מחר יהיה קר וגשום

החודש הנוכחי אני שרוי עד לעומק הצוואר במבחנים, עבודות ועבודה על סרט תיעודי קצר. הסמסטר הראשון חלף לו די מהר ולשמחתי רובו היה מעניין. בסך הכל, להתעסק במשך שעות בקולנוע, ספרות, פילוסופיה ויצירה זה כיף (גם אם לעיתים מלחיץ, מדכא ומתסכל). הייתי אומר שהקושי העיקרי הוא חלוקה הגיונית של זמן (תכונה שאף פעם לא הייתה חלק ממעלותיי) והעובדה שיצירה קולנועית תלויה בכל כך הרבה גורמים שלא תמיד בשליטתך או באמתחתך.
כפי שודאי שמתם לב, הבלוג נקלע לתנומת חורף בחודשים האחרונים. למרות שיש לי לא מעט דברים לעסוק ולדוש בהם, אחרי שעות של כתיבה בלתי פוסקת על קולנוע סקנדינבי, סובייטי וכו', היכולת לנסח פסקה קוהרנטית מחוץ לגבולות האוניברסיטה מתערערת. אני מקווה שעם תחילת הסמסטר הבא, אוכל למצוא זמן פנוי שיאפשר לי להעלות פוסטים ראויים.
אחד האלמנטים שמשמחים אותי ביותר במהלך הלימודים זו התחושה שהעיסוק בתולדות הקולנוע (וביוצרים גדולים בכלל), יוצר אצלי מארג חדש של הקשרים ותחומי עניין: באחד משיעורי מבע קולנועי למשל, צפינו בניתוח הסיקוונס המופשט והמרהיב שפותח את הסרט "פרסונה", של אינגמר ברגמן (1966), שנושא הזהות בו דומיננטי במיוחד. הצפיה בסיקוונס העלתה בי קונוטציה לסרטו האחרון והמעולה של אלמודובר, "העור בו אני חי", שגם הוא עוסק בזהות… זיהוי אינטרטקסטואליות ביצירות ומציאת מקורות השפעה זה תמיד מעניין, כך שחשיפה ליצירות משמעותיות שונות מחדדת את הפן הזה ומשמחת אותי באופן כללי.
***
כמי שנבחן בקרוב על תולדות הקולנוע, שעשע אותי לדעת שז'ורז' מלייס – דמות משמעותית בתולדות הקולנוע שיצר בשנת 1902 את מה שנחשב לסרט המד"ב הראשון, "מסע אל הירח" (המבוסס על ספרו של ז'ול ורן) – מופיע כדמות בסרטו החדש של מרטין סקורסזה, "הוגו", המבוסס על ספרו של בריאן סלזניק ("התגלית של הוגו קברה"). Le Voyage dans la Lune, הוא גם שם האלבום החדש של איירשניתן להאזנה מלאה, ונעשה בהשראת סרטו של מלייס.
***
לאחרונה יצא לי לראות שני סרטים עצמאיים שדיברו אלי במיוחד, כשמעבר לתוכן, גם מבחינה טכנית מדובר ביציאה: האחד נעשה בתקציב של 100 אלף דולר בלבד (צולם במצלמת רד), והשני נעשה במחצית מהסכום, צולם כולו במצלמת קנון 7D, זכה בפסטיבל SXSW ויצא לאחרונה במהדורת קריטריון – שזה די מדהים ולגמרי מעורר השראה. מדובר ב- Cold Weather של ארון כץ ו-"Tiny Furniture" של לנה דנהאם, בהתאמה.
יש סרטים שאתה יודע שתתאהב בהם מהפריים הראשון. למען האמת, ההתאהבות שלי ב- Cold Weather היתה כל כך חזקה עד שראיתי אותו שוב ושוב במהלך הימים הבאים. מדובר בסרטו השלישי של ארון כץ, מי שנחשב לאחד ממובילי תנועת הממבלקור.
"מזג אוויר קר", מתרחש כולו בפורטלנד, אורגון, ועוסק בבחור צעיר, חובב ספרות בלשית, ששב הביתה לאחר שהפסיק את לימודיו. עד שימצא כיוון ברור בחיים, הוא מחליט להתגורר עם אחותו ומתחיל לעבוד במפעל קרח. בשלב מסוים, נקלע הבחור לתעלומה מסתורית שמתחילה בהיעלמות ומתפתחת באופן ייחודי.
כץ עושה כאן משהו שונה כיוון שהסרט מכיל תעלומה בלשית מעניינת אבל מתרכז בעיקר ביחסים בין הדמויות השונות ובעיקר ביחסי האח והאחות בסצנות קטנות, משעשעות וכנות במיוחד. זו כנות שגורמת לך לחוש אינטימיות אמיתית עם הדמויות. האינטימיות הזו נוצרת גם הודות לצילום ואווירת החורף התמידית ששורה בסרט ולכן כיף לחזור ולהתכרבל בה שוב ושוב.
אחד הדברים הבולטים בסרט זו היכולת של כץ לכתוב ולביים דמויות שנראות כמו החברים הטובים שלכם. דאג, הדמות הראשית, הוא בחור טוב, פיקח ונטול פוזה לחלוטין. יש לו את המאפיינים האישיותיים הקטנים שמיחדים אותו אבל הוא עושה רושם כל כך רגיל וטבעי עד שהצופה הופך להיות מודע לכך באופן אבסורדי. היופי הוא שאם דאג עושה פעולה הרואית, הצופה אכן חושש לשלומו.
זהו סרט קרוס ז'אנרי מיוחד (עם פסקול מצויין), שבנוסף למעלותיו נהנה גם מחוש הומור מוצלח ומהווה בעיני את אחד השיאים של הקולנוע האמריקאי מהשנה החולפת.
גם סרטה של לנה דנהאם הצעירה, עוסק בדמות ששבה הביתה מלימודיה ומרגישה חסרת כיוון. הפעם זוהי דמות נשית (בגילומה של דנהאם עצמה), שחברה עזב אותה, המחליטה לחזור לאחר לימודי קולנוע בקולג' לבית אמה – אמנית שמצלמת רהיטים מיניאטוריים – ואחותה בת ה- 17 שהיא בין השאר, משוררת. יש בסרט המון הומור עצמי, מצבים מביכים ובעיקר תחושת תקיעות ויאוש.
דנהאם מתייחסת לתרבות ההיפסטרית – בין אם זה בלוק האינטלקטואלי הכללי ובין אם זה בעיסוק באומנויות, במסיבות טרנדיות, באיזכורים של ספרים, ניים דרופינג מצחיק (Yeah. One time, though, I saw him sitting on a crate of onions, reading Austerlitz, so he's weirdly literary), כשאפילו חיית המחמד שלה היא אוגר (מעניין האם היא קוראת את טאו לין) – אבל זו התייחסות אירונית בה דמויות מונעות בחיפוש אחר משמעות וביטוי אישי ועם זאת עדיין חשות מתוסכלות ואבודות. בכך מייצגת דנהאם את הדור הנוכחי של בני העשרים פלוס, דור תקוע ואומלל שלא לגמרי יודע מה לעשות עם עצמו ועם החיים האלה. דור שמחפש משמעות, קשר אנושי וסיפוק רגשי ואינטלקטואלי בניסיון למלא חלל ריק  – דמותה של דנהאם סובלת ומבואסת במשך רוב הסרט כשעל פניו אין לה ממה (היא חיה על חשבון אמה בבית ענק בעיר הגדולה, יש לה חברים והיא עומדת לצאת לעצמאות משלה).
"רהיטים זעירים", כמשתמע משמו, עוסק בין השאר במושג הפרופורציות. אמה, שחלמה בצעירותה להיות אמנית והייתה לא פחות מבואסת ממנה, הצליחה לעשות זאת וכעת אינה זוכרת את שנות נעוריה. אולי זה אמור לעורר בנו תקווה, אך בשלב זה הבעיות הרגשיות הללו, שעשויות להיראות קטנות, הן עצומות מכדי לתאר. ודנהאם מתארת, בעין אסתטית, מצחיקה וכנה.
אגב, לא זו בלבד שהיא מגלמת את הדמות הראשית בסרט, אמה ואחותה בסרט הן גם אמה ואחותה במציאות כשהתסריט עצמו מבוסס בחלקו על חיה. בימים אלו אגב, היא עובדת על סדרה לרשת HBO, על כמה חברות שגרות בניו-יורק ולפי הכישרון הקומי, השנינות והמבט שלה על החיים, זה ממש לא הולך להיות סקס והעיר הגדולה.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, מוסיקה, פסטיבלי קולנוע, קולנוע אינדי, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על מחר יהיה קר וגשום

  1. Kotz הגיב:

    לימודים זה אוברייטד, עדיף להשקיע בפוסטים. לחלופין, אסתפק גם בפוסטים לא ראויים מאשר החוסר.

    לטיפולך המהיר אודה

  2. Amit Itzcar הגיב:

    באמת שני סרטים מדליקים. אני אישית מעדיף את "קווייט סיטי" של אהרון כץ על "קולד ווט'ר" אבל גם "קולד ווט'ר" הוא חביב מאוד.

  3. Omri Fuhrer הגיב:

    אוי איזה כיף לדעת שאתה לומד קולנוע. זה מדהים. היכן?
    זה היה א.

    עכשיו ב.
    המסע אל הירח – מה שהחברים מair עשו זה בעצם הקליטו פסקול (לדעתי בחודשיים[!])
    לremastered של הסרט שנצבע בטכניקולור סטייל טינג והוקרן בגרסתו המלאה בפסטיבל קאן האחרון… (2011 – הסרט הפותח או משהו בסגנון)

    ג. רהיטים קטנים זה חמוד – והיא אפילו באה לפסטיבל ירושלים האחרון,
    אבל בגדול – סרטי קאנון די7 הם בסדר. הם לא בסדר לקולנוע, הם בסדר להקרנות קטנות – עצוב לומר
    אבל זה משפיע קצת. סרט חמוד אבל יכל להיות יותר מסתם חמוד.

    • עמית ל. הגיב:

      הי עומרי 🙂 הלימודים הם באוניברסיטת ת"א.
      לגבי רהיטים זעירים, בעיני הצילום הוא דווקא אחת המעלות של הסרט. כל המשחק הזה עם החללים הענקיים, הקומפוזיציות ויחסי הגדלים בפריימים, עבדו יפה. פשוט בתור סטודנט, לדעת שמישהי הצליחה לצלם סרט במצלמת קנון (ועוד להוציא אותו במהדורת קריטריון!), זה מאוד מעודד…

  4. פינגבאק: שרים את הבלוז | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

  5. פינגבאק: מחשבות על קולנוע בעידן האייפון | פְריק – מגזין אלטרנטיבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s