10 סרטים על כתיבה

"הגעה לנקודה בה אתה באמת טוב בתהליך הרכבת או כתיבת סיפורים – בתסריט או בספר – כרוכה בכישלון של עשר יצירות גדולות ולפחות עשר או עשרים שנות חיים כדי שיהיה מה לומר. כותבים רבים – לא משוררים, לא ליריקנים, זה דברים של צעירים – בהם של יצירות סיפוריות באורך מלא, מחזות גדולים בברודוויי, תסריטים מעולים, רומנים מעולים וכו', לא באמת מגיעים להישגים עד שהם בשנות הארבעים לחייהם, כי לא רק שלקח להם 15 שנים או יותר לשלוט בצורת האומנות אלא לקח להם 20 שנות חיים בוגרים כדי שיהיו להם תובנות אמיתיות על החיים", אומר הגורו של עולם הכתיבה והתסריטאות, רוברט מקי.
מצד אחד, אני מוכרח להודות שזה לא מאוד מנחם – בייחוד שבתקופה האחרונה עלי לנפק עלילות ותסריטים עבור פרוייקטים כאלו ואחרים – אך מצד שני זה אומר שצבירת כישלונות היא חלק מהדרך להצלחה, אז יש עוד תקווה! בהתאם לכך, לנוכח מצבי הנוכחי ולרגל חג הספר העברי, החלטתי לערוך מצעד המדרג את עשרת הסרטים הכי אהובים עלי שבמרכזם סופרים / כותבים / תסריטאים, על מנת לבחון באמצעותם קווים לדמותו של האדם הכותב. למי מכם שיש העדפות נוספות, מוזמן לחלוק את תובנותיו.
10. מיזרי (Misery), רוב ריינר, ארה"ב, 1990
מי מאיתנו לא זוכר את הפעם הראשונה שראה את "מיזרי"? האימה שקורנת מדמותה הפסיכוטית של קתי בייטס בבגדי דודה נוצריה מהגיהנום, היא התגלמות הטירוף האנושי באישה שלוקחת את הספרות הגרועה שלה יותר מדי ברצינות. נכון, כולנו שונאים שהורגים לנו את הגיבור בסדרת ספרים שאנחנו אוהבים במיוחד, אך כשדמותה של בייטס מגלה כי הסופר הפצוע והנערץ עליה מתכוון לחסל את דמותה הבדיונית של מיזרי, היא מחליטה להציל את הגיבורה האהובה עליה בכל מחיר (ועם הרבה מרק עוף!).
סטיבן קינג כתב המון ספרים, נובלות וסיפורים קצרים שעוסקים בסופרים ("החצי האפל", "שק של עצמות", "חלון סודי", "1408" ועוד), אבל העיבוד של רוב ריינר ל"מיזרי" הוא אחת האדפטציות האפקטיביות והמבהילות שנתקלתי בהן (בייטס מכניסה את נבל סדרת סרטי "המסור" בכיס הקטן של החצאית הפרחונית שלה!). יש כמובן גם את "הניצוץ", אך ב"מיזרי" יש משקל רב יותר לעיסוק הספרותי. בכל אופן, אם אי פעם יוחלט לעשות לו רימייק, את תפקיד הסופר יצטרך לאייש ג'ורג' ר. ר. מרטין. זה כבר באמת יכניס אנשים ללחץ.
9. ברטון פינק (Barton Fink), האחים כהן, ארה"ב, 1991
בתחילת שנות השלושים, עם המעבר לקולנוע המדבר, הוליווד נקלעה לבעיה: אין כותבים. הדיאלוגים המגוחכים שליוו את הסרטים עם כניסתו של הסאונד, הדגישו את הצורך בתסריטאים שיודעים לכתוב. במהלך שנות ה-30, שנחשבו לתור הזהב בקולנוע ההוליוודי, שכרו האולפנים סופרים ומחזאים שהוכיחו את עצמם בברודוויי, במטרה לנצל את כישורם (בהם סקוט פיצג'רלד ונתנאל וסט).
כמוהם, ברטון פינק (שעלילתו מתרחש בתחילת שנות ה- 40) הוא מחזאי מצליח שנשלף מברודוויי ישירות אל עיר הסרטים ומקבל משימה לכתוב תסריט לסרט אגרוף, סוג ב'. פינק, כותב חדור אידיאליים שרוצה לתאר את קורותיו של האדם הפשוט (אקט שמלווה מצדו בלא מעט פטרונות וחשיבות עצמית), עובר מסכת ייסורים מהגיהינום תחת מכבש הלחצים ההוליוודי שמחפש מצדו מוצר מסחרי שיבדר את הקהל.
"ברטון פינק", הוא סרט שמרגיש כמו תעלומה. כאילו כמות הסמלים הגודשת אותו לעולם לא תפוענח במלואה. כשהוא צפון בחדרו במלון, בתסרוקת צמרירית מגוחכת, מבטים מיוסרים וג'ון גודמן אחד, מגלה פינק מהו המחיר שעליו לשלם עבור הצורך להישאר נאמן לעצמו. עם זאת, בפעם הבאה שיבחר חדר במלון, מישהו צריך להמליץ לו על Overlook Hotel.
8. השעות (The Hours), סטיבן דאלדרי, ארה"ב, 2002
משך תקופה ארוכה נהג אסי דיין לומר בראיונות שהסרט האחרון שראה בקולנוע היה "השעות", וכי הסרט אכן הרגיש עבורו כאילו נמשך שעות. בניגוד אליו, חוויית הצפייה בעיבוד של סטיבן דאלדרי לספרו של מייקל קנינגהאם, זכורה לי כאחת המוצלחות שהיו לי עד כה בקולנוע.
"השעות" מתאר יום גורלי בחייהן של שלוש נשים בשלוש תקופות, שסיפוריהן מהדהדים או נכרכים זה בזה באמצעות הרומן "גברת דאלווי" (שבעצמו מתאר יום בחייה של אישה). הסיפורים מורכבים מיום בחייה של וורג'יניה וולף בשנת 1920 בו היא כותבת את הרומן; יום בחייה של עקרת בית מהפרברים בשנות ה- 50, שקוראת את הרומן; ויום בחייה של אישה ניו-יורקרית המהווה מעין ייצוג לדמות הראשית מתוך הרומן. בכל אחד מן הסיפורים, על נשים אלו לקבל הכרעות מהותיות ולהתמודד עם מציאות חייהן בנקודה שמציבה אותן על סף שבירה. תהליך הכתיבה והקריאה ב"השעות", טעון באלמנטים של התמודדות, שיקוף וגאולה, ומציב את הספרות כחוט מפותל השזור בזמן ועובר בנקודות לא צפויות.
מדובר בסרט עוצמתי מכל אספקט שמסתכלים עליו. ניתן לקרוא אותו כטקסט פמיניסטי על נשים שרוצות וזקוקות לשחרור מהמין הגברי המגונן, משעבד ומצמית אותן למציאות חונקת. אני מודה שיש בו מן אווירה סמיכה של כבדות שיהיו מי שיתקשו לשאת אבל הסרט עוסק בנושאים כמו מועקה, איידס ואובדנות כך שקשה לצפות ממנו להתנהל בקלילות. יש בו עבודת ארט עשירה ויפהפייה, עריכה מורכבת, פסקול קלאסי מופתי ומצמרר (גם אם מאוד פומפוזי) של פיליפ גלאס ותצוגות משחק מרהיבות של שלוש שחקניות גדולות: ניקול קידמן, מריל סטריפ ובמיוחד ג'וליאן מור שמרגשת בו עד דמעות.
7. Reprise, יואכים טרייר, נורבגיה, 2006
יואכים טרייר הוא לא סתם במאי. הוא שד. חיית קולנוע. Reprise – הפיצ'ר הראשון שלו בסך הכל – הוא מפגן עוצמתי של תשוקה קולנועית, סגנון וכושר המצאה. לפני כמה שבועות יצא לי לפגוש בחור צעיר שלומד בחוג לכתיבה ואיכשהו השיחה התגלגלה לסרט הזה, מה שמעלה את הסברה כי מדובר בסרט פולחן פוטנציאלי לסופרים וכותבים בכלל.
בבסיסו, מתאר הסרט סיפור חברות בין שני סופרים צעירים (ויפים): האחד (אנדרס דניאלסן-לאי), מוציא לאור ספר בעל שם אניגמטי כשהוא סובל ממשבר נפשי בעקבות מערכת יחסים אובססיבית עם בחורה, בעוד חברו (אספן קלומן-הוינר) נתקל בקושי לפרסם את עבודתו. הסרט מציג את הסצנה הספרותית בדינמיות השמורה לסרטי אקשן עם נרטיבים חלופיים, קטעי ארכיון, צילומי סטילס, מעברים משחור לבן מגורען לצבעוניות אסתטית מסוגננת, מונטאז'ים רוויי אדרנלין ופס-קול רצחני. סופרים הם רוק-סטארים. מהבחינה הזאת יצא לי לקרוא ביקורת על כך שהסרט מתייחס לשאיפה של כותבים צעירים לזכות בתהילה מבלי להתעכב על איזשהו מניע פנימי כמו הצורך לבטא אמירה כלשהי על העולם באמצעות הכתיבה. אז כן, יתכן שהסרט יותר מגניב מאשר מעמיק אבל הוא עשוי ברגש, תנופה ויצירתיות מרהיבה, שמחפים על מגרעותיו.
להלן אחד הקטעים המשעשעים והאהובים עלי מתוכו, בו מנסים שני הסופרים הצעירים לפגוש את אלילם הספרותי (הפיקטיבי), סטן אגיל-דאל, שדמותו מבוססת על משורר וסופר נורווגי אמיתי בשם תור אולבן (Tor Ulven):
6. אמריקן ספלנדור (American Splendor), שרי ספרינגר ברמן ורוברט פולצ'יני, ארה"ב, 2003
משום מה כשעולה הדיון לגבי עיבודים קולנועיים מעולים לקומיקס, לרוב עולים שמות כמו "הנוקמים" או "האביר האפל", אבל לא זכור לי שמישהו אי פעם הזכיר את אחד מעיבודי הקומיקס המקסימים, המקוריים, השנונים והמדליקים שנראו על המסך – "אמריקן ספלנדור".
הסרט מספר פרקים מחייו של הארווי פיקאר. בחור טוב בעל טמפרמנט, שאוסף תקליטי ג'אז ועובד כפקיד תיוק, שהכרות עם אמן הקומיקס רוברט קראמב מובילה אותו ליצור קומיקס אלטרנטיבי שיתאר פיסות חיים, כשהגיבור המרכזי יהיה, ובכן, הוא עצמו. עם הזמן, עובד פיקאר עם אמנים שונים שכל אחד מהם מדגיש אלמנט אחר של דמותו (קראמב למשל, נהג לצייר אותו כגוץ שמנמן, שעיר ומזיע בפריימים דחוסים, שזה פחות או יותר הסגנון שלו…). בזמנו רכשתי את האוגדן של "אמריקן ספלנדור" בעקבות הצפיה בסרט, ולמרות שלא כולו כזה מרתק (סיפור על פועלים שמעבירים ספה, חברים שבאים להתארח וכו'), זכור לי שהיו בו גם קטעים שאהבתי.
הסרט מפליא לשלב בין הארווי פיקאר האמיתי (כמי שמקריין את הסרט), סצנות בהן פול ג'יאמטי מגלם את דמותו (נדמה לי שמאז הסרט הזה ממש התחלתי לאהוב אותו) שהן ייצוג לסיפורים המופיעים בקומיקס שבעצמו מהווה גירסא לאירועים שהתרחשו במציאות. בקיצור, סלט נראטיבי המאורגן בחינניות וקסם שופע טוב לב, עם הופ דייוויס החמודה בתפקיד אישתו של פיקאר וקטעים אמיתיים מתוך התוכניות של דיוויד לטרמן בהן התארח (וזכה ליחס מעצבן ושמוקי במיוחד מהמנחה הזחוח).
5. טרומן קפוטה (Capote), בנט מילר, ארה"ב/קנדה, 2005
פיליפ סימור הופמן הוא השחקן הגדול בדורו. הנה, אמרתי את זה. ולא בפעם הראשונה. השחקן היחידי שמתחרה בו כיום (אם כי יש האומרים שמדובר בליגה משל עצמו), הוא דניאל דיי לואיס (שמבוגר ממנו בעשור). בעתיד הקרוב כשייצאו "המאסטר" של פול תומס אנדרסון ו"לינקולן" של סטיבן ספילברג, עשוי להיווצר מצב מעניין בטקס האוסקר שכן כל אחד מהם מגלם תפקיד ראשי בשני סרטים המעוררים ציפיות גבוהות במיוחד. הופמן גילם תפקידי משנה במרבית סרטיו של אנדרסון כך שלראות אותו בתפקיד הראשי אמור להיות לא פחות מטור דה פורס. דיי לואיס שיחק כידוע בסרטו הקודם של אנדרסון, ותפקידו כאברהם לינקולן בגרסא נטולת הערפדים של ספילברג אמורה גם היא להיות מעניינת.
"קפוטה", הוא למעשה הסרט השני בסך הכל בו לוקח פיליפ סימור הופמן את מושכות התפקיד הראשי (קדם לו "באהבה לייזה", שכתב אחיו, גורדי הופמן), ולרגעים קשה שלא לשחרר את הלסת ולהשתאות. את הסרט ביים בנט מילר, עפ"י תסריט של דן פוטרמן, כולם חברי ילדות. הופמן מגלם בסרט את הסופר האמריקאי טרומן קפוטה, בתקופה שכתב את ספרו "בדם קר". הסרט מציג את קפוטה כבעל אישיות ממגנטת, מסמר של כל התכנסות חברתית, האדם הכי מעניין בחדר (הסצנות בהן הוא מדבר ומצחיק את הקהל במסיבות ניו-יורקיות אפופות עשן הן אלתור מוחלט של הופמן שזה פאקינג מדהים). בניסיונו לרדת לעמקי נפשו של מי שהואשם ברצח משפחה שלמה בקנזס, עובר קפוטה עינוי נפשי שמעמיד אותו בדילמה מוסרית ורגשית קשה. קפוטה היה סופר אמביציוזי – מצד אחד מניפולטיבי ומכוון מטרה ומצד שני, אדם שנאלץ להקריב את יחסיו האנושיים, רגשותיו ושפיותו על מזבח הכתיבה. הוא מעולם לא חזר להיות אותו בנאדם לאחר פרסום הספר. ההבעות, שפת הגוף, המימיקה והניואנסים של הופמן מצליחים להעביר את התהליך ההרסני הזה יופי, מה שהקנה לו (ובצדק) את הפסלון המוזהב לאותה שנה.
4. לפרק את הארי (Deconstructing Harry), וודי אלן, ארה"ב, 1998
יש מן קטע כזה שאומרים שהקריירה של וודי אלן מאמצע שנות התשעים ואילך היא לא מה שהייתה פעם. יש בזה צדק. אנשים נוטים להתווכח מה באמת היה הסרט הטוב האחרון של וודי אלן ועל אף אהבתי ל"נקודת מפגש", הייתי אומר שמבחינתי לפחות, מדובר ב"לפרק את הארי" משנת 1997.
וודי אלן מגלם סופר בשם הארי בלוק, שכתב רומן ובו מופיעות דמויות ומצבים שההשראה להם נלקחה מאנשים ואירועים שהתרחשו במהלך חייו (שזה משהו שאני מעריך שכל אדם כותב עושה ברמה כזו או אחרת). הבעיה היא שהדמויות בספרו אינן מוסוות כהלכה כך שאחת הנשים עליהן הוא כותב מזהה בו את עצמה ורוצה להרוג אותו. הסרט בנוי מסדרה של סיפורים קצרים – השזורים במהלך מסע שעורך בלוק לקבלת פרס – שהם גרסא פיקטיבית לאירועים שקרו לו במציאות (של הסרט, כמובן).
הסרט – שסגנון העריכה שבו נוירוטי לפחות כמו הדמות שבמרכזו – כולל כמות רבה של סצנות בלתי נשכחות בכיכובם של רובין וויליאמס ("אבא לא בפוקוס… אבא לא בפוקוס…"), ג'ולייה לואיס-דרייפוס, קירסטי אלי, דמי מור, בילי קריסטל ועוד. הסרט דן במקורות השראה, בגבולות שבין מציאות לדמיון, באחריות שבכתיבת סיפורים וביכולתם לשקף את נפשו המורכבת של האמן (מה שמעורר שאלות לגבי היחס שבין סרטיו לחייו האמיתיים של וודי אלן). חוץ מזה הוא גם סרט כיפי, מצחיק עם כמה הברקות ובדיחות מעולות ו-וודי מרביץ בו הופעה מהנה לגמרי.
3. אדפטיישן (Adaptation), ספייק ג'ונז, ארה"ב, 2002
כשהסופרת האמריקאית סוזן אורלין סיימה לכתוב את "גנב הסחלבים", היא חשבה שאם יש דבר אחד שניתן לומר בביטחה על הספר הזה, הוא שלא ניתן לעבד אותו לקולנוע. אבל בהוליווד כמו בהוליווד, תמיד יהיה מי שחושב אחרת. "יש איזה תסריטאי אחד", אמרו לה, "צ'ארלי קאופמן, שבדיוק סיים סרט בשם "להרוג את ג'ון מלקוביץ'…".
למעשה קאופמן עצמו התנסה לפני כן בעיבוד ספרו האוטוביוגרפי של צ'אק באריס, "וידויים של מוח מסוכן" וכתב עיבוד לספרו של פיליפ ק. דיק, "סורק אפלה" (שמעולם לא הופק אך נכתב מתוך כוונה של קאופמן לכתוב סוף סוף עיבוד נאמן לאחד מספריו של דיק). כשהגיע לידיו "גנב הסחלבים", הוא יצא מדעתו. את התוצאה לכך ניתן לראות ב"אדפטיישן", בו הוא מכניס את דמותו לתוך התסריט (ניקולס קייג') כמי שמנסה לעבד את ספרה של סוזן אורלין (מריל סטריפ), "גנב הסחלבים".
אדפטיישן הוא סרט רפלקסיבי שהמבנה הייחודי שלו משפיע על תכניו וממוסס באופן מבריק את הגבולות שבין מציאות לבדיה. הוא עוסק בנפשו המעונה של יוצר שמנסה בכל כוחו להישאר נאמן למקור אך פועל בעולם בינוני של תכתיבים וקונבנציות שלא מאפשרים לו לייצר גרסא טהורה ואוטופית לחזון שלו.
שלא כמו במערכון הקורע של College Humor, הייתה תקופה שניקולס קייג' אשכרה הקדיש מחשבה לבחירת הסרטים שלו. במידה מסוימת יש לו מזל כי לא משנה כמה "תחת קטלני 5" הוא יעשה, לפחות ארסנל הסרטים שלו כולל הופעה (כפולה!) מוצלחת ב"אדפטיישן".
2. חיים בין השורות (Squid And The Whale), נוח באומבך, ארה"ב, 2005
כבן לאב סופר (ג'ונתן באומבך) ואם שהיא מבקרת קולנוע בוויליג' ווייס (ג'ורג'יה בראון), נוח באומבך לא יכול היה שלא לעסוק בסופרים וכתיבה במסגרת יצירותיו הקולנועיות. זה התחיל בשנת 1995 עם "בועטים וצורחים", שעסק בקבוצה של בוגרי קולג' המחפשים מה לעשות עם חייהם אחרי שהלימודים נגמרו וכלל את אביו של היוצר בתפקיד אורח כמורה בסדנת כתיבה בהשתתפותה של אחת הדמויות והמשיך עם שני סרטים אדירים, שנכנסו לפנתאון הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים: הדרמה הסמי-אוטוביוגרפית "חיים בין השורות", שעוסקת בהתפרקות התא המשפחתי מבעד לעיניהם של שני אחים מתבגרים (אחד מהם הוא ג'סי אייזנברג במראה נטול תלתלים נדיר), ו"מרגו בחתונה" שכולל בעיני את אחת ההופעות הכי אדירות בקריירה של ניקול קידמן (אם לא האדירה שבהן), כסופרת המגיעה עם בנה המתבגר לחתונה של אחותה ומחרבת לכולם את העניינים.
"חיים בין השורות" מתאר זוג הורים אינטלקטואלים בברוקלין של שנות ה-80, שהספרות הופכת עבורם למעין זירת התגוששות. האב (שדמותו מבוססת על אביו האמיתי של באומבך הבן, ומגולמת בכשרון יוצא דופן ע"י ג'ף דניאלס), הוא סופר מוערך ומרצה לכתיבה בעל קריירה דועכת, שהצלחת הקריירה הספרותית החדשה של אישתו (לורה ליני) יוצרת ביניהם חיכוכים. עם שירים קסומים של ברט יאנש, שיחות על דיקנס בארוחת הערב, אווירה אינטימית וסגנון שמזכיר סרטים של וודי אלן משנות ה-80, מתאר נוח באומבך איך זה להיות בן להורים כותבים ושאפתנים, כשהוא מתוגבר ביכולתו המופלאה להפיח חיים בדמויות פגומות ומרתקות שמנסות להתמודד בדרכן עם חיים רצופי מהמורות.
1. נערי הפלא (Wonder Boys), קרטיס הנסון, ארה"ב, 2000
מבחינות מסוימות, "נערי הפלא" הוא סרט חמקמק. הדרמה שבו לא בומבסטית, הבדיחות שבו די משונות, הקצב שלו עצל ועדיין "נערי הפלא" הוא סרט הסופרים המושלם. סרט שיוצר עולם. יותר מזה – עולם שהייתי רוצה לחיות בו. מסוג הסרטים הנדירים הללו שניתן לצפות בהם שוב ושוב וכל פעם הם עובדים מחדש כמו קסם. שום דבר בו לא מחליד. להפך. ככל שצופים בו יותר, מתחממים מן האווירה, מתעכבים על כל ניואנס, מתענגים על כל סצנה וצוחקים מכל אותן סיטואציות מקוריות ובדיחות קטנות ומתוקות, התחושה היא שהדמויות הללו הופכות להיות החברים שלך.
בדיון שהתפתח בימד"ב נדמה לי, מישהו העלה טענה קולעת שאומרת כי הסיבה לכך ש"נערי הפלא" כל כך מהנה לצפייה גם בפעם האלף שלו, נעוצה בכך שאין בו דמויות רעות. זה נכון. כמו כן, מעבר לפס קול הנפלא שכולל שמות כמו ניל יאנג או בוב דילן (עם שיר הנושא המצוין שכתב במיוחד לסרט, Things Have Changed), "נערי הפלא" כולל הופעות משחק מושלמות, נונשלאנטיות, של כל אחד מן המשתתפים. כולם מתאימים לדמויות שהם מגלמים כאילו נולדו לתוכן: אם זה רוברט דאוני ג'וניור בתפקיד העורך הספרותי חובב ההרפתקאות המיניות, אם זה טובי מגווייר בתפקיד הסופר הצעיר, המתוסבך והמבריק בעל הנטיות המיניות המעורפלות, אם זו פרנסיס מקדורמנט בתפקיד אשת דיקן הפקולטה ואפילו אם זו קייטי הולמס בתפקיד הסטודנטית הפתיינית שמתאהבת במרצה שלה. גולת הכותרת היא כמובן הופעתו הבלתי נשכחת של מייקל דאגלס – הופעה משוחררת, קומית, מרגשת ועתירת ניואנסים, שיכולה להגיע רק משחקן שצבר טונות של ניסיון שהתנקזו לתפקיד הסופר המחשש שננטש ע"י אשתו, מנסה לגמור את הרומן העצום שלו ולעשות קצת סדר בחייו במהלך סופ"ש עתיר הרפתקאות המתרחשות על רקע פסטיבל לסופרים.
"נערי הפלא" (Wonder Boys), מבוסס על רומן באותו שם של מייקל שייבון, שבדומה לסרט גם הוא יצירה מקסימה בפני עצמה שהאדפטציה הקולנועית שלה מצליחה לשמור על רוחה המקורית. "נערי הפלא", מציג דמויות שאני באמת ובתמים אוהב אותן. הוא מציג את עולם הספרות באור משעשע, הוא מציג סופרים כמו שתמיד דמיינתי שסופרים נראים ומתנהגים (מוכשרים, מחששים, קצת ילדותיים, בעלי מוזרויות קטנות, מצחיקים ובחבורות שכיף להסתובב איתן), ומעל הכל הוא מציג עולם שלא משנה עד כמה אני מדוכא / מבואס / משועמם, הכניסה אליו תמיד תוציא אותי ממנו אדם מאושר יותר.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע נורבגי, קולנוע קנדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על 10 סרטים על כתיבה

  1. opus911 הגיב:

    עוד אחד ששכחת: The Ghost Writer של פולנסקי, ומהכיוון השני, סרט צרפתי בשם "הקוראת" http://www.imdb.com/title/tt0095511/plotsummary

  2. ריקי כהן הגיב:

    הפוסט הזה הוא תענוג! מהטובים שלך, ולפי איך שאתה מנתח סרטים, אין לי ספק שתהיה אמן נהדר.

  3. איציק ש. הגיב:

    תודה רבה לך על הפוסט הנהדר הזה. אני לא מאמין שראיתי רק סרט אחד מהרשימה הזאת! (אדפטיישן).. אצפה בסרטים הללו בזמן הקרוב…

  4. עמית איצקר הגיב:

    "לפרק את הארי" הוא אכן הסרט האחרון הבאמת טוב של וודי אלן. הוא גם מעין עיבוד חופשי שלו ל"תותי בר" של אינגמר ברגמן.

  5. פינגבאק: פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה 2012: מה לראות? | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

  6. Aya הגיב:

    חיפוש ניסיוני בגוגל "סרטים על כתיבה" הניב את הפוסט הזה, שבא בול.
    תודה רבה! מלאכה רבה לפניי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s