בּוֹנז'וּר!

Long time no see.
לא שחזרתי מפריז רק עכשיו (סוכריות הגומי והשוקולדים החוצלארציים כבר התעקלו טוב טוב בבטן), אלא שלקח לי קצת זמן להתעלות מעל מחסום כתיבה שתקף אותי בחודשיים האחרונים (בתקווה שהצלחתי לצאת ממנו באמצעות הפוסט הנוכחי).
להלן סיכום אירועים קצר של קורותיי בפריז לאלו מכם שגיב אה דאם:
בת-דודתי ואני נחתנו בפריז ערב הבסטיליה. התמקמנו במלון נהדר באיזור שקט וניסינו לפענח את המטרו. שעתיים מאוחר יותר כבר תרנו את פריז ברגל, מנסים להגיע לשער הניצחון ובמקום מוצאים את עצמנו באיזור בעל שיק עתידני (La Défense) עם מסעדה בה מכינים פסטה לנגד עיניו של הסועד הרעבתן. במקום החלה מסיבה קטנה עם שירים של בארי ווייט אך תחושה חזקה של מסיבה טובה יותר שמתרחשת באיזור נכון יותר גרמה לנו לצעוד במשך עשרות קילומטרים, חסרי מושג לאן אנחנו הולכים (הכיוון הכללי היה, "איפה שכל הזיקוקים"). שעתיים מאוחר יותר גילינו שכמעט חרגנו מתחומי המפה, שהזיקוקים נגמרו ושהמסיבה שהובטחה לנו בדמיוננו מעולם לא הייתה (בדרכנו למלון מצאנו אומנם את המסיבה אך מאחר והיא לא נראתה מסעירה יותר מלילה בהרצליה פיתוח החלטנו לוותר).
בבוקר היום השני צפינו בטלוויזיה (שיום קודם לכן שידרה תוכנית בישול משעשעת עם זוג גייז שכל הזמן התנשקו וזימנו אורחים שידברו עליהם ויאכלו מהמנות, או כך לפחות זה נשמע באוזני אדם שאין לו מושג קלוש בצרפתית פרט לפירוש המילה "רוּז'"), בבובה ממוכנת של סרקוזי מנפנפת ללא הפסק מממכונית שעושה רונדלים באיזור שער הניצחון לעיניהם של מאות אנשי צבא בתחפושות תקופתיות וכובעים מצוייצים. שעתיים מאוחר יותר יצאנו מהמטרו ויחד עם שאר ההמונים שגדשו את העיר המתנו במשך ארבעים דקות לנפנוף מלכותי מרומם נפש, שהתגלה לבסוף כמפח נפש – כל מה שזכינו לו היו מכונית כיבוי אש וכמה מטוסים מתלהבים. גני טולרי. זוגות שכאילו יצאו מקטלוג מדגמנים אהבה. גלגל ענק. קינוח נהדר של רצועות בצק עם שוקולד נוטלה. ערב. התכנון המקורי היה להגיע לאייפל המואר ולחזות בעיר הפלאות מגבוה. בפועל כל איזור המגדל נחסם לרגל הופעה של שירי מיוזיקלס (!) עם זיקוקים במיליון יורו שהתפצפצו בשמים משך שעה קלה. במטרו הגדוש לעיפה, תינוק חמוד ורציני למראה נרדם על כתפי אביו. אכלנו פיצה שלמה וזחלנו למלון.
ביום השלישי הסתובבנו באיזור הרובע הלטיני. "ללכת לאיבוד בסמטאות הקטנות של פריז" היה התכנון המקורי, אך עושה רושם שכל כך הרבה אנשים רצו ללכת לאיבוד עד שלא נותרו מקומות מסתור. ישבנו במסעדה סמוכה לכנסיית נוטרדאם מבלי לבקר בכנסיית נוטרדאם. גבר ממוצא אפרו-אמריקני ישב בשולחן שלמולנו יחד עם בחורה לבנה ושתי בנות על סף גיל ההתבגרות. הוא הזמין בירה קטנה שהגיעה בדלי, סלט נסואז ושני מילקשייקס. החשבון: מעל מאה יורו. ההתפלצות המפוארת והקומית להחריד שלו ליוותה אותנו למשך שארית הטיול (הבחורה הלבנה בתגובה: "היינו צריכים ללכת למק'דונלדס"). בערב אכלנו שאוורמה עסיסית בקונוס ענקי שהיה קצת יבש. קניתי לידיד הומו פד לעכבר עם פורטרט של פרוייד משולב בציור של גוף נשי, תחת הכיתוב: "What's On Man's Mind".
בבוקר היום הרביעי נסענו ללובר. לא נכנסנו ללובר. יתכן מאוד כי עד שהיינו נכנסים ללובר היו נשארות לנו בערך 10 דקות להסתובב בלובר (מה שלא ממש היה מצוין במדריך שיחור, שאף הגדיל לכלול עוד כמה וכמה אתרים אחריו, כאילו יממה במדריך שיחור מורכבת מ-30 שעות לפחות). משם המשכנו לקניון תת-קרקעי סביר ומשם למרכז פומפידו שהכיל מספר תערוכות מרתקות (בהן: הודו-צרפת, שכללה צילומים חדשים אך לא מפעימים של פייר וז'יל ומייצג מרהיב של גמד קירח בשלל פוזיציות; ציורים של מאטיס, פיקאסו ויצירות מודרניות מצחיקות ומגניבות כולל אחת משוגעת של רומן אופלקה), וקהל מבקרים איכותי שהיה מורכב בחלקו מבנים היפסטרים מהממים בטירוף שהתלבשו בטוב טעם והיוו פייט לא רע לחלק מיצירות האומנות במקום.
בדרך חזרה למלון התיישבתי במטרו מול צעיר יפה עם ראסטות שהיה שיכור ושאל אותי משהו בצרפתית (ככל הנראה על חולצה בעיצוב פליפלד שלבשתי באותו היום). נלחצתי ואמרתי שאני לא דובר צרפתית. שתי דקות אחר כך ובת-דודתי כבר הסתלבטה איתו, סימנה לו שתי אצבעות ושאלה "וואט קולור?". הוא היה שיכור חמוד ומיד שלף לנגד עינינו את ה"היי פון" שלו. בבוקר למחרת הצטערתי שלא זרקתי לו את האי-מייל שלי או משהו.
ביום החמישי עשינו צ'ק-אאוט זריז ונמלטנו לכיוון האייפל באור יום. חבשתי כובע-ניל-יאנג-סטייל שהיה שייך לבת-דודתי ולמזלי לא התעופף לי מהראש על אף הגשם שהתחיל לטפטף בליווי רוח דרמטית. האייפל הזה הוא חתיכת בן-זונה של מגדל. מרשים. קנינו מזון והתיישבנו לאכול. צפינו איך בשניה אחת כל הרוכלים מקפלים את האייפלים החלודים שלהם לתוך שמיכות מעופשות ונמלטים מהמקום לאחר שמישהו כנראה צעק את המילה "שוטר". מבט קצר בתור והחלטנו שמוותרים על העליה לאייפל. היינו. ה-V סומן. שאיפה אחרונה מפיגומי המתכת המחשמלים והלאה לכיוון הסיין. יום לפני כן קניתי זוג נעלי ד"ר מרטינס ביותר מידי כסף והעור חדר לי את הקרסול כמו פייפר קאט מבריסטול. בכוחותי האחרונים דידיתי לכיוון הקומה העליונה של הספינה והתיישבתי בדיוק לפני זקנה אסייתית שלא הפסיקה לקום ולצלם ותוך כדי לתת לי מכות אגביות בראש. תוך זמן קצר גשם ירד, המטריה נשברה וכל היפנים ירדו למטה.
פחות מיממה לאחר מכן, שכבתי בביתי, מותש, טשטש ומעופש. וופ.
בשורה התחתונה, כששואלים אותי "מה אהבת בפריז?" (ושואלים), אני עונה תשובה שבדיעבד מפתיעה גם אותי. מעבר לכל הגנים, המוזיאונים, הזיקוקים, הרחובות והמבנים המרשימים, מה שבאמת היפנט אותי היו האנשים. ליתר דיוק, מגוון האנשים. כל ירידה לתחנת המטרו (והיו הרבה כאלה) חשפה בפני תמהיל מרתק של פרצופים, פיגורות, גרדרובות ופריזורות (הצרפתים מהממים! היפנים מתוקים!) עד שהאישון החל לרצד. יש כמובן לא מעט תיירים בהמון ערים אירופאיות אבל הקוסמופוליטיות המרהיבה שמתרכזת בתחנת הרכבת התחתית בשילוב הידידותיות המזמינה של העיר, הופכים מבחינתי את פריז לאידאל, עולם מעניין שכך צריך להתנהל ובו צריך לחיות (מינוס ניחוחות השתן, הכייסים ופושטי היד הקולניים).
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s