האחד שאני אוהב

כפי שכולנו יודעים, REM הודיעו על התפרקותם בשבוע שעבר. אני יכול לומר בלב שלם ש- REM היא מהלהקות הכי אהובות עלי בעולם (פעם אפילו היה לי קטע כזה שהייתי מתרגם שירים שלהם בראש ושר אותם בעברית סתם בשביל הכיף: "אני פו-רץ, מכופף כ-פות, שו-תל פר-חים בע-רו-גות…"), והעובדה שלא זכיתי לראות הופעה שלהם (עד האיחוד המיוחל שיקרה בטח בעוד עשור), הורסת אותי. איכשהו, תמיד האמנתי שאר.אי.אם ישארו לנצח.
מייקל סטייפ – סולן כריזמטי, אלסטי ומרגש – שמעבר להיותו כותב מכשף (ואולי האיש שהכי מפתיע לראות עם שיער), הוא אחד הפרפורמרים האדירים שחזיתי בהם: חיוני, אנרגטי עם שפת גוף מרתקת (כולל צעדי ריקוד בעלי שיק אפילפטי לא מהעולם הזה), שכל תנועה שלו פשוט ממסמרת למסך תוך שילוב מופלא של שיחרור וסטייל. במילים אחרות: מייקל סטייפ הוא מהסולנים הבודדים שמסוגלים לרקוד בחליפה ולהיראות קול. הוידאו הבא שלקוח מתוך ה- DVD המצוין של אלבום ההופעה המשולש שלהם (אחד מהדיסקים הוא גרסת האודיו שלה), ממחיש זאת מצוין.
אוף. בא לי לבכות. ברצינות.
***
לאחרונה התפרסמו בהארץ רשימות הספרים המקוריים והמתורגמים שעתידים לפקוד את המדפים בשנה הקרובה (חלק מהן אגב, מכילות כותרים שנגררו מרשימות שנה שעברה, כמו אלו של: מרסל פרוסט, פלאנרי אוקונור, רוברטו בולניו, א"ס בייאט, לאסלו קרסנהורקאי וכו'). למען האמת, אני קצת מאוכזב שלא למצוא בה יצירות עכשוויות מדוברות שסיקרנו אותי במהלך השנה/שנתיים האחרונות, אם כי בהסתמך על השנה החולפת, הרשימות הללו מתגלות כחלקיות כך שתמיד יש מקום להפתעות משמחות.
בין עשרות הכותרים שיצאו בשנה הבאה, ניתן למצוא את: המסה המשעשעת של דיוויד פוסטר וואלאס "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" (שקטע מתוכה ניתן לקרוא כאן); קובץ הסיפורים הקצרים השני של קלי לינק, "כישוף למתחילים"; הפאזל הנראטיבי המפורסם של חוליו קורטאסר הארגנטינאי מ- 1963, "משחק הקלאס"; זוכה פרס בוקר של השנה שעברה "שאלת פינקלר", מאת הווארד ג'ייקובסון; הדיסוטופיה המד"בית של קאזואו אישיגורו, "לעולם אל תתן לי ללכת" (שאף עובדה לסרט ב-2010, עם אנדרו גארפילד וקיירה נייטלי); אחד מספריו האחרונים של פיליפ רות', "הרוח יוצא", שלדבריו מכיל את ההופעה הספרותית האחרונה של נתן צוקרמן; ספרה האוטוביוגרפי זוכה פרס הנשיונל בוק של פטי סמית', "רק ילדים"; תרגום חדש ל"האיש במצודה הרמה" של פיליפ ק' דיק, ספר נוסף מאת קורי דוקטורוב בשם "יוצרים" וזוכה פרס ההוגו לשנת 2010, "הנערה המכנית" מאת פאולו באצ'יגלופי המתרחש בתאילנד עתידנית – בולטים בקטגוריית המד"ב; החדש של פול אוסטר, "סנסט פארק"; הספר המדובר לשנת 2010 – "חירות" של ג'ונתן פרנזן והאופוס של הרוקי מורקמי, 1Q84, שעתיד לצאת בשני חלקים.
***
לחובבי העלילות הקאופמניות שבינינו, שווה לשם עין על Doppelgänger Paul – סרט קנדי שבוים ע"י כריס אלגסטרנד ודילן אקיו-סמית', אשר הוקרן לאחרונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. אחרי צפיה בטיזר שלו, אולי גם אתם תרצו להקדיש 81 דקות מחייכם לצפיה ביצירה המסקרנת הזו [via twitch].
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה דיוויד פוסטר וואלאס, מוסיקה, ספרות היא רכילות, קולנוע אינדי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על האחד שאני אוהב

  1. פוסט נהדר. שנה טובה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s