פרו / גורדון ליש

וואו. זו בערך התגובה שמתפוצצת לך במוח אחרי שני עמודים. וואו. ואז אתה קורא את אותם שני עמודים שוב. ושוב. ואז בקול רם כי אתה פשוט חייב לדעת איך זה נשמע בקול רם. שני עמודים. דיאלוג. זה מה שלוקח כדי להבין את הייחוד, את הקצב ואת השימוש של גורדון ליש בשפה האנגלית. לקרוא משפט של ליש זה כמו לצפות בקוסם יוצר כלבלב מבלון נקניק. הנה קצה המשפט, מבצבץ לו מן המרכז כחוטם. הנה ראשית המשפט, מסובב ומקופל לשניים ומרכיב את הרגליים. הנה הגב, חלק, ארוך ומתפתל. הנה הזנב, שמזכיר נורא את האף, שמזכיר נורא אפים של חיות אחרות שהכין לכל אורך המופע. והנה. כלבלב. פרו. פרו הוא הספר השלישי של גורדון ליש. במקור מ- 1986. בניגוד לחלק מן הספרים שערך, ספריו של ליש מעולם לא תורגמו לעברית. פרו הוא רומן. פרו עוסק בזיכרון. 200 עמודים של זיכרון. הוא מחולק לשלושה חלקים, כשרובו המכריע עוסק באדם מבוגר הנזכר כיצד בגיל שש, הרג במו ידיו ילד ששיחק עמו בארגז החול בחצר של השכנים. הקטע הבאמת מדהים הוא שמבחינה עלילתית, כמעט ולא מדובר ביותר מזה. ליש תוקף את האירוע בגוף ראשון מאינספור זוויות. לש ודש. שוב ושוב. מעלה באוב מראות, ריחות, תחושות, זכרונות ומילים בניסיון לשחזר כיצד תפס הדובר את העולם בגיל שש. הזיכרון – מעצם טבעו – חמקמק והוא מנסה ללכוד אותו, לנתח אותו, לקצוץ אותו, שוב ושוב, להגיע לאיזושהי ודאות. לשאול דרכו שאלות. אולי סוף סוף להתמודד. לשחרר. לנסות להבין האם אנחנו מבינים משהו אחרי הכל.
הפרוזה של גורדון ליש יחודית וממכרת. המשפטים שלו לעיתים ארוכים וקופצניים אך אף פעם לא מסורבלים. ליש ידוע כאמן הליטוש (בעתיד הקרוב ניתן יהיה לחזות בכך כשתצא הגרסא המלאה לסיפורים של ריימונד קארבר, "מתחילים", לפני עריכתו המאסיבית של ליש). דווקא החזרתיות והשימוש התכוף באותן מילים, הם תולדה של צמצום. בית ספר של מאסטר המדגים כיצד לעשות הרבה ממעט. מעבר לסגנון הדיבורי המבדר והדפוס המבני שמתפתח ברומן, האלמנט הבולט בו הוא הקצב. קצב, קצב, קצב.
ליש מתחיל משפט ואז מתחיל אותו שוב, ממשיך את המשפט, משתמש באותן מילים, פונה אל הקורא, ממשיך את המשפט, שואל שאלה, מעלה תהיה, מפתח הנחה, חוזר בו, מגיע בחזרה לוודאות, לא משאיר מקום לספק, מתמקד, מתמקד, מסתחרר סביב עצמו וממשיך הלאה, בלי לעצור, בשצף, בהתלהבות כמעט ילדותית, התלהבות שהעוצמה שלה, הרפטטיביות שלה, הטירוף שלה, האובססיה שכמעט בלתי ניתנת להכלה שלה, יוצרת אפקט קומי יחודי שנלווה לתחושת הזעזוע מהזיכרון עצמו.
הנה 2 דוגמאות קטנות בתרגום חופשי:
"זה היה אחד ההבדלים הכי גדולים בינינו, העובדה שהוא היה מוכרח להיכנס פנימה בשביל דברים ואני מעולם לא הייתי מוכרח – העובדה שאנדי ליבליך עשוי היה להיכנס פנימה על מנת שהאומנת תרחץ אותו או תשכיב אותו לנמנם או תגיש לו ארוחת צוהריים חמה, בעוד שבמקרה שלי מעולם לא הייתי מוכרח להיכנס בחזרה פנימה אפילו כשהגיע הזמן שלי לאכול, אפילו אז – או אפילו אם אכן נכנסתי פנימה, אז יכולתי פשוט להיכנס פנימה לקחת משהו ולהביא אותו איתי בחזרה החוצה ולצאת מיד החוצה שוב, חטיף כלשהו או כריך אם אימא שלי חשבה להכין עבורי כריך ולהניח אותו על דלפק המטבח עבורי, זה ובקבוק של משהו מהמקרר, סוג כלשהו של, אתם יודעים, משקה".
או למשל: "אני לא ידעתי איזה מן סוג של עבודה אבא שלי עשה, או לאן אבא שלי הלך כדי לעשות אותה, פרט לכך שהיא הייתה בניו-יורק, שמה שהוא עשה היה בניו-יורק, ושזה לפעמים אמר המון הליכה בשבילו, ושהוא הלך לתחנת הרכבת כדי להגיע לשם בבוקר, ושהוא היה חייב, עם הנעל המצחיקה-למראה שלו, ללכת לתחנת הרכבת כדי להגיע לשם ולא קיבל טרמפ לשם יחד עם מר ליבליך כשגברת ליבליך הסיעה את מר ליבליך לתחנת הרכבת בביואיק בבוקר – ואז שאבא שלי היה חייב לעשות שוב את אותו הדבר בדרכו חזרה כשהוא חזר הביתה מאיפה שלא יהיה כדי לעשות את הכסף שיאפשר לנו לשלם לבעל-הבית את שכר הדירה".
בפרו, מנסה הדובר להתחקות אחר המניעים שהובילו למעשה. להתוודות. אם כי אינו מודה בכך באופן מפורש. זהו אינו הזיכרון היחידי. הוא פורט את יחסיו עם שכניו העשירים, עם הוריו, עם מורתו, עם העולם הקטן שהכיר. הוא מתיך אירועים של פרצי אלימות מפתיעים. אך האם יש בהם פשר? והזיכרון. עד כמה באמת אנחנו יכולים לסמוך על הזיכרון? ליש קושר בין האירועים באופן אסוציאטיבי. הוא מוהל אותם זה בזה, בין היתר באמצעות השפה, מטפטף את אותן המילים לשם ולכאן, יוצר חוטים בלתי נראים שקושרים את הכל יחד באופן משונה. מהדהד.
לקרוא את גורדון ליש זאת חוויה. היא עשויה להיות מתישה לפרקים, אבל תמיד כיפית ומאירת עיניים. מדובר באדם שהופקד על כתיבתם של לא מעט סופרים אמריקאים מוכשרים ומוערכים (בהם אמי המפל, בארי האנה, סם ליפסייט, בן מרקוס וכמובן, ריימונד קארבר), להם שימש מורה/עורך והשפיע על רבים אחרים (יכלתי לזהות אותו בכתיבה של טאו לין או דיוויד פוסטר וואלאס למשל), כך שהספרות שלו מומלצת לא פחות לסופרים מאשר לקוראים. מעבר לזה, מדובר בסופר שהוא פשוט מאוד מאוד מצחיק.
בשנת 2010 יצא לאור "Collected Fictions" המורכב מ- 4 אוספי סיפורים קצרים שכתב במהלך השנים: What I Know So Far (1984), Mourner at the Door (1988), Self-Imitation of Myself (1996), Krupp’s Lulu (2000, אשר את כולם ערך מחדש (בדומה לגרסה של פרו, שיצאה מחדש ב-1997). בהתחשב בכך שמרבית ספריו אינם מודפסים עוד, מדובר בבשורה של ממש. הנה שני סיפורים קצרים שלו אם אתם בעניין.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על פרו / גורדון ליש

  1. אטלס הגיב:

    מעניין. תודה על ההמלצה.
    אגמול לך בהמלצה משלי, ספר שראה גם הוא אור בארה״ב בשנות ה80, Horse Crazy מאת גארי אינדיאנה, שהיה גם מבקר קולנוע..
    http://a-2da-z.blogspot.com/2011/10/blog-post_26.html?m=1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s