מחשבות על הקריאה

בחודשים האחרונים יצא לי לקרוא כמה רומנים וספר שירה. עכשיו, אחרי רגיעת המבחנים, זה הזמן להתייחס אליהם בקצרה.
1. Cold Spring Harbor / ריצ'רד ייטס
"קולד ספרינג הארבור", שיצא בשנת 1986, הוא הרומן האחרון של ריצ'רד ייטס וגם הוא – כמה מפתיע – עוסק בזוגות צעירים שחיים בפרברים ומנסים להתגבר על הקשיים שמאכילים אותם החיים בחברה האמריקאית. הפעם מדובר בגבר נשוי, איש צבא לשעבר, היוצא לנסיעה ארוכה עם בנו הפוחז, כשתקלה פתאומית ברכבם מאלצת אותם לבקש עזרה מאישה מבוגרת המתגוררת באחד הבתים הסמוכים. האישה הזו, מלבד היותה קשקשנית בלתי נלאית עם נטייה לאי שפיות, היא אם חד הורית לבת גדולה ובן צעיר. עד מהרה, בין כל הדמויות מתפתחות מערכות יחסים כאלה ואחרות כשייטס משייט באלגנטיות מדמות אחת לשניה במהלך כל הרומן.
ריצ'רד ייטס עוסק בגבריות האמריקאית, במשפחה, נישואין, הורים וילדים. בצבא כמרכיב חשוב בזהות הגברית, בשאיפה האישית למוביליות חברתית. יש בכתיבה המאוד אמריקאית שלו איזה מבט אבהי אבל גם צד מחוספס ומצ'ואיסטי שלעיתים אני מוצא אותו משעשע. בסך הכל מדובר בספר נחמד, אני אוהב את ריצ'רד ייטס ואנחנו עוד נתראה ביצירות משמעותיות יותר.
2. The Humbling / פיליפ רות'
רומן קצר ומדכא של פיליפ רות', מ- 2009, על שחקן תיאטרון מזדקן המפתח נטיות אובדניות בעקבות חרדת ביצוע בימתית. למרות האפרוריות הקדורנית השורה ברומן – שעוסק בזקנה, מין ומוות – נהניתי לקרוא אותו. אהבתי את הפשטות של השפה, את האלגנטיות של הפרוזה, את האווירה ואת העובדה שאין בו ממש עלילה. יש בו הרהורים ומשבר ומתאבדים ורומן ביזארי וסצנות סקס קינקיות משעשעות וקצת דוחות. ספר עצוב. יהיה מעניין לראות איך אל פאצ'ינו יגלם את התפקיד הראשי (שהוא באמת ליהוק מצוין) בעיבוד הפוטנציאלי של בארי לוינסון.
3. היפופוטם / סטיבן פריי
לבנאדם הזה אין אלוהים! קראתי אותו אחרי ספר של בוקובסקי, וזה די מצחיק כי הדמות הראשית היא של משורר שתיין עם פה ג'ורה ונימוסים של עכברוש ביבים שנקלע לפרשייה מאוד משונה בה הוא אמור לפענח אירועים על טבעיים המתרחשים באיזו אחוזה שמתגוררת בה משפחה עשירה – זוג הורים, שני ילדיהם המתבגרים ושני תינוקות. מדובר בספר קורע, וכל האבחנות של הפרוטגוניסט המופרע הזה על החיים, הסביבה ועולם השירה הן אדירות (שלא לדבר על האינטרקציה הנוראית שלו עם בני אדם וניבולי הפה היצירתיים). הספר מכיל גלריה של דמויות צבעוניות, מנתץ טאבואים על ימין ועל שמאל ופריי מצליח לקשור את כל הקצוות יפה יפה. כריכה מהממת של מל ראמוס.
4. המדריך למצית בתי כותבים בניו-אינגלנד / ברוק קלארק
הרומן בעל השם המבריק הזה, מספר על בחור שישב עשר שנים בכלא, לאחר שהצית בטעות את ביתה של אמלי דיקנסון והרג שני אנשים. עם שחרורו מהכלא בגיל צעיר, הוא פותח דף חדש ומקים משפחה. בשלב מסוים הוא מגלה שהעבר שב לרדוף אחריו ושמישהו מצית בזה אחר זה בתי כותבים נוספים בניו-אינגלנד. הוא כמובן, מנסה לפענח את התעלומה ולהוכיח את חפותו.
זו מעין קומדיה שחורה שעוסקת בספרות ואחד הספרים הכי מצחיקים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות. ההומור נובע בעיקר מהאופן בו מפרש הגיבור האומלל והקצת אינפנטילי הזה את המציאות. הוא מספר את המאורעות המשונים שפוקדים אותו בחזרתיות וקצב מהיר שכולל המון אבחנות קטנות והערות אגביות נורא מצחיקות לגבי דברים. הוא עוסק ביחסי הורים וילדים ומעלה שאלות לגבי משמעותם של סיפורים בחיינו, הפן המוסרי שבהם והיותם לנטל או ברכה (כולל אבחנות קולעות על הזיוף שבז'אנר ספרי הזיכרונות, שהפך פופולארי במיוחד בשנים האחרונות). כולי תקווה שזה לא הספר האחרון של ברוק קלארק שרואה אור בעברית (וגם כאן, שאפו על השיחוק עם הכריכה השרופה).
5. מא' לב' ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול / אנדי וורהול
הספר הזה מכיל 21 עמודים על אישה שמתארת לאנדי וורהול באופן דקדקני כיצד היא מנקה את הבית. השאלה האם אנדי וורהול הוא זיין שכל או גאון, היא רק אחת ממיני הסתירות שקיימות באמן האקסצנטרי הזה, שניחן בחוש הומור נפלא וכישרון כתיבה מלבב. הוא מתאר כאן שיחות הזויות (שהזכירו לי מאוד את הדיאלוגים בספרים של ברט איסטון אליס) עם כל מיני נשים משועממות עם יותר מידי כסף, אירועים נוצצים שהוא פוקד, השקפות לגבי אומנות, כסף, אהבה, יופי, עבודה ופרסום. הספר מפוצץ במלא מוטואים ואבחנות ששווה לחשוב עליהן או לפחות לשחרר באיזו מסיבת קוקטיל ("סקס זה שום דבר. אין ספק בכך […] הוא חשב שזה שום דבר ואת חשבת שזה היה משהו. לכן אנשים עושים את זה שוב. הוא אוהב לעשות שום דבר, ואת אוהבת לעשות משהו"). העניין הוא שוורהול הוא מספר שאתה לא ממש יכול לבטוח בו. קשה לדעת אם הוא מתחכם או כנה, מסתלבט או אמיתי, סאטירי או ריאליסטי. מה שבטוח, הבחור יודע לבדר. ועכשיו נצא לפרסומות:
6. ספרות זולה / צ'רלס בוקובסקי
טייק-אוף הזוי משהו על סיפורי בלש אמריקאיים ובו חוקר פרטי מבוגר, שתוי וגס רוח נדרש לטפל בתיקים סוריאליסטיים כמו אישה שמבקשת לאשר את חשדה כי הסופר הצרפתי סלין חי ומסתובב בחנות ספרים מקומית. יש כאן גם חייזרים, תופעות על טבעיות, פשע ופרשיית אהבים ("אני אחשוף לך את התחת!", מצהיר לא אחת הבלש המעודן). ספר מופרע ומאוד מאוד מצחיק עם דמות מרכזית שככל שהיא יותר רעה ומטונפת, ככה אתה יותר מסמפת אותה. זהו הרומן האחרון שכתב צ'רלס בוקובסקי, כך שלא מפתיע שיש בו התייחסות לנושא המוות. הוא בנוי מפרקים קצרים, התרחשויות מהירות, מלוכלך, מפתיע וכיפי (למרות שבתכלס מדובר בציפוי מסנוור לספר מלנכולי ודי עצוב).
7. שירה! שירה! שירה! / פיטר דייוויס
ספרו הקודם של המשורר פיטר דייוויס נקרא "השפם של היטלר", וזה בטח אומר משהו. "שירה! שירה! שירה!" הוא ספר שירה המורכב מעשרות שירים המתארים את ניסיונותיו וכוונותיו של משורר נלהב לכתוב שיר שיתחבב על הקורא. הוא מקורי ונואש ומתרפס ופתטי ומעייף ומצחיק וחוזר על עצמו ומודע לעצמו. הוא ספר שירה שמעורר מחשבות על שירה עם שירים כמו: "שיר שמתייחס לכוכבי בוורלי הילס 90210", "שיר שמתייחס לנטיות הקורא וחושף פנטזיות שלי אודותיו", שיר שמתייחס לאנשים שמחכים למשהו איפשהו וקוראים את השיר הזה פשוט כדי להעביר את הזמן". לתרגום אחראי המשורר עודד כרמלי שבאחד הפוסטים בבלוגו תירגם שיר בשם "את אוהבת ביברים?" של משורר שהתחבב עלי מאוד בתקופה האחרונה, קנת' קוך (אני מניח שהוא לא התכוון לביבר שאתם חושבים עליו. חה). השירים של פיטר דיוויס אגב, מצחיקים אפילו יותר כשהוא מקריא אותם. הנה דוגמא:
 
יש גם חלק II ו- III.
8. שרה / ג'יי טי לרוי
הספר הזה מצריך קצת רקע: ג'יי טי לרוי היה לסנסציה הספרותית של תחילת העשור הקודם. לירוי פרץ לזירת הספרות הקווירית עם רומן הביכורים "שרה" שנכתב כביכול בהשראת אירועים מעברו. הוא הציג את עצמו כמי שנולד ב- 1980 בווסט וורג'יניה לזונה נרקומנית בת 14, והעביר את שנות חייו הראשונות במשפחות אומנות. בהמשך יצא עם אימו למסע ברחבי ארה"ב, התגלגל לזנות וחלה באיידס.
לירוי אימץ לעצמו זהות מסתורית וגיבש סביבו עדת מעריצים שמנתה יוצרים ושחקנים כמו דניס קופר, גאס ואן-סנט, וינונה ריידר וקורטני לאב. 6 שנים אחרי (ושני ספרים נוספים בשם The Heart Is Deceitful Above All Things, שעובד לסרט בבימויה של אסיה ארג'נטו, ו- Harold's End), התגלה ג'יי טי לרוי כתרמית אותה ניהלו לורה אלברט, שחיברה את הספרים ובן זוגה לשעבר, מוסיקאי רוק בשם ג'פרי נופ, שניהל את הצד העסקי. להופעותיו הפומביות המשונות של לירוי גויסה אחותו למחצה של נופ, סוואנה, כשהיא חובשת פיאה בלונדינית ומשקפי שמש.
"שרה" עוסק בילד שחולם להיות "לטאת חניונים מצליחה" שמתחיל לעבוד אצל סרסור אזורי. הדמות המשמעותית בחייו היא שרה, זונה בפני עצמה, שאת שמה הוא שואל כשהוא מחליט לברוח ולנסות את מזלו כזונה ממן נקבה בקרב סרסור מסוכן יותר. הספר עוסק בין השאר בנזילות מינית, מתנהל בטרמינולוגיה משל עצמו, במן עולם סגור שכולל דימויים ציוריים, עם הקשרים לדת ולמסורת האינדיאנית. צר לי לומר אבל הדבר הסנסציוני הזה די שעמם אותי ולקח לי המון זמן לצלוח אותו. יש בו משהו דוחה ומרתיע בהתחלה, תחושה שמתחלפת בשלב מסוים באיזו כהות חושים. הוא הופך אומנם מעניין יותר לקראת סופו אבל בסופו של דבר, ממש לא מצדיק את ההייפ שהתעורר סביבו.
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, ספרות פולחן, שירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על מחשבות על הקריאה

  1. עידו גלעד הגיב:

    גם אני קראתי את "המדריך למצית" אבל לא אהבתי, וגם כתבתי למה: http://machinedance.wordpress.com/2011/08/07/לקרוא-ולשרוף-על-הספר-המדריך-למצית-בתי/

    • עמית ל. הגיב:

      אז זהו שבמקרה של ברוק קלארק, למרות שמדובר בתעלומה (מקורית, יש לציין), הצד החזק שלו הוא ההיטפלות לדברים שלאו דווקא קשורים בפתרונה. כמעט בכל עמוד בספר, מצאתי ניסוחים, פסקאות או הערות שאהבתי והצחיקו אותי (לפעמים אפילו בקול רם). הנה סתם קטע מעמוד אקראי:
      "היא פתחה לי את הדלת, ואני עמדתי שם במשך יותר מדי שניות ובהיתי בשערה. הוא היה ארוך, חלק ואדמוני: שיער מהסוג שמצריך הברשה קבועה, מאתיים הברשות ביום. שערה היה מבריק כמו רצפת מטבח שזה עתה נמשחה בווקס, מרתק כמו שעון זהב מתנדנד של מהפנט, והיה המאפיין הפיזי היחיד של ליז ארדור שממש נחקק בזיכרוני. אני בטוח שהיו לה גם מאפיינים נוספים – היה לה גוף, למשל, שהיה לבוש בבגדים, והיה לה קול שנמצא במקום כלשהו בטווח הקול האנושי הנורמלי – אך רק את השיער זכרתי. שערה של ליז ארדור ייצג את כולה, ממש כפי שרגל העץ של אחאב ייצגה את כולו".
      מדובר כאן בפסקה שלמה שרוצה להגיד: לליז ארדור היה שיער אדמוני, אבל יש לו כל כך הרבה דברים להעיר על זה, כולל רפרנס ספרותי שזה כבר הופך להיות קומי. הספר מלא בדברים האלה וזה מצא חן בעיני (מה גם שחלק מהאבחנות שלו לגבי מצבים אנושיים הן לגמרי ספוט-און).
      מעבר לכך, אני גם לא חושב שהמחשבות שלו סתמיות (למעט נקודות ספציפיות ברומן שחשבתי שהן קצת מופרכות). יש בו משהו דפוק מבחינה רגשית. הספרות די חרבה לו את החיים וחלק מהעניין של המסע שלו הוא להתמודד עם העובדה הזו ולבחון אותה. התעלומה נועדה לגרום לו להתמודד.

  2. פינגבאק: פסטיבל ונציה 2014 | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s