הו הכאב! הכאב!

אם הכל יתנהל כמו שצריך, The Pains of Being Pure at Heart, יגיעו להופעה אחת בארץ, ב- 5 למרץ (21:00, בארבי, ת"א). אם הכל יתנהל כמו שצריך, אני גם אראה את זה קורה. מה כל כך טוב ב-TPOBPAH, אתם שואלים?
אם תצמידו לי אקדח לרכה ותאלצו אותי לקפוץ לשורה התחתונה של ביקורת מוסיקלית פרשנית ומעמיקה, הייתי מסכם זאת כך: הם חמודים! יודעים מה? סופר-חמודים! הם גורמים לי לחשוב על שיערות סבתא בצבע ורוד! על תפוחים מקורמלים! על עננים! על קרני שמש חמימות ביום סגריר! על קצף לאמבט! בדיוק מסוג המחשבות שיעלו בכם מחבורה-שמצלמת קליפים-במצלמת-8-מ"מ-לבושת-קרדיגנים-שעומדת-על-גגות-ומצטלמת-בפוזות-מצחיקות-או-יושבת-בפארקים-ניו—יורקיים-של-ארבע-אחה"צ-ומדברת-על-ספרות-ורוק-אלטרנטיבי-משנות-התשעים-קיינד-אוף-ת'ינג.
זה כאילו שהעולם שהם יוצרים במוסיקה ובארט המקסים של האלבומים שלהם הוא עולם ללא רוע. הוא אוורירי ומתוקי וכיפי וחברותי ולכן טוב שהם מגיעים לארץ, לפזר קצת מהקסם הזה. החבר'ה האלה הם גם סוג של אנציקלופדיה למוסיקה. השוגייז הפופי שלהם ספוג השפעות מוסיקליות רבות. בראיון הבא (והמומלץ במיוחד) הם מדברים על המון להקות אינדי פופ, שוגייז ואימו, שהם אוהבים או השפיעו עליהם, כמו:
Sonic Youth, Black Tambourine, The Wedding Present, Exploding Heart, Rocketship, Guided by Voices, Braid, The Wake, The Pastels, The Manhattan Love Suicides, Piebald, Polvo, Pavement, Mineral, The Promise Ring, etc
(את חמשת החלקים הבאים של הראיון, תוכלו למצוא כאן).
TPOBPAT מורכבת מארבעה חברים: קיפ ברמן, הגיטריסט והווקליסט (שגם כותב את השירים), פגי וואנג (קלידים וקולות), אלכס נאיידוס (בס) וקורט פלדמן (תופים). הלהקה כללה גם גיטריסט נוסף בשם כריסטוף הוהיים, שפרש (ברמן, בפוסט החביב הזה, מסביר למה). עד כה הוציאה הלהקה שני אי.פים: The Pains of Being Pure at Heart, מ-2007, שחלק מהשירים שבו נכנס לאלבום הבכורה באותו שם מ- 2009, שיצר את העניין סביבם; ואי.פי בשם Higher Than the Stars. בשנה שעברה יצא אלבומם השני, Belong, מתוכו שוחררו מספר סינגלים. העיצוב המהמם של האלבומים שלהם מזכיר בחלקו את בל אנד סבסטיאן, וכמובן מתלבש נהדר על פורמט וויניל. 
בראיונות עם TPOBPAT ניתן להבחין שכמו המוסיקה שהם עושים, גם חברי הלהקה עצמם מתקתקים כמו אפיפית. בראיון מצחיק שנערך עם קיפ ברמן באתר "הגיי החדש" (שעפ"יו מסתבר כי הוא סטרייט לחלוטין, דאמאט!), הוא נשאל, איזו מחויבות הוא חש, אם בכלל, כלפי הקהילה הגאה: "טוב, המוסיקה שלנו הומואית, אני חושב שעלינו להודות להשפעה ההומואית. משהו כמו 'גאווה יקרה, תודה על שעזרת לנו ליצור את השירים שלנו. ייתכן ולא תקבלי תמלוגים יום אחד, אבל אנחנו באמת מעריכים אותך כמיניות וכמילה נרדפת לטוּב'". אין מה לומר. בחור כלבבי.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הו הכאב! הכאב!

  1. Atlas הגיב:

    העטיפות של האלבומים – חבל על הזמן.
    השירה, ככה.. 😦
    כאילו רבאק, הפיקסיז עשו את זה יותר טוב לפני עשרים שנים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s