עם רדת הערב / מייקל קנינגהם

כל הכריכות לספרו החדש של מייקל קנינגהם, "עם רדת הערב", מתהדרות במה שניתן לכנות גם את כתיבתו של קנינגהם עצמו: אלגנטיות. עלילת הספר מתחקה אחר פיטר האריס, גבר בשנות ה- 40 לחייו, בעל גלריה לאומנות שחי עם אישתו האהובה בלופט יוקרתי במנהטן. הוא מתמנגל בכל המסיבות הנכונות, שם יד על האמנים המבטיחים ובכלל עושה רושם של אדם ששיחק לו קלף בחיים, עד אשר מגיע להתארח בביתם אחיה הצעיר של אישתו המכונה "מיצי" – בחור יפה תואר, אבוד ומפתה. אט אט מתחיל פיטר להרהר בחייו, באושרו, בסביבה המקיפה אותו על רקע עולם האומנות, הנעורים והמוות, תוך שהוא מתאהב בהדרגה באחיה של אישתו.
זה עשוי להישמע סנסציוני, אך הכתיבה של קנינגהם מאופקת, שקולה ומאוד ממוקדת. מצא חן בעיני שפיטר מכיל את עולם המושגים שלו – השאוב מעולם האומנות והספרות – לתיאור היופי האנושי שנקרה בדרכו. זה מרענן ומעניק לפרוזה שארם קלאסי. יש אומנם משהו מעט מונוטוני בכתיבה של קנינגהם אך במקומות מסויימים, הטקסט מתגבש ליחידות קצב יפות ומשעשעות כמו תיאור המסיבה מבעד לעיניו של פיטר או המחשבות המתרוצצות בראשו כשהוא מגולל את הפוליטיקה הרוחשת מאחורי הקלעים של עולם האומנות.
משמח אותי לראות בעברית ספר המתאר יחסים רומנטים בין גברים (עניין נדיר יחסית על מדף הספרים הישראלי) ובכל זאת, "עם רדת הערב" הוא לא "רומן הומוסקסואלי". ההקשר שלו רחב יותר. הוא עוסק למעשה בכמיהה ליופי טהור החוצה כל מחסום מיני ומגדרי. יופי שמאגד בתוכו שלמות עוצרת נשימה, רגעית ושברירית. יופי שאוצר בתוכו משמעות, היקסמות ואושר. את היופי הזה הוא מוצא במיצי. יופי שהוא יותר "מושג" מאשר אובייקט אירוטי.
תחשבו כמה פעם האזנתם למוסיקה, קראתם ספר או צפיתם בסרט על מנת לשאוב נחמה, להתמודד עם העולם. כמו כולנו, גם אצל פיטר האומנות היא כלי המסייע לו להגדיר את חייו, למסך אותם מתחושת ריקנות ואכזבה. באותה מידה, ניתן לומר שפיטר יכול היה להתאהב גם באישה ומבחינות מסוימות זה נכון, אך כיוון שהוא מגדיר את עצמו פחות או יותר כסטרייט, התאהבות בבחור צעיר מדירה את המחשבה שמדובר בסך הכל בחרמנות רגעית של גבר מתוסכל בנישואים לא מספקים.
(L’escale: Petit Matin, Pierre et Gilles)
במסגרת הפוסט שלי על חוויותיי בפריז, ציינתי ש"מעבר לכל הגנים, המוזיאונים, הזיקוקים, הרחובות והמבנים המרשימים, מה שבאמת היפנט אותי היו האנשים". פיטר מקיף את עצמו באומנות, יופי וכישרון אך מגלה כי הדבר שמפעים אותו יותר מכל הוא יופיו המזוקק ועמוס המשמעויות של בן-אנוש. זה יופי שמייצג רעיון, והוא כרוך בהתאהבות, איבוד שליטה, כאב והתפקחות. בתור גיי אני בהחלט מסוגל להבין שהוא מוצא זאת דווקא בבחור (בכלל, קנינגהם רוקח עלילה שהיא משאלת לב ורודה של כל גיי, והיא היכולת של גבר סטרייט לזהות ולהתרגש מיופי של בחור אחר). היופי הזה מעורר בו תהיות, שאלות והתחבטויות בדבר אחיו הגדול ובתו המרוחקת, כשהוא מנסה ליצוק משמעות במה שנתפס כדבר שטחי.
אומנות יכולה להושיע אותנו עד גבול מסויים. גם אם כל הנתונים מצביעים על כך שפיטר האריס צריך להיות מאושר, הוא מתקשה לאחוז בדג החלקלק הזה. הוא שרוי במסע מתמיד עם הפוגות קטנות בדרך. דווקא בשל העובדה שהחיים נמשכים והמוות אורב לנו בפינה, אנו מודעים לכך שהיופי הוא רגעי, בר חלוף, מה שהופך אותו ליקר ערך, הופך את ההיקסמות ממנו לעוצמתית יותר, כשתפקידה של האומנות להנציח אותו, להפוך אותו לאלמותי. המוות מעניק ליופי משמעות.
אך בעוד האומנות נועדה לגאול את פיטר מאפרוריות החיים ולספק לו נחמה, הוא מודע לכך שאין ייצוג של האנושי שיתעלה על האנושי עצמו ("הבשר והדם, היצור החי האמיתי, גובר על כל מאמץ לשחזרו"), כך שאנו נותרים עם תמונה מלנכולית – פחות מסעירה משקיוויתי אומנם – אבל כזו שניתן לפרש בה גם השלמה.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s