איך להיות עצוב

יש לי חבר באוניברסיטה שמחזיק בדעה מוצקה על-פיה סרטים קצרים הם סתם. על-פיה סרטים קצרים תוחמים מסגרת שלא ניתן באמת ליצור בה. בטח לא משהו משמעותי. ברור שזה בולשיט. לחבר הזה מהאוניברסיטה יש המון דעות ועם רבות מהן אני לא מסכים. הרי ליצור סרט קצר טוב באמת, כזה שיספק חוויה רגשית שלמה, זו משימה קשה. בהשוואה לעולם הספרות, סיפורים קצרים משאירים לסופר הרבה פחות מקום לברוח – או שהוא מספק את הסחורה או שמיד רואים שהוא מזייף. חשבו על שירת ההַאִיקוּ היפנית. אומנות הצמצום. חשבו על עצמכם בחדר הכושר, בעודכם מתרוצצים על ההליכון בדרך לשומקום, תוך צפיה בשידור חוזר של אמריקן איידול. חשבו עד כמה קשה להוריד אחוזי שומן ולהעלות מסת שריר. תרבות השפע, תרבות השים לי עוד קצת צ'יפס במנה. זה לא הגודל. זו הכמות. לכן, לחבר הזה מהאוניברסיטה נדמה שסרטים קצרים הם סתם.
ג'יימי טראוויס, הוא במאי צעיר מטורנטו, יליד 79', שביים עד כה מבחר סרטים קצרים, קליפים ופרסומות. עבודותיו מוקרנות בגלריות שונות לאומנות ופסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. לאחרונה העלה טראוויס את סרטיו הקצרים לעמוד באתר Vimeo, בהן שתי הטרילוגיות המרכיבות את גוף עבודתו: "טרילוגיית הילדים העצובים ביותר בעולם" ו"טרילוגיית הדפוסים". בכל עבודותיו ניתן להבחין בעין יוצאת דופן לארט ושימוש מיוחד בהומור שנוגע באבסורד ובמקאברי תוך הישענות על טונים אפלים ומלנכוליים (או בקיצור: מה היה קורה אילו ווס אנדרסון היה קורא את ד"ר סוס תוך שהוא סובל מדיכאון קליני?).
The Armoire, הסרט הקצר שנועל את "טרילוגיית הילדים העצובים ביותר בעולם", הוא בעיני היצירה הכי מרשימה שלו – סרט מפתיע ומטריד במיוחד, מסוגנן ומצולם נהדר, עם שימוש חכם בעריכה ופס קול שגורם ללב שלך להתרסק לרסיסים.
The Saddest Boy in the World, משנת 2006, מתאר את המומולדת הכי מבאסת שראיתם מאז הקיץ של אביה. זהו הסרט השני והקצר יותר מתוך הטרילוגיה – הוכחה ניצחת לכך שניתן להעביר סיפור רגיש ויחודי עם פן הומוריסטי מתוחכם (גם אם עצוב ומורבידי משהו), בפחות מרבע שעה. סרטים נוספים של טראוויס, ניתן (ומומלץ) כאמור לראות בעמוד האישי שלו ב- Vimeo. ללא ספק יוצר שכדאי לעקוב אחריו.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטים קצרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על איך להיות עצוב

  1. Talik הגיב:

    מצמרר
    תודה

  2. דניאל הגיב:

    שניהם מעולים, במיוחד הראשון. אם כי מבחינה ויזואלית השני מדהים.
    האסתטיקה המדהימה שלו מזכירה קצת את ווס אנדרסון.

    דבר אחד שהייתי משנה ב-The Armoire:
    הקטע שהוא שומע אותו קורא בשמו ("ארון…") בשירותים של בית הספר, כאילו אנחנו באיזה פרק של "צמרמורת".
    היה הרבה יותר מטריד אם זה היה נשאר שקט, ואף רוח רפאים לא היתה קוראת לאף אחד.
    אבל עדיין זה יופי של דבר.

    דבר אחד שהייתי מצלם אחרת בסרט השני (כי מכל בחינה ויזואלית אחרת הוא מדהים) – את השוט עם החתול. הוא שונה משאר הסרט, ולא בקטע טוב.

  3. עמית איצקר הגיב:

    אני אוהב את הסרטים שלו. אני עוקב אחרי עבודותיו כבר זמן מה. לי הוא מזכיר גם את טוד סולונדז קצת. עכשיו הוא עשה פיצ'ר ראשון בשם "for a good time, call" על שתי בחורות שמנהלות עסק לשיחות אירוטיות. זה דווקא נראה סטייל שונה מסרטיו הקצרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s