הפתעה בשחור-לבן

חוץ ממבחנים, הפקות ושאר פעילויות מתישות המאכלסות את חיי, קרו לאחרונה די הרבה דברים. חלקם קטסטרופליים (מדונה ספגה צעקות בוז בצרפת), וחלקם מלבבים במיוחד (מנחם בן בעט את עצמו מהשידור הציבורי).
מעבר לכך, היתה כמובן ההופעה של מוריסי. כשהסתיימה ההופעה של מוריסי, חשבתי לעצמי שמעל לכל זו הכריזמה. היכולת לעמוד עם הגב לקהל – בעוד האורות המהבהבים מטביעים את קווי המתאר של דמותו בחלל – ולהקרין נשורת רדיואקטיבית של כריזמה ממגנטת. הנה הוא מניף את חוט המיקרופון. הנה המחווה הגדולה מהחיים עם היד. היציבה הזאת. החיבוק העצמי. איך שהוא צועד על הבמה. כמו בוס. אהבתי את הפתיחה המחשמלת עם How Soon Is Now? וגם את השירים מתוך אלבום הסולו, Years Of Refusal, בהם One Day Goodbye Will Be Farewell המפוכח ו- I'm Throwing My Arms Around Paris (קיוויתי נורא שיבצע מתוכו גם את Something Is Squeezing My Skull, אבל כנראה שאי אפשר לקבל הכל בחיים. לפחות הצ'יפס היה טוב).
~
עולם הקולנוע סיפק בימים האחרונים חדשות מרנינות במיוחד: To the Wonder, סרט חדש של טרנס מאליק (אבל למה עם בן אפלק?); Paradise: Faith, החלק השני בטרילוגיית Paradise של הבמאי האוסטרי אולריך זיידל שמתמקד באחותה של הדמות הראשית מסרטו הקודם (שהוצג השנה בפסטיבל קאן); Pieta, של הבמאי הקוריאני קים קי-דוק, המתהדר באחת הכרזות העוצמתיות שאהבתי השנה:
(ויש לו גם טריילר), Outrage Beyond, המשך לסרט היאקוזה Outrage, של טקאשי קיטאנו; In the House, דרמה של הקולנוען הצרפתי הפורה, פרנסואה אוזון, המבוססת על מחזה בשם The Boy in the Last Row, מאת המחזאי הספרדי חואן מיורגה (הטריילר הצרפתי שלו עושה רושם מבטיח במיוחד) וסרט חדש בשחור-לבן (שבא בהפתעה מוחלטת) מאת אחד הבמאים הכי אהובים עלי בקולנוע האמריקאי העכשווי, נוח באומבךFrances Ha, בכיכובה של גרטה גרוויג (ששיחקה גם ב"גרינברג" לצד בן סטילר), המגולל את סיפורה של בחורה צעירה שעוברת לניו-יורק במטרה להגשים את שאיפותיה כרקדנית.
חוץ מזה, העובדה שאדם דרייבר (מי שמגלם את החבר המעלף ונוטף הסקס של לנה דנהאם ב"בנות") משתתף בו, הופכת את הסרט החדש של באומבך לממתק אמיתי (תמונות נוספות מתוכו, ניתן למצוא באתר הפלייליסט). הסרטים הללו הם רק חלק מיבול שעתיד לצמוח בפסטיבלי הקולנוע הקרובים של טורונטו וונציה, כך שעוד יש למה לחכות.
~
אם כבר איזכרתי את לנה דנהאם, האלילה האמריקאית המוכשרת הזאת מועמדת בכמה מהקטגוריות החשובות של טקס פרסי האמי הקרוב ולרגל המאורע המשמח, נערך איתה ראיון משמח! בהזדמנות זו, שווה גם לצפות בראיון שנערך עמה במסגרת הסרט הדוקומנטרי, PressPausePlay, בו היא מדברת על תעשיית הסרטים, על היתרונות והקשיים שמערימה הקדמה הטכנולוגית על קולנוענים צעירים ועל כך שאין צורך לחכות לאישור של אף אחד בכדי ליצור.
~
לאלו מכם שחיו בעולם מקביל בשבוע האחרון – לאחר חודשים של ציפיה שיחררו הוואשובסקים והבמאי טום טייקוור את הטריילר לעיבוד הקולנועי המשותף שלהם לספרו של דיוויד מיטשל, Cloud Atlas. יש כאן כמה חלקים מרהיבים וכמה שפחות עשו לי את זה אבל בגדול עושה רושם ש"אטלס עננים" עתיד להיות 164 דקות של חוויה בלתי רגילה (אפשר לקוות שבעקבותיו יבוא גם הספר בתרגום עברי).
~
מגזין הספרות הבינלאומי "מילים ללא גבולות", מתרגם לאנגלית סיפורים קצרים מכל העולם במטרה להנגיש יצירות שוות בשפות זרות לכל שוחר תרבות וחובב ספרות באשר הוא. החודש השיק האתר את גיליון יולי העומד בסימן כתיבה יפנית ומה יכול להיות יותר חלומי ומטמטם חושים מאשר כתיבה יפנית חלומית ומטמטמת חושים?
~
לסיום, B.A.P, להקת הבנים עם הטסטוסטרון הגבוה ביותר בעולם הקיי-פופ, חוזרת עם סינגל משמח במיוחד בשם No Mercy. כמו תמיד, עוצרים לריקוד קטן לקראת הסוף, דאה-יון מפציץ בגבוהים והאווירה הכללית היא שמישהו הולך לשבור משהו. חוץ מזה, זילו נטש את הבלונד לטובת שיער בצבע טורקיז ויונג-ג'ה החליף את שלו לסגול כהה. אני חושב שיותר בנים צריכים לאמץ את הגישה הזאת.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, בקרוב!, יפן, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע צרפתי, קולנוע קוריאני, קולנוע תיעודי, קיי-פופ. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הפתעה בשחור-לבן

  1. נטעלי הגיב:

    אהבתי מאוד את Cloud Atlas והופתעתי למדי מכך שהוא כמעט ולא זכה להתייחסות בארץ – הפתעתי גם את עצמי כי הייתי בטוחה שלא אתחבר לסרט הזה, אבל כאמור – הוא לגמרי נפלא (והפסקול היה מצויין אף הוא).
    לגבי תרגום הספר לעברית, אני חוששת שמדובר ב: 1. פרוייקט שאפתני מדי (כגודל היצירה הקולנועית, כך גם הספר), עב כרס ולמיטב זכרוני עם אנגלית די מוזרה ולא פשוטה לתרגום, 2. לצערי, ההוצאות בארץ נוטות לצעוד בעקבות הטרנדים הבאים ופחות נוטות להסב מבטן לאחור ולתרגם יצירות שעשו רעש לפני אי אילו שנים. 3. השילוב של השניים די קובר את הסיכוי שנראה את היצירה הזו בעברית אבל אשמח לגמרי לקוות יחד איתך שזה עוד יקרה ביום מן הימים.

    ואוף טופיק (לגמרי) – יכול להיות שלא כתבת על "מראה שחורה"? כלומר, כן, ברור שזה יכול להיות אלא שאני תוהה מה דעתך על הסדרה (ועל ההבדלים בין שתי העונות). מקוה שזו לא חוצפה שאני "מזמינה" התייחסות, איכשהו זה קפץ לי לראש עכשיו (אולי בגלל ההקשר ל"ענן אטלס")

    • עמית ל. הגיב:

      אחרי המון לבטים החלטתי שלא לראות את הסרט הזה בקולנוע מסחרי. בשנה האחרונה היה לי ניסיון מר עם הקרנות (לרבות באוניברסיטה) שצופים פשוט לא מסוגלים פיזית להתרכז בסרט ומוכרחים כל כמה דקות לפשפש בטלפון שלהם ולהאיר את האולם כמו להקת גחליליות. שלא לדבר על סיפורים מעוררי אימה של חברה טובה שראתה את הסרט כשברקע זוג עטוף בכירבולית לא הפסיק להסביר אחד לשני את העלילה ודי התעלל בה אחרי שהיא טרחה להעיר לו (טוב, אולי בגלל שהיא אמרה לבחורה "את יכולה לסתום את הפה?!"). בקיצור, הסיכוי שזה יקרה בארץ בסרט מורכב באורך של כמעט שלוש שעות, גרם לי להחליט לראות אותו בבית או בהקרנה כלשהי בסינמטק (שאני מאוד מקווה לתפוס בקרוב).

      לגבי הספר – הסיבה העיקרית לאופטימיות היא שדיויד מיטשל הוא סופר שאינו זר להוצאות הספרים בארץ, ולמעשה שלושה ספרים מתוך החמישה שכתב עד היום, תורגמו לעברית: "כתב צללים", "חלום מספר 9" (שניהם בהוצאת מעריב) ו"בלק סוון גרין" (בהוצאת ינשוף). מה שכן, העובדה שקלאוד אטלס פורסם במקור בין number9dream ל-Black Swan Green, מעלה את החשש ש"דילגו עליו" בשל אותה מורכבות שאת מדברת עליה. גם קשה לדעת האם הספרים שלו הצליחו בארץ בכלל, שכן גם את The Thousand Autumns of Jacob de Zoet שיצא ב-2010 וזכה לביקורות מעולות, לא ראינו בעברית.

      על "מראה שחורה" אכן לא כתבתי, למרות שראיתי ונהניתי משתי העונות. הסיבה לכך נובעת מעצלנות מסוימת וגם כי הרגשתי שלפחות בכל הנוגע לעונה הראשונה, דשו בזה מכל כיוון (כולל באקדמיה). האמת, קשה לי להכריע אילו מבין שתי העונות אהבתי יותר. אם להיות קצת יותר ספציפי – לגבי העונה האחרונה, אהבתי את האיכות הקולנועית של הפרק הראשון, שהיה מאוד כואב ומרגש (בעיקר כי הרגיש כמו משהו לא לגמרי מופרך). הפרק השני היה אחד הדברים היותר אינטנסיביים שיצא לי לראות מאז פרקים מסוימים של "אבודים" וגם אותו אהבתי. לעומתם, הרגשתי שהפרק השלישי דשדש, בעיקר משום שהוא הזכיר לי שסטיבן קולבר – אמנם לא דמות מצוירת אך פרסונה פיקטיבית נון דה לס – עשה את זה באמת, רק טוב יותר (עם כריזמה, אינטליגנציה וכשרון קומי), כשהתכוון לרוץ כביכול כמועמד לנשיאות ארה"ב, תוך שהוא חושף את האבסורד והטמטום של המערכת הפוליטית באמריקה. אולי אני באמת צריך להקדיש לזה פוסט מפורט יותר. ואגב, זו ממש לא חוצפה, תרגישי חופשי לשאול 🙂

      • נטעלי הגיב:

        חחח
        קודם כל, תודה שהרגעת את החשש ושאפשר להזמין פה התייחסויות 🙂
        לא ידעתי לגבי סטיבן קולבר – תודה על שהשכלת אותי בעניין זה!
        לגבי "מראה שחורה", אני מסכימה שהפרק הראשון היה מרגש והיה בו משהו אותנטי שדיבר אלי מאוד.

        ***אכניס פה אזהרת ספוילר – ממליצה למי שטרם צפה בעונה השנייה של "מראה שחורה" שלא לקרוא את התגובה שלי!!!****
        לגבי הפרק השני – העובדה שכבר בכמה הדקות הראשונות ניחשתי מה קורה (מהרגע שבו היא קולטת שמצלמים אותה) קצת העיבה על חווית הצפייה, אם כי בסך הכל, זה היה פרק מצויין בעיני ששוב מביא למקסימום את מידת החשש שלי מפני התפתחות הטכנולוגיה וההתדרדרות המוסרית בעקבותיה. אגב, זה מעניין לעמת בין איסור חז"לי ישן כמו האיסור החמור על הלבנת פנים ברבים לבין הקלות המבהילה שבה נוקטים היום אנשים רבים באמצעי הזה באמצעות הרשתות החברתיות (אני לא דתיה אבל נתקלתי לא מזמן במאמר על הנושא הזה ולא יכולתי שלא לחשוב על כמה אנשים לא מודעים אליו בימינו, כל שכן מפירים אותו ושזה עוד מתקבל כמשהו נפוץ ואף אוהד). הפרק הזה אמנם התייחס לזה יותר מכיוון הענישה הממסדית, ורכב על הקלות שבה הציבור ישתף איתה פעולה – לא מבריק מבחינה רעיונית (בעיני), אבל בהחלט מהווה כר פורה למחשבות שונות (או במילים אחרות – לו הייתי לומדת קולנוע ופילוסופיה אפשר היה פה מספיק חומר לעבודה סמינריונית) 🙂
        בכל מקרה, יכול להיות שהיה לי קצת אנטי קליימקס בגלל שחבריי פייסבוק שונים שצפו בפרק הזה לפניי העלו כ"כ את רף הצפייה בו (כתבו דברים כמו "לא לצפות לפני השינה!", "היינו חייבים להפסיק, לא יכולנו להמשיך בצפייה" וכאלה – אמירות מוגזמות לגמרי בעיני, רוצים פחד? צפו ב"מאמא" בקולנוע, סרט שקיצר לי כמה שנות חיים).

        וכן, אני כ"כ מבינה את מה שאתה כותב על חווית הצפייה ב"חברותא" – גם אני עצמי דרשתי ממישהו לסתום את הפה במהלך סרטים בשנה האחרונה, באחד מהם אפילו נאלצתי לצאת ולקרוא לסדרן (הוא לא אמור להיות בתוך האולם וכשמו – לסדר עניינים כאלה?). או שאני מזדקנת ונעשית נוסטלגית ללא סיבה או שבאמת פעם זה לא היה כך וזה באמת מצער אבל חווית הצפייה בקולנוע (וגם בתיאטרון) כבר לא ממש מהנה בעקבות כל אותם מהבהבים בניידים/ פותחי סוכריות בעטיפות מרשרשות וסתם קשקשנים.
        העיקר שלא תוותר על "ענן אטלס" כי הוא נפלא בעיני 🙂
        נ.ב. הספרים של מיטשל לא הצליחו בארץ והוצאת "מעריב" פעילה בצורה מינורית מאוד בשנים האחרונות אם בכלל (ו"ינשוף" היא הוצאת נישה ואני מניחה שבעלת אמצעים מוגבלים למדי) כך ששילוב הסיכויים אינו לטובת הספר. אבל מי יודע, אולי ברגעים אלה ממש הוא מתורגם ע"י הוצאה אחרת. לא הייתי בונה על זה, לצערי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s