרסון כל כך, עד שרצו להעניק לו גם את פרס הסרט הטוב ביותר. אך מתברר שחוקים חדשים מונעים מחבר השופטים להעניק יותר משני פרסים גדולים לאותו סרט, כך שלבסוף הוחלט להעניק את הפרס לסרטו של הבמאי הקוריאני (הנהדר בפני עצמו, יש לציין). בניגוד לחדש של פת"א, מסרטו של קים קי-דוק, נוכל להתרשם בפסטיבל חיפה הקרוב.
חובבי הקולנוע האסייתי יוכלו למצוא את הסרט התיעודי Camp 14 – Total Control Zone, המגולל את סיפורו מעורר ההשראה של צעיר קוריאני בן 29, שנולד וחי במשך שני עשורים בכלא בקוריאה הצפונית, תחת תנאים איומים של אלימות וסבל, כשלבסוף מצא את הדרך לברוח; Juvenile Offender, דרמת התבגרות קוריאנית ברוח "400 המלקות" של קאנג יי-קוואן; The Thieves, קומדיית אקשן קוריאנית של צ'ואי דונג-הון, שהפכה עד כה לסרט השני הרווחי ביותר אי פעם בתולדות תעשיית הקולנוע הקוריאנית (למעלה מ-10 מיליון צופים תוך 22 יום). הסרט עטור הכוכבים מתאר אינטריגות ותהפוכות בקרב כנופיית גנבים מעורבת (אושן אילבן סטייל), המתכננת שוד קאזינו במקאו.
Caught in the Web, של הבמאי הסיני צ'ן קייגה, מתאר פרשייה שנראית כמו תסריט שנשלף מתוך "מראה שחורה", ובו סערה המשתוללת בחייהן של שלוש נשים, בעקבות וידאו ויראלי שעלה לרשת.
The Land of Hope, סרטו החדש של הבמאי היפני סיון סונו (Love Exposure, Himizu), מתאר את התמודדותה של משפחה כפרית עם רעידת האדמה שפקדה את חבל טוהוקו, ונסיונה לשרוד את המשבר הגרעיני שנולד בעקבותיה. טריילר מרגש להדמיע.
~
To The Wonder, סרטו החדש של טרנס מאליק (השישי בארבעים שנות קריירה), הגיע אף הוא לטורונטו, לאחר שפילח (כצפוי) את קהל צופיו בונציה. הסרט, בהשתתפותם של בן אפלק ורייצ'ל מקאדמס, כלל במקור גם את רייצ'ל ווייז, אלא שמאליק ניפה את הסצנות בהשתתפותה בחדר העריכה (אפלק יכול היה להיות בחירה נבונה יותר). זו לא הפעם הראשונה שמאליק עושה דבר כזה: בבכורת הסרט "הקו האדום", גילה אדריאן ברודי – שגילם את התפקיד הראשי – כי תפקידו התכווץ לכחמש דקות זמן מסך (מתוך 170 דקות). בשיחה מרובת שחקנים שערך ניזוויק לקראת אוסקר 2012, חלק כריסטופר פלאמר, חוויה דומה מהשתתפותו ב"העולם החדש", שזיכתה את מאליק במכתב כעוס במיוחד מצדו.
יתכן מאוד שהעבודה עם טרנס מאליק תובענית, וניפוי תפקיד שלם מתוך סרט שהשקעת בו את הנשמה מאכזב גם משום שמדובר בעדות לכשרון המשחק שלך (בה תרצה לחזות אחרי כל הקושי – לשם הסיפוק והתהילה – יחד עם שאר העולם על גבי המסך), וכמובן מכה גדולה לאגו, אבל יש לזכור שהשעות שהשחקנים עובדים על הסט אינן נעשות בהתנדבות ובסופו של דבר, בעיני לפחות, סרט זו יצירת אומנות והשיקול היחידי צריך להיות הסרט והסרט בלבד.
למרבה האושר, סרטו החדש של נוח באומבך "Frances Ha", זכה לקבלת פנים חמה וביקורות מפרגנות וכבר נרכש להפצה ע"י חברת IFC. באומבך מעיד כי סרטו בשחור-לבן על קורותיה של בחורה צעירה המגיעה לניו-יורק, ספוג השפעות מוודי אלן וסרטי הגל החדש. הוא נכתב בשיתוף עם גרטה גרוויג, שגם מככבת בו בתפקיד הראשי. בנימה אישית – את אהבתי ל"חיים בין השורות" ו"מרגו בחתונה", הבעתי לא אחת בבלוג, אלא ש"גרינברג" פחות מצא חן בעיני. יתכן שאחת הסיבות לכך היא שבניגוד לשניים הקודמים, גרינברג לא נכתב רק ע"י באומבך. אני מאוד מקווה שהעבודה המשותפת שלו עם גרוויג לא תקהה את היחודיות שגרמה לי להתאהב בו כל-כך.
Spring Breakers, של הרמוני קורין ("גומו", "טראש האמפרס"), מגולל את חופשתן עמוסת הסמים-סקס-ואלימות (ועוד קצת סמים) של ארבע נערות קולג' פרחולות, עם סלינה גומז וג'יימס פרנקו במראה סרסורי במיוחד ("לוק אט מיי שייייט").
Passion, מותחן ארוטי-לסבי של בריאן דה פלמה; Byzantium, דרמת ערפדים על אם ובתה, של הבמאי האירי ניל ג'ורדון; מבריטניה מגיע Sightseers, קומדיה שחורה בהפקת אדגר רייט של במאי "Kill List", בן וויטלי, העוקבת אחר זוג אוהבים מצ'וקמק שמסעם הרומנטי לאיזורים הכפריים של אנגליה הופך למרחץ דמים; Everyday, של מייקל ווינטרבוטום, צולם במהלך חמש שנים ומתאר את חייהם של בני משפחה שאביהם מרצה עונש מאסר; "מדריך הסוטה לאידיאולוגיה", סרטה התיעודי של סופי פיינס, ממשיך את הקו של "מדריך הסוטה לקולנוע" מ-2006, בו תיעדה את הפילוסוף ומבקר התרבות הסלובני המבדר, סלבוי ז'יז'ק, חולק את תובנותיו המחכימות לגבי עשרות סרטי קולנוע; הסרט האוסטרלי Underground, בבימויו של רוברט קונולי, אמור להיות עבור מייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג', מה ש"הרשת החברתית" היה עבור מארק צוקרברג (ובהתחשב בכך שהטריילר שלו נראה כמו סרט טלוויזיה, לא בטוח שהוא מקיים); מקנדה יש את Blackbird, דרמת התבגרות על נער אימו מבודד שנקלע לצרות בעקבות איום שהעלה לאינטרנט ו-Picture Day, סרט הביכורים של קייט מלוויל, שעוסק בנערה מרדנית הנאלצת לחזור פעם נוספת על שנתה האחרונה בתיכון ולהתמודד עם שני מחזרים שונים באופיים. נראה חמוד.
סרטו החדש של הבמאי הצרפתי אוליבר אסיאס ("קרלוס"), Something in the Air, מתחקה אחר תיכוניסט מבולבל הנמשך לתחום האומנות, על רקע פעילות פוליטית מהפכנית בשנות השבעים המוקדמות; Do Not Disturb, חידוש צרפתי לסרט הממבלקור האמריקאי Humpday, שמעלה את השאלה, האם צמד גברים סטרייטים מסוגלים להשתתף יחד בסרט פורנו הומואי? (הם צרפתים, למה שתהיה להם בעיה עם איזשהו סקס?); מבלגיה מגיעה מעשיה סוריאליסטית-אפוקליפטית מסקרנת במיוחד בשם The Fifth Season, המתרחשת בכפר הררי שתושביו נקלעים לבעיה משונה: האביב מסרב להגיע.
הבמאי הפורטוגלי המעניין ז'ואו פדרו רודריגז (שאחראי לסרטים הומואיים מאתגרים כמו "פאנטום" ו"אודט"), חובר לז'ואו רואי גוורה דא-מטה (שכתב איתו את סרטו האחרון "למות כמו גבר"), ליצירה בשם The Last Time I Saw Macao, המוגדרת כשילוב בין ממואר, סימפוניה של עיר והרפתקה בי-מובי-ת נוארית; מפרגוואי מגיע "שבע קופסאות" האנרגטי, על נער שנשלח להעביר 7 קופסאות מסתוריות לאורך שוק עמוס בכנופיות, גנבים, משטרה ושאר טיפוסים מפוקפקים.
מהולנד, מגיע סרטו הראשון באורך מלא של מיכיל טן-הורן, The Deflowering of Eva van End. מסיבה לא ברורה, ערוץ הוידאו של פסטיבל טורונטו הוריד 3 או 4 סגמנטים מתוך הסרט, שכל אחד מהם היה אדיר בפני עצמו. מדובר בקומדיה סולנדזית על ילדה מתוסכלת שחייה משתנים בעקבות הגעתו של צעיר יפה מגרמניה, המתארח בביתה במסגרת חילופי תלמידים. הקטעים שהורדו חשפו חוש הומור מעולה ביצירת סיטואציות מביכות על רקע העמדה ועיצוב אומנותי בעלי טון קומי משל עצמם.
~
מהזווית הישראלית ניתן למצוא את: A Late Quartet, סרטו של הבמאי יליד חיפה, ירון זילברמן, המספר על חבורת נגנים ששבה להתאחד לרגל קונצרט חשוב, כשברקע צפים מטענים ומתחים מן העבר (הסרט מתהדר בקאסט נהדר הכולל את פיליפ סימור הופמן, קת'רין קינר – שמופיעים יחד זו הפעם השלישית, אם אינני טועה – כריסטופר ווקן ומארק איווניר); במאי נוסף יליד חיפה הוא מיכאל מאייר, שמקרין בפסטיבל את סרטו הראשון באורך מלא "עלטה" – דרמה טעונה המתארת סיפור אהבה שמתפתח בין סטודנט פלסטיני (ניקולאס יעקוב החתיך) לעורך דין צעיר (מיכאל אלוני). סוף סוף סרט גאה שהוא גם דובר עברית וגם נראה טוב.
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!, גאווה ודעה - קולנוע קווירי, פסטיבלי קולנוע. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s