אני, אימו

האם יתכן שסרטו הפולני של יאן קומאסה, Suicide Room, הוא סרט האימו האולטימטיבי? יתכן בהחלט שכן.
לוהט: הגדרה
אם יש דבר אחד שלא ניתן להתווכח עליו הוא שאין דבר לוהט יותר מאימו: הפוני השחור שמסתיר עין אחת בנון שלנטיות, העירפול המיני, הלוק-היפני-מנגאי-שנראה-מצויר-מכדי-להיות-אמיתי-אבל-הוא-אמיתי, האייליינר, הפירסינגים, הגוונים שנעים בין שחור לשחור-חזק, המעטה הדכאוני של אף-אחד-לא-מבין-אותי-ובא-לי-למות, הדיסטורשנים הסמיכים שנפלטים כמו קרינה רדיואקטיבית מתוך אוזניים מוסתרות היטב. אפשר להמשיך ולהתפייט אבל האמת היא שאין דבר יפה יותר מבנים רגישים (ועוד כאלה שמוכנים לבלות שעה וחצי מול המראה כדי להראות את זה!).
אז בסדר, המוזיקה לא באמת מעניינת (למרות שהיא בעצם המקור לכל העניין) ואולי כל המאפיינים הנוקשים הללו הופכים את דמות האימו לקלישאה שמעקרת את המימד האותנטי-מרדני שמרגיש כל כך אמיתי כשאתה צעיר (אם כי השלב הזה דווקא דילג עלי באופן אישי), אבל זה, נו, לוהט!
לא יודע מה איתכם אבל אם נשאר באותו קו מחשבה מעמיק, כשאומרים "לוהט", פולנים הם לא הדבר הראשון שעולה לי לראש. כלומר, אני בטוח שיש פולנים נאים ביותר, אבל הם מה שנקרא, לא הראשונים שעולים בשמש האסוציאציות שלי. אותו כנ"ל כשמדובר בקולנוע פולני. למעשה, לא זכור לי מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט פולני. בפעם האחרונה שהייתי בפולין, ממש לא ראיתי סרטים. אבל עכשיו ראיתי סרט. פולני. והוא היה לוהט. והוא היה אימו. האמ-אמא-של-האימואים.
אני אשב לי בחושך ואבכה
Sala samobójców, או בשמו הקליל, Suicide Room, בוים ע"י במאי צעיר וכשרוני בשם יאן קומאסה, ועוסק בנער אימו עשיר, מפונק עם גישה קצת מתנשאת שהולכת יפה עם פוני שחור, בן להורים שנמצאים כל אחד בעמדה בכירה משל עצמו: האב מצוי בפוליטיקה בעוד האם חזקה בענייני אופנה. זה אולי נשמע מופרך אבל אנשים עשירים גם צריכים לעבוד ומאחר והכסף לא נופל על זוג ההורים בעודם משתזפים תחת אקליפטוס רענן ושותים מאי-תאי (זו בכל זאת פולין), הם פוגשים את בנם במסגרת אירועים מתוכננים יותר, כמו לילה משותף באופרה או בטקס בית-ספרי לקראת בחינות הבגרות.
במסגרת אותו טקס (שנראה כמו אירוע הכתרה בארמון בקינגהאם), הבנים משחררים את עניבות הפרפר שלהם, הבנות לוגמות מהטיפה המרה וכולם עושים דברים שהעין יפה להם. זוג בנות מצמידות שפתיים וקוראות תיגר על זוג בנים (בהם נער האימו שעונה לשם דומניק), לעשות את אותו הדבר ועל הדרך מעניקים לעולם הקולנוע של 2011 את הנשיקה הטובה ביותר בין זוג בנים שראיתי השנה על המסך.
כמו כל הופעה בהיכל נוקיה, גם קטע הוידאו של הנשיקה המדוברת עולה לאינטרנט ומתפשט ברחבי הפייסבוק כוירוס התוקף קבוצת תאים. בכלל, הפן האינטרנטי בסרט הזה מאוד חזק ומדגיש את הפער בין דור ההורים לילדיהם המחוברים למחשב כמו זקן בן תשעים לקטטר – נתקו לנו את החיבור לרשת וניתקתם לנו את מכונת ההנשמה! הוא חושף את המימד ההרסני שקיים בו, שכן הוידאו מוביל את דומניק לנתיב רגשי היסטרי.
עם זאת, יש ברשת גם מימד מנחם (אם כי מסוכן לא פחות), אותו הוא מוצא במסגרת שיחות עם בחורה אובדנית, המנהלת קהילה וירטואלית נוסח Second Life, בשם "חדר התאבדות", אליו נאספים אווטארים המייצגים אנשים בעלי נטיות אובדניות שלא לומר מתאבדים בפוטנציה. מערכת היחסים שמתפתחת ביניהם משבשת את עולמו הרגשי הסבוך של האימו-ממילא, כשהילת המוות הרומנטית מהווה וילון אותו הוא פותח וסוגר, משתעשע בכוונה לעבור דרכו (או סתם לזעזע את הוריו, שהם למרבה הפלא זוג אנושי, דאגן ואוהב למדי).
את מדוכאת, אתה חתיך
אז מה יש לנו כאן? שירים של סטריאו טוטל ובילי טאלנט, אופנה פיגוזית, עולם ממוחשב בתלת-מימד ועבודה צילומית שמצליחה ליצר תחושה ראוותנית. ג'קוב ג'יירזל, שמגלם את דומיניק, עושה עבודה מעולה בתפקיד הנער היהיר שדמעותיו פורצות מעיניו משהיו ברזיה עשירה במים, התקפי הזעם שלו מרשימים, כואבים ומגוחכים במידה וכמובן – הוא נראה נהדר בסלואו מושן.
על אף הכבדות בנושא ובחלקים מסוימים ממנו, הוא לא מעיק ולא נעדר הומור. באופן אישי, לא השתגעתי על האנימציה התלת מימדית המרוסקת בעולם הממוחשב, אם כי התרגלתי אליה. הסרט מעלה אל פני השטח את הנושא העכשווי של רשתות חברתיות ומשתדל להימנע מחד-מימדיות, עוסק ביחסי הורים-ילדים ומציג בעיות שכסף לא פותר (אלא אולי אפילו יוצר) ומכיל פיקים ריגשיים קיצוניים כיאה לדמות שבמרכזו שאומנם מנציחה את קלישאת נער האימו הדכאוני אך בו בעת הופכת אותו לאחד הסרטים האולטימטיביים שמייצגים את האופן בו נתפסת הקהילה המגניבה הזאת.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע פולני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על אני, אימו

  1. TornMoon הגיב:

    אני שמחה שראיתי את הסרט מבלי לקרוא את מה שכתבת/לראות טריילר שלו, זה היה רק הורס.
    כבר הרבה זמן שלא ראיתי סרט ברמה כזאת, תודה 🙂
    **ספויילר בהמשך התגובה**

    בסוף כשהם נפגשו במועדון ורקדו קצת זו היתה סתם פנטזיה?

    • עמית ל. הגיב:

      בכיף 🙂

      ***ספויילר***ספויילר***ספויילר***
      .
      .
      .
      .
      .
      .
      .
      .
      .
      .
      .
      .
      לשאלתך, אני מאמין שכן. בהתחשב בכמות הכדורים המטורפת שהוא לקח עם הבירה ובחיתוך מהמועדון אליה בעולם הוירטואלי – כשהיא חסרת מושג לחלוטין לגביו – סביר מאוד להניח שזו היתה הזיה.

    • תשובה הגיב:

      אני חושב שזיכרון שהם רוקדים היה פנטזיה, הרי ראו אותו אחר כך מת, בלעדיה. ואותה ( האמתית ) בוכה אחר כך שגילתה על מותו ( דבר שלא הייתה עושה אם הייתה איתו ברגע שמת ). גם המוות של הנער נראה מייסר ונוראי, למרות שברגע שבלע את הכדורים לפני הדבר נראה לו קל ונטול כאבים. גם כך הילדה עם השער הורוד שדיברה על התאבדות כל כך הרבה פעמים בוכה בעצמה ברגע שגילתה שהנער מת – מה שמראה שמוות של אדם אכן פוגע באוהבים אותו, למרות שלה לא היה אכפת שהנער יסבול ממותה שלה. מעניין לראות כמה התאבדות משפיע על חייהם של בני אדם אחרים הקרובים לאותו האדם. הריי ראו בוודאות שהנער לא ממש מתלהב מהרעיון של המוות והנערה היא זו שהשפיע עליו לחשוב בדרך הזו. חלק מכך גם נובע מגיל ההתבגרות – הצורך למרוד בהורים שלך וכביכול 'לפגוע בהם'. הנער שאל בעצמו את אימו אם מה שהא עושה מכאיב לה ושורף אותה מבפנים. גם כן בחרו בדמות מושכת כדיי שלצופים היה רק יותר להתחבר אליה. אלה היו המסקנות שלי מהסרט ( אני מנתח סרטים יותר מידי ). רק לא הבנתי למה אם הוא הודיע שוא לא נמשך לנשי אלה לגברים הוא עדיין מתאהב בנערה הזו.

  2. יו-יו~ הגיב:

    גאד איזה כוסי הוא *^*

  3. chris הגיב:

    איפה אפשר לראות

  4. סיווןן הגיב:

    למה בהתחלה הוציאו אותו מחדר ההתאבדות? לא הצלחתי להבין את זה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s