השיר הזה נשמע לי מוכר: בוב דילן בהופעה, אצטדיון רמת גן, 20/06/2011

"אפשר לעשות פיפי בקניון", אני אומר לחברתי הטובה בזמן שאנו עוברים בידוק בטחוני זריז. "כאילו, לא בקניון עצמו, כן? אלא בתא שירותים". המאבטח פורץ בצחוק. בזמן שאני חש מרוצה מעצמי על כך שהצלחתי לשעשע איש אבטחה, אנו מדדים לכיוון השירותים הממוקמים בסמוך למקדונלדס. מהר מאוד אנחנו מבינים שעד שנגיע לתא, נייר טואלט יראה כמו המצאה שעדיין לא חשבו עליה.
***
אנחנו יושבים בכיסאות. אסף אבידן עולה לשיר. אני שוקל לקנות נקניקיה. אסף אבידן מסיים לשיר. משום מה הייתי בטוח שהופעת חימום אמורה לצקת התלהבות ראשונית לקראת המופע הגדול אך הסט האקוסטי של אבידן, גם אם היה מאוד יפה וכלל את כל המניירות האהובות, נשמע תלוש. מינורי. לא הבעיר בי אש. מקסימום גיץ.
ריקי לי ג'ונס עולה לשיר. אני הולך לשירותים בפעם השניה ומבין את היתרון האמיתי שבלהיוולד זכר. אין לי באמת פיפי. אני נפרד לשלום משטר של 20 שקלים ובתמורה מקבל נקניקיה בלחמניה. כשאני חוזר למושב, אישה מבוגרת עם תיק צד חובטת בגבו של בחור המעשן שתי שורות מתחתיה. עפ"י הסיבוב החד שהוא מפגין, אפשר לחשוב שלאישה יש כדור באולינג בתוך התיק. האישה מתנצלת, אבל לא נראה שהיא באמת מתכוונת לכך. הבחור המעשן ממשיך לעשן. רגע לפני שריקי לי ג'ונס יורדת מהבמה, היא פולטת ממעמקי גרונה נהמה מפתיעה (על אנושית!) שנשמעת כמו ספינת קיטור לקראת עגינה. ברגע אחד היא הופכת את המופע המרדים שלה למעניין. ריקי לי ג'ונס יורדת מהבמה.
***
ההופעה מתחילה. בחור עם תספורת גרועה יושב לידי ומדליק ג'ויינט. לבמה עולה בזריזות איש קטן באימונית וכובע בוקרים לבן. אני נרגש. הוא עומד עם הגב אלינו ופותח את ההופעה בסערה ווקאלית מרשימה שקורעת את הרמקולים עם שיר שמאוחר יותר נודע לי כ-"Gonna Change My Way Of Thinking". בדיעבד, השיר הזה הוא בדיחה טובה, כי למרות שדילן אומר בו שיפעל עפ"י מערכת חוקים חדשה, הוא אינו משנה את אורחותיו בכל מהלך המופע (מצד שני, הוא גם טוען שמרוב רעב היה מסוגל לאכול סוס, כך שבאמת לא צריך לתפוס אותו במילה). בעיני מדובר בביצוע הטוב של הערב – חזק, אנרגטי, מבטיח, רב-רוודים: כוכב נולד התחיל עכשיו.
(מתוך הופעה בבייג'ין, 2011)
הג'ויינט מפיץ ארומה כבדה שמריחה כמו קטורת בתוך סאונה. It's All Over Now Baby Blue, שרה הדמות המטושטשת בכובע הלבן, ולמעשה רק כשמגיעים לפזמון אנו מבינים עם מה יש לנו עסק. ההופעה של דילן מזכירה קצת את "לא נפסיק לשיר", אלא שלמרבה האירוניה, אצל דילן אי אפשר באמת לשיר. מי ששר בהופעה של דילן הוא דילן. הוא היחיד שמכיר את המקצבים, ההטעמות והחיתוכים בעיבודים החדשים לשיריו. אל השוני המשמעותי בעיבודים ניתן להתייחס בשלושה אופנים:
1. להתעצבן (חבל).
2. לשחק "זהה את השיר" (2 נקודות לעדי על זיהוי All Along the Watchtower, זה היה אחד הקשים!).
3. לנסות לדמיין כיצד הייתם שרים לו הייתם דילן הנוכחי (הצלחה חלקית).
***
A worried man with a worried mind… אני מתחרפן! דילן שר את אחד השירים אהובים עלי מהארסנל שלו בשנים האחרונות. אי אפשר לומר שאני לא מכיר את המילים. שרתי אותם בחדר עם גיטרה דמיונית כבר עשרות פעמים, אבל כאמור, לשיר עם דילן זה חתיכת אתגר. הסגנון שלו קפוץ, ספונטני, לא מרווח. בעיקרון, דילן הוא לא היחידי שמשנה עיבודים לשירים ישנים שלו בהופעות. גם טום וויטס עושה את זה למשל. זה הגיוני אם אמן רוצה לשמור על מידה של להט בשירים שהוא מבצע כבר יותר מארבעים שנה. יצא לי לשמוע גרסאות הופעה שונות של Things Have Changed (המוצלחת שבהן הייתה בטקס האוסקר בו ניצח דילן את ביורק בתלבושת ברבור), אבל העיבוד הנוכחי בעייתי. עקום. מסוגר. קשה להתענג עליו. לפחות אני מצליח לשיר בחטף כמה שורות. אני מרגיש סוג של הצלחה. מיני-סיפוק.
Tangled Up In Blue. אני מצטער שהאישה עם כדור הבאולינג לא חבטה בבחור עם התספורת הגרועה. עכשיו ריח הג'ויינט החמים יציק לי כל הערב. הרי זה לא שעישנתי אותו, אז למה לסבול? קקי. Summer Days. מעולה! אבל רגע! רגע! אני לא מספיק לשיר! כאילו שבמקור השיר לא מספיק מהיר ודחוס במלל והנה דילן פשוט מטיס אותו על הבמה. אני מתבלבל בין הבתים. הלהקה טובה אבל העיבוד לא מספיק עשיר. לפחות דאגו לתאורה צהבהבה כיאה לימי קיץ. אבל מה לגבי הרקע המחריד שנראה כאילו נגנב מפסטיבל בומבמלה? ומה הקשר שלו לדילן? או לאסתטיקה? או לטעם טוב? או למשהו?
Simple Twist of Fate. אה, לא חובה לטעמי. A Hard Rain's A-Gonna Fall – ביצוע מאוד מאוד משונה שהופך מיד לקאלט. דילן פשוט שובר לגמרי את הלחן המקורי ומתעלל בו. חברה טובה שיושבת לצידי (ומזהה אותו הרבה לפני שאני מספיק לומר אביב גפן) מתעבת את זה ("זה מכוער"). אני מרגיש מאוד משועשע ומנסה להתאים את עצמי לרוח הדילנית. אני מצרף אותה לשירה מאולתרת בציבור. איטז הארד. איטז הארד. Highway 61 Revisited – מתגלגל חינני וכיפי, ו- Forgetful Heart (בחירה נהדרת מתוך האלבום האחרון!), פוגע בול. בכלל, הקול של דילן חזק, מגורען, מחוספס, שרוט ומבעבע. עכשיו לעומת אז? אני מעדיף את עכשיו. ברור.
***
כואב לי קצת הראש (אולי בגלל הג'ויינט?). אני רוחץ את פני בבקבוק מים בעשרה שקלים ומרגיש רענן לרגע קצר. המפוחית חורקת. אני לא חושב שזה מכוון. דילן מתעקל. Thunder on the Mountain ("מה הוא אמר על אלישיה קיז?"), עושה אותי שמח (מאוחר יותר עדי תתבלבל ותחשוב שמדובר ב- Summer Days: בילבול לגיטימי, שכן שניהם נשמעים די דומה, אם כי לא יותר דומה מאשר Rollin' And Tumblin', אותו דילן לא ביצע אבל אם כן היה מבצע, זהו ללא ספק היה רגע הענת שרוף של המופע אעפ"י שלא היו ממש שולחנות לעמוד עליהם, ואם כבר מעלים את זה: למה לעזאזל המופע של דילן נערך בישיבה? איזו החלטה אומללה! מופע שלם של קאנטרי-בלוז מרקיד וכולנו צריכים להתנועע בכיסאות משהיינו חנונים נבוכים במסיבת כיתה שאוכלים יותר מידי ביסלי פלאפל), ומה שמאוחר יותר נתגלה לי כ-Ballad of a Thin Man, נתגלה במהלך המופע כביצוע עדין, יפה, בטוב טעם. עכשיו הוא יעשה את Love Sick, עכשיו הוא יעשה את Love Sick. הוא לא עושה את Love Sick.
***
חושך יורד על הבמה. חלקים נרחבים מהיציע קירחים. חלק מכיסאות הפלסטיק הלבנים במחיר אלפיה לראש, נותרים יתומים. איזה בזבוז מזויין. חלק מהקהל זורם קדימה. אני נתקף קנאה. מניאקים. הפרצוף של דילן לעולם לא נראה במסכים (ב"גיא פינס" הודיעו אמש שזו הוראה שלו). דילן חוזר לבמה. Like A Rolling Stone. הקהל מרים את הבלאקבריז הפולניים שנותרו עד כה בחושך. שיהיה משהו להראות לנכדים. לקראת סוף השיר, לא בטוח שמדובר באותה אבן, אבל כן, היא עדיין מתגלגלת. בשלב כלשהו, המסכים מפסיקים לעבוד. ככה. All Along the Watchtower, אומרת עדי כשהעיבוד הממזרי של דילן מבלבל אותה בפזמון עם A Hard Rain's A-Gonna Fall. רגע של דחקות. Blowing In The Wind? הייתכן? כן. Blowing In The Wind אינדיד.
***
המופע מסתיים. דילן משתחווה לקהל ויורד מהבמה. כולם עומדים על הרגליים ומריעים. כמה מתלהבים צועקים בוז. אני מתיישב חזרה על כיסא הפלסטיק חסר המשענת ובישבן דואב מצפה להדרן. זרקורים נדלקים, מסמאים את הקהל בפרץ אור לבן. אני עדיין יושב. "הוא לא חוזר", אומרת לי חברתי הטובה. "אין מצב", אני אומר. עוד ועוד אורות נדלקים. אני מוריד את משקפי ומרכיב אותם בחזרה. מסתבר שהוא אכן לא חוזר. אני לא באמת מופתע. "אני מעריך את זה שהוא לא חוזר!" אני אומר בקול בדרכנו החוצה.
מחוץ למתחם אנו פוגשים בזוג חברים שחוו טראומה כלשהי טרם עליית המופע. בדרך חזרה הביתה אנו ניצלים מתאונת דרכים. יש דברים הרבה יותר גרועים מהופעה של דילן עבור אנשים מסויימים. "נו, אז נהנית בהופעה?" שאלו אותי היום, "כי קראתי בעיתונים שהיה ח-ר-א! ביקורות מ-ז-ע-ז-ע-ו-ת!". "אי אפשר לסכם את ההופעה של דילן בנהניתי: כן או לא", אני אומר. היה מעניין בחלקו. לא מטריף אומנם ובכל זאת מהנה. קצר. הייתי מנסה שוב. במקום אחר.
***
אנחנו שוקלים לאכול בורקס. אני רוצה מלאווח פיצה. אנחנו לא אוכלים כלום וחוזרים הביתה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה הופעות, מוסיקה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על השיר הזה נשמע לי מוכר: בוב דילן בהופעה, אצטדיון רמת גן, 20/06/2011

  1. נו, אז הוא שר את הקאבר שלו ל"פראיידי"??

  2. Omri F הגיב:

    אני נהנתי. בנוסף, שמחתי לגלות שיש מישהו ששר גרוע יותר ממני. אבל זו לא חוכמה – הוא בן *הגיל שאתה צריך להיות בו כדי לקחת הכל יותר לאט*

  3. עדיגמדי הגיב:

    קריאת הפוסט הזה הייתה יותר מרנינה ומענגת מההופעה עצמה. אבל החברה הטובה נהנתה מאוד מהחבר הטוב ומניחוש השירים ! נישוק !!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s