פריז, ז'ה טם

מחר אני בפריז. חלום.
בפעם האחרונה שביקרתי בפריז הייתי בן 13. זה היה במסגרת טיול בר-מצווה מאורגן לאירופה. טיולי בר-מצווה זה דבר איום. הזכרונות שלי מהטיול הזה כוללים חוויות מחורבנות במיוחד כמו ביקור מביך ברחוב החלונות האדומים באמסטרדם; אומללות חסרת קץ על החלטתם של הורי לא לקחת אותי למחזמר בלונדון בעודנו צופים באנשים נכנסים לתיאטרון מאיזשהי כיכר; רכישת בלייזר בצבע חרדל עבור אבי שארכה כנצח; מושב מרוח בקיא במתקן הספייס-מאונטן ביורודיסני במהלך יום אשר הגיע לסיומו כשאני ממרר בבכי מול אימי האוחזת בבובת מיקי מאוס בגודל של ילד בן 4, לאחר שהלכתי לאיבוד משך שעה קלה בין קהל דוברי צרפתית.
מעבר לכך, מה לעזאזל מבין נער בן 13 מהחיים שלו כשהוא מגיע לפריז?!
אז מתי התאהבתי בפריז? לא יודע. זה קרה. הקולנוע, הספרות, המוסיקה. השפה. הבנים. האופנה. הרומנטיקה. השיק. אפילו וודי אלן התאהב. לקראת הנסיעה חשבתי שיהיה ראוי לצפות עם חבריי ב"חצות בפריז" ואכן, כרטיסי ה- VIP שהומטרו עלינו מידיה של ידידה טובה, התגלו כהפתעה ברוכה. נהנתי מהסרט של אלן. אולי משום שהחלום לכתוב בפריז (תוך ספיגת רוחות העבר שלה) קסם לי בטירוף.
בניגוד לציפיותיו של חלק מן הקהל שנכח באולם, "חצות בפריז" לא התגלה כקומדיה-רומנטית במובן המקובל של המונח כי אם קומדיה שהרומנטיקה שבה מופנית כלפי עיר האורות. יצירה פסבדו-אינטלקטואלית בעלת ניחוח מיושן, פשוט, אבל לא נטול קסם. חסרה בו אומנם עלילה (מעבר לסדרת מפגשים עם דמויות אייקוניות מעולם הספרות והאומנות), חלק מהדיאלוגים יכלו להיות מהודקים יותר ("אז איך מתקדמת העבודה על הספר שלך?" הוא משפט שבפעם השביעית יכלו לחסוך אותו מאיתנו) והמינגווי נראה בו בעיקר כמו קריקטורה של המינגווי (אם כי יתכן שכאן טמונה הבדיחה), אבל אואן ווילסון עושה בו וודי אלן בצורה סימפטית מאוד (למעשה זו הפעם הראשונה שאני באמת מחבב אותו על המסך), הבדיחות היו משעשעות והקצב העצל הלם היטב את מצב רוחנו הוי.איי.פי-אי.
עם זאת, כשאני חושב על סרט בו חוויתי את פריז באופן שהסעיר אותי יותר מכל, אני חושב על "החולמים" של ברנרדו ברטולוצ'י. הסרט האדיר הזה מ- 2003 (המבוסס על ספרו של גילברט אדייר, The Holy Innocents), עוסק בשלושה צעירים סינפיליים שחומרי הבעירה המניעים את חייהם מופקים מקולנוע, ספרות, מוסיקה, חופש, תשוקה, הרפתקנות, מרדנות ומיניות משוחררת. הם חיים במגרש משחקים משלהם, משתעשעים באידיאלים, רגשות ובעיקר אחד עם השני, על רקע רחובותיה התוססים של עיר מהממת וחסרת גבולות הנוטפת צבעוניות, ציוריות וסטלנות סיקסטיזית בה אינטלקט חד והורמונים משתוללים אינם זרים זה לזה. העיר הזו היא פריז. ואלו הם החיים בה – עזים, נועזים ושבריריים. עיר של חלומות.
כפי שוודאי שמתם לב, הבלוג סבל לאחרונה מבצורת עקב עייפות קלה שלי (אין ספק שהחופשה הזו באה בזמן!). מקווה שגם אתם עושים חיים היכן שלא תהיו, בתקווה לפגוש בכם בהמשך בכוחות מחודשים ופוסטים מלבבים עם ריח בגט ופירורי קוראסו. עד אז – au revoir!
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND, מוסיקה, קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על פריז, ז'ה טם

  1. אטלס הגיב:

    תהנה בחופשה, פריז מקסימה אם כי עמוסה בתיירים (אמריקאים ויפנים בעיקר) בעונה זו..
    אגב, צריך לומר "פרי, ז'ה טם".. 🙂
    אז תתאמן על הצרפתית שלך..

  2. yossi הגיב:

    אחת הערים היותר אהובות עלי 🙂 אל תשכח לאכול קרפ מלווה בסיידר תפוחים !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s