על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ביל מארי?

[*הפוסט הבא כולל ספויילר לסרטים "עמוק במים" ו"זומבילנד"]. חזאי מזג אוויר ציני נשלח יחד עם מפיקה וצלם לעיירה פונקסאטוני שבפנסילבניה, על מנת לסקר את אירועי יום המרמיטה (והעובדה שהיום הזה באמת קיים, פשוט משוגעת בעיני). בעקבות סופת שלגים נאלץ הצוות ללון בעיירה למשך הלילה. כשהחזאי מתעורר, הוא מגלה שהיום אותו כבר חווה, מתחיל שוב מחדש. ושוב ושוב ושוב. אני חושב שהיה זה בגיל 16 או 17 או מתישהו בגיל הנעורים, שהסרט "לקום אתמול בבוקר" היה סוג של ריטואל קבוע לפני השינה עבורי. חודשים שלמים שהייתי צופה בסרט הזה ולא בגלל שהייתה בו מרמיטה. פעם אפילו הבאתי אותו להתכנסות חברתית כדי שאוכל לצפות בו שוב עם בני אדם. למיטב זכרוני, כולם שם נהנו. איך אפשר שלא ליהנות? תמיד הייתי סאקר של רעיון החזרה בזמן. "לקום אתמול בבוקר", הציע קונספט ממכר שלמרבה ההפתעה לא היה טרחני כלל הודות להופעה האדירה של ביל מארי. קונספט שמאוחר יותר השפיע גם על סדרות טלוויזיה, החל מ"שמש" וכלה ב"תיקים באפלה" (בפרק המצוין "יום שני"). אהבתי לדעת שהגיבור בטוח. אהבתי לדעת שהגיבור הוא ביל מארי. אהבתי לדעת שביל מארי בטוח. אבל למה? למה כל כך אהבתי, למה אני כל כך אוהב, למה כולנו כל כך אוהבים את ביל מארי? כשאתה אומר "ביל מארי" אתה אומר "קול". אתה אומר "אירוניה". אתה אומר "ציניות". אתה אומר "תחכום". אתה אומר "נונשלאנטיות". אתה אומר "הומור". A-Ring-A-Ding-Ding. אתה אומר "קסם אישי". אתה אומר "טירוף שובב". אתה אומר "סמוי מן העין". אתה אומר "פוקר פייס". אתה אומר "אמיתי". אתה אומר "אופי". אתה אומר את הכל ביחד כשאתה אומר "ביל מארי".
אבל זה יותר מזה. זה איזשהו מרכיב חמקמק שמאפשר לביל מארי להחזיק את כל הפרסונה המורכבת הזאת יחד. מעל הכל, מדובר באדם בעל עצבות פנימית שמטיל צל של שמחה או אדם שמח שמטיל צל של עצבות. נונשאלנטיות שמתפרשת כאדישות. עממיות שמתפרשת כיהירות. דואליות שמתקיימת באימג' של אדם שהוא אנטי-כוכב ובו בזמן כוכב חד פעמי בשמי הוליווד, מהם ניבטים גלקסיות בראד פיט וג'ורג' קלוני.
ביל מארי הוא אייקון. אמרת "ביל מארי" אמרת אייקון. אייקון שמכסח שדים. אייקון שיטוס ליפן לצלם סרט על אייקון שאין לו כוח לטוס ליפן לצלם פרסומת. אייקון שיופיע בסרט אינדי של יוצר צעיר ולא מוכר. אייקון שעפ"י השמועות אין לו סוכן. שהדרך היחידה להשיג אותו היא לדבר אתו ישירות בטלפון. אייקון שלפיכך קשה להשיג. אייקון שאם אתה כבר משיג אותו, מדובר בהישג. לכן, סרט עם ביל מארי הוא הישג. מספיק שצעדת במסדרון עם ביל מארי בהילוך איטי וטראח, כבר יש לך סרט. יש לך סרט כי אין דבר מגניב יותר מביל מארי צועד בהילוך איטי במסדרון. הוא ביל מארי והוא צועד במסדרון. מה עוד לעזאזל אתה צריך?
אבל כאמור, ביל מארי הוא לא רק פנים חתומים ותחכום והאדם שתמיד תהיה לו הערה שנונה להגיד על המצב. ביל מארי הוא מסוג האנשים שיכנסו לבניין של פועלי בניין קשי יום ויקריאו להם שירה. הוא יקריא להם שירה של אמלי דיקנסון. הוא יקריא לפועלי בניין שיר של אמלי דיקנסון שעוסק בבתים מטאפוריים. כי ביל מארי הוא אחד מהחבר'ה. הוא לא עומד מהצד בחליפה יוקרתית ומצביע על הקהל בפטרונות. הוא חובש קסדה וקורא שירה. הוא מפצח סטריאוטיפים ועושה זאת כהרגלו, בקריצה. ביל מארי הוא איש של קריצות. הוא קצת צוחק על הכל אבל הוא גם חלק מהכל. ומעל הכל, ביל מארי הוא איש של הגשה.
מעבר להשראה שביל מארי מפיח בקולנועני אינדי צעירים, ביל מארי מפיח השראה גם בסופרי אינדי צעירים. אופליה האנט, פרסמה בשנת 2011 את רומן הביכורים שלה, "Today & Tomorrow", בהוצאה הקטנה והחמודה "מג'יק הליקופטר". זוהי העלילה של "היום ומחר":
"היום זהו יום הולדתה. אחיותיה הן מֵרְנה ואנסטסיה, שפעם אמרו לה כי נגיעה בכל ידית של דלת מביאה מזל טוב. חבריה הם ארון, אותו הרגע פגשה, ואריק, ששמו למעשה טוד. סבה עבד במפעל לקופסאות שימורים. כיום הוא אופה פאי אוכמניות וצוחק ואומר שהכל נכון. במערות קרלסבד, ביל מארי מפעיל רובוט ענק, בולע משפחות. היום בוול מארט, אצל דני, ברחבת הגלגיליות על הקרח. מחר זה ייגמר בדם בזמבוני. מחר יהיה קול שיסגור את הדלת מאחוריה. ממוקם בין מגרשי חניה רדופים ומינימרקטים ובתים פרוצים, היום ומחר ממיס זהות, זיכרון ותודעות להרפתקה היפנוטית ומצחיקה של גוף ונפש […]".
 [Pic via ReplaceFace]
בראיון שנערך באתר Monkeybicycle, אומרת אופליה האנט: "יש בי אהבה נוסטלגית לביל מארי […] וכמובן, ביל מארי הוא מאוד נאה. בטיוטה מוקדמת של הפרק השני, ביל מארי היה קווין קוסטנר אבל אני לא כל-כך אוהבת את קווין קוסטנר אז חתכתי אותו. […] ביל מארי זקן ומצליח. ביל מארי עשיר. ביל מארי יכול היה להיות קומוניסט לו רצה בכך. ביל מארי יכול היה להיות הסבא שלה (של הדמות). חוסר ההבעה של ביל מארי. ביל מארי אומד את אמריקה בקור ובריחוק. ביל מארי בוהה בתווי פניו הקשוחים במראה קטנה מאוד. ביל מארי אוכל טרוריסטים ומציל את אומהה, נברסקה".
אני חושב שלא ניתן היה לסכם זאת טוב יותר. אני חושב שאופליה האנט נשמעת כמו בנאדם שלגמרי הייתי שותה אתו אייס קפה ומזמין לפאי תפוחים. אני חושב שהייתי מת לקרוא את הספר הזה. לא חושב. בטוח. בטוח. הנה קטע מתוכו. והנה עוד אחד.
זו הפרסונה. פרסונה שכאילו נשלפה מקומיקס של דניאל קלאוז גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שדניאל קלאוז אכן צייר את ביל מארי. זו פרסונה שאומרת הרבה דברים. היא אומרת, "אני מבוגר בעולם של צעירים אבל צעיר יותר מכל מבוגר בעולם". זה הפאסון. זו היכולת המזוינת לעמוד בחלוק תכלת פסטלי עם כרס וזקן ולירות בשודדי ים על רקע שיר של הסטוג'ס ולהיראות הכי באד-אס בעולם. הכי קול. as cool as it gets. כאילו שום דבר בעולם לא יכול עליך. למה? כי אתה ביל מארי, זה למה.
בצילומי השטיח האדום בפסטיבל קאן האחרון, חלק ביל מארי מרחב נשימה עם ברוס וויליס ואדוארד נורטון. ברוס וויליס נראה כמו קרש. עציץ. ואני דווקא אוהב את ברוס וויליס. אבל ביל מארי. ביל מארי יודע לעשות טיזינג. ביל מארי מפלרטט עם הצלמים, מפריח נשיקות באוויר. אפילו כשהוא עומד ליד מלך הסטייל בכבודו ובעצמו, ווס אנדרסון, מצליח ביל מארי להאפיל על כולם כשהוא שולף מכיסו מצלמה מיניאטורית בעוד כל האחרים שולפים את האייפון המגושם מכיסם. בחליפה משובצת ירקרקה וצווארון משוחרר, כשהוא נע בהיתוליות מסוגננת, ביל מארי מספק את הסחורה, כהרגלו, בלי להתאמץ. השמש אומנם קופחת, אבל היא לא תגרום לו להזיע. לא לביל מארי. כמה ימים אחרי, ירד בקאן גשם. עכשיו הכל ברור.
[Pic via NYtimes]
כיום, ביל מארי לא צריך אפילו להופיע בסרט שלם כדי להותיר את חותמו כי ביל מארי הגיע למעמד של קמיאו. מדובר במעמד מפלה במיוחד כשזה מגיע לנשים: כששחקניות צעירות מתארחות לתפקיד קטן בסרט או סדרה, זה סמל סטאטוס להצלחה. כששחקניות הוליוודיות מזדקנות שהיו כוכבות גדולות בשנות ה- 70 זוכות לכבוד הזה, זו ככל הנראה ההופעה הקולנועית היחידה שיקבלו. ידוע שלגברים קל יותר להזדקן בהוליווד. אבל ביל מארי הוא לא סתם גבר. הוא איש של קריצות, כבר אמרנו את זה. ביל מארי הוא לא מסוג השחקנים שיגלמו את עצמם סתם כך. ביל מארי יגלם את ביל מארי מחופש לזומבי שהוא למעשה ביל מארי לא זומבי. ברור?
יש הטוענים שבשנים האחרונות הדמויות שביל מארי מגלם הן למעשה אותה דמות כל הזמן. דמותו הלא חייכנית של גבר ציני, תלוש ובודד עם לב רחב ועצבות בעיניים. בגדול, ניתן לומר שביל מארי מספק משהו מאוד מסוים. אך המשהו המסוים הזה הוא בדיוק מה שגורם לך לאהוב את ביל מארי. איש שבמחווה קטנה של הרמת גבה או הסטת מבט יכול לומר הכל. איש של ניגודים. איש שהיית בקלות יכול לפצוח איתו בשיחה בבר או לעמוד לצדו בשתיקה במעלית. ביל מארי יש רק אחד. אחד בלבד. ואני אוהב אותו נורא.
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, ספרות היא רכילות, קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ביל מארי?

  1. התאו הגיב:

    היי
    אני קורא את הבלוג שלך באדיקות כבר כמעט שנה – וחייב להגיד שממש לא סתם, ובזכותך זכיתי לראות בין היתר גם סרטים שלא חשבתי שמישהו אי פעם יעלה להעלות על המסך.
    בכל אופן, לפני כמה שבועות יצא לי להתקל בכתבה בהארץ שאסוציאטיבית נראתה לי כמתאימה לבלוג הזה, אבל לא יצא לי לקשר אותה.. אז עכשיו משום מה נתקלתי בה מחדש (גורל?) בידיוק כשאני קורא את הפוסט הזה(:
    אז הנה, אולי זה יעניין אותך –
    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1636877

    • עמית ל. הגיב:

      משמח אותי לשמוע 🙂
      ותודה על הכתבה! ללא ספק אחד הדברים המטורפים שנעשו. מעניין מה צ'ארלי קאופמן היה אומר על זה…

  2. א.ש הגיב:

    כיף גדול! תודה רבה על הרשומה המצוינת על אחד השחקנים הטובים ביותר. YAY

  3. ריקי כהן הגיב:

    תענוג, הסברת לי למה אני אוהבת אותו מאוד.

  4. דניאל הגיב:

    הוא אכן אדיר.
    יש אנשים שפשוט נולדו להיות שחקנים, עם כל דגש אפשרי ובלתי אפשרי על המילה "נולדו".
    הם לא יכולים להיות שום דבר אחר מלבד זה וכל ניסיון שלהם להימנע מן הגורל הזה יהווה פשע עבור עצמם.

    נהניתי לקרוא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s