אלילה אמריקאית

בין ה- 14 באפריל ל- 12 באוגוסט, תתקיים במוזיאון אוקלנד, קליפורניה, תערוכה לגוף היצירה המופלא של אמן הקומיקס האלטרניטיבי דניאל קלאוז (Ghost World, Like a Velvet Glove Cast in Iron, David Boring, Ice Haven, Wilson). אוצר המוזיאון, רנה דה גוזמן, נפגש עם קלאוז לשיחה ושיחה עם דניאל קלאוז זה דבר שתמיד כיף לשמוע.
~
"זו עבודה קשה לגרום לך לגמור", "לא יכול לחדור לישבנך – זה אין כניסה" ו"לסיכום, המחשוף שלך נדיב", הן רק חלק מן השורות שהקריא מישל גונדרי השובב מתוך שיר מצחיק שכתב עבור קייט ווינסלט (שחקניתו האהובה מ"שמש נצחית בראש צלול") מעל במת טקס פרסי הסזאר האחרון (נראה לי שרק בצרפת דבר כזה יכול לעבור… האהא).
ווינסלט התכבדה בפרס על מפעל חיים (לא קצת מוקדם?), ומאוחר יותר העניקה ראיון משעשע יחד עם גונדרי ("אני רגילה למבטא הצרפתי של מישל, נהגתי לתרגם את האנגלית שלו לאנגלית בשביל ג'ים קארי"). מכיוון שהמבטא שלו באמת בלתי אפשרי, בהמשך מופיעות שורות השיר באנגלית [via beingcharliekaufman].
My sweet quéquette / It's never too late to win a César / Because Kate wins late / The young whores who, like sewer printers / Suck and bang with sharp teeth and no clothes, mate and all / It is not your style / It’s hard work to make you come / I myself tried to ream your glam foundation beyond recognition / Squeeze, enter my noodle in the voluptuous Kate with no success/ Can’t access your bottom it’s a no go / In conclusion your cleavage is generous / Can your boobs touch my illusion of such kiss / Brilliant fortress of common desire / Cute jetlag remedy, carpet for you I am today
~
לבת' דיטו תמיד היה בן זונה של קול ול"דה גוסיפ" תמיד היו שירים מגניבים שכיף להרוס איתם את החדר. האמת שאחרי פרוייקט הסולו שלה די חששתי שדיטו תזנח את להקת האם שלה ואני מאוד שמח שהתבדתי. ב"עולם מושלם", הסינגל החדש והטרי-טרי של דה גוסיפ, דיטו דופקת את אחד הביצועים הכי יפים שלה בעיני – בנמוכים, בגבוהים, בסלסולים, she nailed it! שיר מהמם, זמרת גדולה מהחיים ואני פשוט חולה (!) על הלוק של המתופפת.
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה, קולנוע אמריקאי, קולנוע צרפתי, קומיקס. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על אלילה אמריקאית

  1. דניאל הגיב:

    האמת שהאלבום החדש של הגוסיפ הוא כנראה האלבום שהכי חיכיתי לו ב-2012, במיוחד אחרי ששמעתי שהוא הופק ע"י מארק רונסון, אבל כששמעתי את השיר הזה לפני כמה שבועות ממש התאכזבתי, וכמו שאמרתי אז למישהו – זה נשמע כמו שיר של קלי קלארקסון. לא שיר רע שלה, אבל גם ממש לא כמו שום דבר שהגוסיפ הקליטו בעבר.

    שני האלבומים הראשונים שלהם היו אדירים.
    בשני האלבומים שלאחר מכן הם השכילו לשלב ממש יפה את ההארדקור של שני הראשונים יחד עם פופ עדכני. לטעמי האלבום השלישי שלהם היה טוב יותר בקטע הזה, אבל ריק רובין עשה עבודה מדהימה איתם גם באלבום הרביעי – הוא הצליח לגרום להם להישמע ידידותיים יותר לאוזן שרגילה רק למוזיקה פופולרית ובלי שהם יאבדו מיליגרם אחד מהייחודיות שלהם (מה שלא קורה ב-Perfect World).
    אני מאוד אתאכזב אם שאר השירים באלבום הם ברמה של השיר הזה כי מלבד הקול האדיר של בת' אין בו שום דבר מהגוסיפ והוא גם לא כזה מוצלח.

    וכן – המתופפת הנוכחית תותחית!

    • עמית ל. הגיב:

      אין ספק שהסינגל החדש שלהם יותר פופי (אם כבר יש בו משהו יותר מדונה-אי מקלארקסוני). אחרי פרוייקט הסולו שלה, העבודה עם ריק רובין והעובדה שהבחורה פשוט אוהבת פופ (ניתן לראות וידאו שלה עושה קאבר לוויטני יוסטון למשל), הכיוון הזה לא מפתיע אותי אבל אני דווקא רואה אותו כהתפתחות נוספת בסאונד של הלהקה, שאומנם מטשטשת את ייחודיות העבר שלהם אבל לוקחת אותם למקומות יפים לא פחות.
      כמוך, גם אני התאהבתי בגולמיות הראשונית והמחוספסת, בשילוב הקול הגדול והפרוע של בת', באלבומים כמו "Standing in the way of control" ו- "Movement", אבל אי אפשר לצפות מלהקה שפועלת כבר 13 שנה לדרוך במקום.
      האלבום הקודם (למעט Dimestore Diamond או Heavy Cross שחרשתי לו על האימא) פחות עשה לי את זה. נכון, הוא שמר על הגוון הגוסיפי שלהם יותר ממה שמסתמן ב- Perfect World, אבל דווקא הסינגל החדש, עם הסאונד ה"מוחלק" יחסית שלו, שלוקח דילוג רחב יותר לעבר הטריטוריה הפופית – ועם זאת מכיל זרמים גוסיפיים תת קרקעיים אפלים – נשמע סוחף, יש בו עוצמה וקצב שמאפשרים לקול של בת' מרחב ביטוי הולם יותר שמוציא ממנה את הדיווה שהיא (לטעמי, השימוש שהיא עושה כאן בקול שלה הוא פנומנלי, וזה לגמרי מרגש אותי) והוא ממכר רצח (הפסקתי מזמן לספור את הפעמים שעשיתי ריפיט…).
      מעניין יהיה לשמוע איך ילך שאר האלבום.

  2. דניאל הגיב:

    שני האלבום הראשונים שלהם – Movement ו-TNWIH – שונים לגמרי מהשניים שבאו אחריהם ככה שדריכה במקום בטוח לא היתה.
    שירים כמו Love Long Distance, Coal To Diamond, Pop Goes The World, Four Letter Word, Dark Lines ואחרים בחיים לא היית מוצא בשני האלבומים הראשונים.
    העניין הוא שבאלבום השלישי והרביעי ובקאברים הפופיים שהם עשו לוואם!, לטינה טרנר ולדולי פרטון (התבלבלת עם וויטני) הם גם צעדו באופן מתבקש לכיוון הפופ וגם שמרו על הייחוד שלהם. עדיין שומעים בבירור את שורשי הפאנק של הלהקה (שלא לדבר על כך ששיר כמו Spare Me From The Mold שסגר את האלבום הרביעי והפופי יכל בכלל להופיע בכיף באלבום הראשון והשני שלהם).

    מבחינתי שירים כמו Yr. Mangled Heart מהאלבום השלישי ו-Heavy Cross מהאלבום הרביעי (ואלו רק שתי דוגמאות) הם המיזוג המושלם בין הפאנק של שני האלבומים הראשונים לדיסקו-סול-פופ של ימינו. נעשתה עבודה פשוט מושלמת בשירים מהסוג הזה ולשם רציתי שזה ימשיך – רק עם הטאץ' הייחודי של מארק רונסון, שלגמרי מנוסה בלהפיק אלבומי פופ ואלבומי רוק עדכניים כאחד (שמעת את האחרון שהוא הפיק לבלאק ליפס?).
    Perfect World הוא צעד אחורה במובן הזה. נראה לי שאפילו דריכה במקום היתה עדיפה על צעד אחורה.

    • עמית ל. הגיב:

      Music For Men, הוא האלבום שהכי מתרחק הפקתית מהסגנון השולט של הדיסקוגרפיה שלהם (ואני כולל בתוכה גם את האי.פים Arkansas Heat ו- Real Damage), אבל לא הייתי מנתק את SITWOC מהמחצית הראשונה שלה. זו חוליה מקשרת שבחלקה קרובה ברוחה ל- Movement (באמת קשה לדמיין את Lesson Learned אחרי Eyes Open או את Holy Water אחרי Nite?), ומצד שני מבשרת את המעבר לכיוון פופי יותר.

      Heavy Cross, הוא קטע נוצץ ונפלא וגם אני הייתי שמח לראות אותם ממשיכים בכיוון הזה עם רונסון, אלא שאני דווקא לא רואה את Perfect World כצעד אחורה אלא כדילוג קדימה (כאילו חסר להם אלבום שיבטא את המעבר הזה). יש בו משהו קצת דרמטי ואפלולי אבל מעודן, אפילו קצת אייטיזי במובן כלשהו, שממש מסקרן אותי אם ואיך הוא יבוא לביטוי בשאר האלבום.
      לגבי וויטני, התכוונתי לקטע הזה:

      • דניאל הגיב:

        אם כבר אולי Movement הוא החוליה המקשרת בין האלבום הראשון לבין השלישי. זה לא שב-SITWOC הם פתאום שמטו לי את הלסת במעבר קיצוני לפופ. אבל גם ברביעי הם לא עשו זאת. זה בדיוק מה שדיברתי עליו – המיזוג המושלם. יש את זה בשני האלבומים האחרונים (השלישי והרביעי) ולכן אני רואה אותם בתור ה"מחצית השנייה" של הקריירה השלהם.

        ובגלל שהייתי ממש מרוצה מהמחצית הזו ומאיך שכל אלבום בה היה מעניין בפני עצמו ועדיין ביטא את הייחודיות האנרגטית של הלהקה קיוויתי לחלק שלישי, שמשלב את זה עם הסטייל של רונסון.
        אין לי בעיה שיעשו פופ. אני אפילו שמח כשהם עושים זאת. אבל אני עדיין רוצה שהשירים שלהם ישמעו כמו שירים שלהם ולא כמו של כל אחד אחר. ואת Perfect World אני חושב שיכלנו למצוא בכיף גם באלבום של קלי קלארקסון ואפילו – אלוהים ישמור – באלבום של קייטי פרי (אם כי רק בעולם מקביל בו קייטי פרי יודעת לשיר).

        מכאן ואילך זה רק עניין של טעם כי אני מניח שאם הייתי אוהב את השיר הזה הייתי מוכן לסלוח להם גם על חוסר ייחודיות חד-פעמי. 🙂

        לגבי I Will Always Love You – במקור זה שיר של דולי פרטון. לא הכרתי את הלינק שהבאת. כמה שנים לפני זה היא בצעה אותו באיזה אירוע שקשור לדולי (אני יודע – מסתבר שיש אירועים כאלה!)

        • דניאל הגיב:

          ואני אחדד לגבי למה Movement הוא החוליה המקשרת לדעתי ולא האופציה שאתה הצעת – אני מתכוון שאפשר למצוא שירים מהמחצית השנייה שיכלו להיכנס לאלבום הראשונים שלהם (כמו הדוגמא שנתתי קודם של Spare Me From The Mold שיכל בכיף לבוא אחרי Bones מהאלבום הראשון, למשל) – אבל לא להפך.
          כלומר, הם עברו תהליך בין אלבומים 2 ו-3.

          • עמית ל. הגיב:

            אני לא חושב שזה מדויק (כלומר, לפי איך שאני רואה את זה לפחות). נכון, התהליך אכן קרה בין אלבומים 2 ו- 3, אבל אם השינוי – או אפילו הפריצה – הוא האלבום השלישי, אז הוא כאמור החוליה המקשרת. הוא זה שמחבר בין שני האלבומים הראשונים והאי.פים לאלבום הרביעי. יש בו השפעות משני הכיוונים. תוריד את SITOC והקפיצה הזאת תשמע מוזר.
            דווקא הוא זה שמכיל את שני העולמות: למעט אולי Spare Me From The Mold, קשה לשבץ שירים אחרים מ-MFM ל- TNWIH או ל- Movement אבל אתה יכול לשבץ אותם (גם, בלחץ) ב- SITOC. כמו כן, אתה גם יכול לקחת שירים מסוימים מתוך Movement ולשבץ אותם ב-SITOC. בקיצור, עשית לי חשק לשמוע מחדש את כל הדיסקוגרפיה של הגוסיפ…

            נ.ב אירוע דולי פרטון נשמע כמו משהו שיהיה כיף להשתכר בו!

            • דניאל הגיב:

              לא רואה את זה ככה.
              אנחנו נכנסים לסמנטיקה מוזרה כזו של קפיצה/דילוג/מעבר/וואטאבר, אבל זה לא משנה. בגדול שני האלבומים האחרונים מהווים שלב אחר מבחינתי, כל אחד בדרכו.
              בשניהם יש שירים שהם לא היו עושים קודם לכן, שירים שמתכתבים באופן ברור יותר עם פופ (גם אם באופן שונה – האחרון נגע לראשונה באייטיז, בהתאם לאופנה שרווחה ב-2009), ואני מבין מה אתה אומר אבל כאילו גם כששמעתי את השירים הכי "גוסיפיים" במובן האולד-סקולי ב-SITWOC – שלא לדבר על השירים המלודיים לחלוטין שבתוכו – הרגשתי קפיצה ברורה מאוד לשלב אחר.

              החיים של דולי פרטון נשמעים כמו משהו שיהיה כיף להשתכר בו – שלא לומר להיות בטריפ אחד גדול. הבחורה המציאה את דוליווד!
              http://www.dollywood.com/

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s