בן לוקח בן (5)

יומן צפייה / קולנוע גאה / 29/06/12
לפני הסקירה הבאה של חמשת הסרטים הגאים שראיתי לאחרונה, בשורה משמחת לכל מי שמחכה (כמוני) לסרטו החדש של איירה סאקס, "להדליק את האור" – כפי שצוין בעבר, הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הקרוב בירושלים אך ניתן יהיה לתפוס אותו גם ב- 2 הקרנות בסינמטק ת"א: האחת ב-18 ביולי בשעה 22:00 – אולם 4, והשניה ב-20 ביולי בחצות – אולם 3. מהמם.
1. קציר (במקור: Stadt Land Fluss), בנגמין קאנטו, גרמניה, 2011
סיפור אהבה נרקם בין נער חווה ממשפחה הרוסה לבין בחור צעיר שנוטש את סביבתו המזהירה ומגיע לאותה החווה בדיוק כדי להשתפשף בעבודת כפיים (Wordplay not intended). הסרט מתרחש ברובו בחווה ומכיל לא מעט סצנות המתארות את עבודת החקלאים (כמות הסמלים הפאליים בסרט הזה אגב, היא היסטרית, ואני לא מדבר רק על מכונת הגזרים הרוטטת). זה מעניין כי מדובר בעולם אחר, שונה מהאורבניות הבלתי פוסקת של סטרבקס, פקקים באיילון ואפליקציית "דרו סאמת'ינג". זהו עולם של טבע, בעלי-חיים ויצרנות, אך זהו עולם שיש לו מסגרת. חופש מתוחם.
הדמות הראשית שואבת את שלוות הנפש שלה מתוך העולם הזה אך גם החופש שלה מתוחם. היא מופנמת ומלאת חששות, והתחושה היא שמשהו מכביד וחונק אותה. מערכת היחסים עם הבחור החדש מאלצת אותה לעבור תהליך מעניין ורגיש של שחרור וגילוי עצמי. מדובר בדרמה עדינה ויפה שמשוחקת היטב ומתפתחת בסבלנות, כולל צילום מרשים ומלנכולי משהו שמתהדר בפלטת צבעים חומה/אפרפרה ותאורה בהירה ורכה. הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל קולנוע גאה שנערך בסינמטק ת"א [טריילר].
2. רק חברים? + מאה מעלות של אהבה, קים ג'ו גוואנג-סו, דרום-קוריאה, 2010/2011
בנים קוריאנים הם יצורים חמודים. הם חמודים והם יודעים את זה. יש לזה אפילו מילה בקוריאנית (Aegyo). אם אני מרגיש מצוברח, כמה תוכניות וראייטי בקוריאנית והחיוך חוזר לי לפרצוף. קים ג'ו גוואנג-סו, הוא במאי דרום-קוריאני שעשה עד כה סדרה של שלושה סרטים גאים קצרים (למיטב הבנתי, העיסוק במערכות יחסים חד מיניות הוא לא שכיח במיוחד בקולנוע הדרום-קוריאני). לגוואנג-סו יש חיבה למיוזיקלס וקאמפיות שבסרט הראשון בסדרה, Boy Meets Boy, מקבלים ביטוי באמצעות פיה ביזארית שמופיעה משום מקום ומתחילה לשיר. זה די מעצבן אם תשאלו אותי. בסרטים הבאים הוא כבר מרסן את עצמו ושומר את זה לכתוביות.
"רק חברים?" (?Just Friends) – האהוב עלי מבין השלושה – מתאר סיפור אהבה מתוק ואופטימי בין חייל לבחור צעיר שנפגשים במהלך חופשתו מהבסיס. שניהם עדיין בארון ולכן צריכים להעמיד פנים בפני אימו של החייל שהם מה שנקרא "רק חברים". הסרט שווה צפיה ולו בשל סצנת ההתמזמזות הכי חמודה שראיתי מזה שנים, שלא מביישת אף חתול שמנגן על פסנתר ביו-טיוב (אני רוצה לראות בנים סטרייטים שרואים את זה ולא רוצים גם! האהא). ההתרה שלו לקראת הסוף קצת מאולצת אבל עדיין, כיף של סרט שלגמרי עושה חשק לחבר קוריאני (שלא לדבר על כך שסוף סוף אף אחד לא מת מאיידס / נופל לסמים / קופץ מגשר / נותר לבדו לאחר שבן זוגו הלוחם נהרג מהפצצת מחבלים).
הסרט השלישי בסדרה, "מאה מעלות של אהבה" (Love, 100c), עוסק בגיי צעיר וחירש שמגיע לבית מרחץ ומתאהב שם באחד המסג'יסטים. מוכרחים להודות שגם להיות גיי וגם להיות חירש (ועוד במקביל), לא נשמע כמו הסיטואציה הכי קלה בעולם ולמעשה הוא מסוג הדמויות שלא הייתי מתנגד לראותן בסרט באורך מלא. יש משהו נורא נאיבי ומתוק בגיבורים הסימפטיים של קים ג'ו גוואנג-סו, מה שאוטומטית גורם לך לרצות שיהיה להם טוב, כי אם הם שמחים – גם אתה שמח! בכל הנוגע לצילום ותאורה הוא בעיני המשוכלל מבין השלושה. הסקס בסרט הזה כבר יותר מפורש מהשניים הקודמים (שכאילו מתפתחים בהדרגה מהבחינה הזאת), והוא גם יותר מפוקח וקשה מבחינת האמירה שלו (אם כי סופו קצת מבלבל לטעמי). גם שני הסרטים הללו הוקרנו בפסטיבל האחרון לקולנוע גאה. אחלה בחירה.
3. נעדר (במקור: Ausente), מרקו ברגר, ארגנטינה, 2011
הסיטואציה ההתחלתית פשוטה לכאורה: נער מנבחרת השחיה מתקשר לסבתו בתום האימון ומגלה שאינה בבית. אין לו מפתח לדירה, אין לו קרובים או חברים באזור, כשהאדם היחידי שלצדו הוא מאמן הנבחרת שמסיע אותו ברכבו בחיפוש אחר פתרון. מה עושים?
מדובר בדרמה פסיכלוגית קודרת, איטית ומלאת שתיקות שקטפה את פרס טדי לשנת 2011 בקטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר. חלקו הראשון מתמקד בנער, חלקו השני מתמקד במאמן. הקצב, העדר המוסיקה והאיפוק שמלווים אותו (כולל במשחק), כופים אוירה של סרט מתח מיסתורי, אם כי תוצאותיה של הסיטואציה המרכזית שמתפתחת בחלקו הראשון, נראו לי די צפויות. מצד שני, יש משהו אפל בדמויות, שזורם מתחת לפני השטח כך שלא באמת ניתן לחזות את צעדיהן בהמשך ובסופו של דבר קורה פה משהו מעניין שמתפענח בהדרגה [טריילר].
4. אבודים בגן-עדן (במקור: Hot boy noi loan), נוק דאנג וו, וייטנאם, 2011
לא תאמינו, אבל גם בוייטנאם יש גייז. כאילו, לא שיש יותר מדי סרטים וייטנאמים שיספרו לכם את זה, אבל לפחות משנה שעברה ניתן לצפות ב"אבודים בגן עדן" (או בשמו המלא: "הבחור המרדני הלוהט וסיפורם של קואי, הזונה והברווז"), כדי לקבל מושג כללי בנושא. הסרט מגולל שני סיפורים נפרדים, שככל הנראה אמורים להדהד זה את זה או לתת פנים רחבות יותר לתעשיית הזנות בהו צ'י מין סיטי (לשעבר, סייגון), אבל אני מצאתי את כל העסק הזה מבאס מהתחת: סיפור אחד, שלשמו התכנסנו, הוא מערכת יחסים הנרקמת בין בחור צעיר ותמים שמגיע לעיר הגדולה לבין זונת רחוב למוד ניסיון חיים. הסיפור ביניהם (שמתחיל אגב, בצורה מקורית ומבטיחה), כולל רומנטיקה קשוחה, מאבקי כוחות על רקע השקפות עולם שונות, עליות ומורדות פיזיים ומוסריים.
הסיפור השני עוסק באיש מבוגר הלוקה בפיגור שכלי שחי לבדו על סירה ומנסה לגדל אפרוח, כשתוך כדי מפתח יחסים עם זונה שמעסיקתה הזקנה מתעללת בה. משך דקות ארוכות הוא מתרוצץ ברחבי העיר עם ביצה ופרצוף תמהה, מחזיק לזונה מטריה מעל הראש, בוכה וצוחק בהיסטריה וכל זה אמור לגרום לי להתרגש. ובכן, זה לא.
אם היה כאן ניסיון לייצר פיוטיות, אני לא חושב שהשילוב בין סיפור על זוג וייטנאמים לוהטים לבין סיפור על איש מבוגר עם פיגור שכלי שדוגר על ביצה זו הדרך הכי מפתה לעשות את זה. נוסף על כן, לא שציפיתי לראות כאן את הגרסא הוייטנאמית ל"אור", אבל התמונה שמצטיירת מעולם הזנות הגברי נראית סטרילית מדי, אם כי לזכותו של הסרט יאמר שיש בו כמה רגעים טובים ומשחק מעולה של כל הדמויות. הבחירה הנרטיבית שלו אולי לא לעוסה אבל מצד שני גם לא משאירה יותר מדי טעם טוב בפה [טריילר].
5. Fogi is a Bastard (במקור: F. est un salaud), מרסל ג'יזלר, צרפת/שווייץ, 1998
אחת היציאות החזקות שנתקלתי בהן לאחרונה בכל הנוגע לקולנוע קווירי. מדובר ביצירה מחוספסת, נועזת ומרתקת שמתרחשת בשנות השבעים ומתארת תיכוניסט המתאהב עד כלות בכוכב רוק צעיר בשם פוגי, שמבוגר ממנו בכמה שנים. לא מדובר בקראש חולף. זו התאהבות הרסנית, טוטאלית, כמעט מופרכת, שגורמת לו להגיע למחוזות פיזיים ונפשיים שקשה לתאר. וינסנט ברנצ'ט, מי שמגלם את התיכוניסט המאוהב, ניחן בכישרון ואומץ לא שגרתיים שדורשים ממנו חשיפה טוטאלית, פיזית ורגשית. לפרקים אומנם הרגשתי שחסרה לו העוצמה הפנימית שתהפוך את המשחק שלו לגדול באמת (כמו זה של ריקרדו מנסס ב"פאנטום", למשל) ועדיין, הבחור בהחלט מתמסר לתפקיד התובעני.
בתור מי שאוהב את "כמעט מפורסמים", הגניב אותי לראות סיפור של גרופי מאוהב ברוקר ובכלל כל האווירה של הסקס, סמים ורוקנרול עוברת כאן מאוד יפה ומסתייעת בצילום שמעביר תחושה ישנה ומחוספסת כשל מסמך ארכיוני שנשלף מן הסיקסטיז. הסרט מתאר חיים של תשוקה, דלות, השתעבדות, רומנטיקה, התמכרות וריגושים מהירים שדוהרים בשעטה מקיצוניות לקיצוניות. פוגי הוא חתיכת בן זונה. האמת? גם הסרט הזה [טריילר, באיכות מזוויעה].
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי, קולנוע גרמני, קולנוע צרפתי, קולנוע קוריאני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על בן לוקח בן (5)

  1. צ׳ארלי הגיב:

    מעניין, תודה! ויש לך מושג איך אפשר גם לראות את כל הסרטים האלה?…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s