יער נורווגי: הסרט

אם יש משהו שהעיבוד של אן-הונג טראן לספרו הפופולארי של הרוקי מורקמי, "יער נורווגי", מוכיח מעל לכל ספק, זה שקניצ'י מאטסויאמה הוא היפני הכי מושלם בעולם
מכל הספרים של הרוקי מורקמי, דווקא את "יער נורווגי" עדיין לא קראתי.  אין סיבה מיוחדת. אני אוהב את מורקמי. אני אוהב את הקסם שצף מהכתיבה שלו. עם זאת, למורקמי יש נטיה לחזור על תמות ואלמנטים סגנוניים שוב ושוב וכשקוראים את ספריו ברצף עשויה להתגבש תחושה מַלְאה, כך שאחרי ספר של מורקמי צריך לקחת הפסקה ארוכה עד לספר נוסף של מורקמי. אני בהפסקה.
לגרסת הסרט של "יער נורווגי" חיכיתי הרבה זמן. העובדה שבחרו להפיץ אותו בארץ ועוד לא בהקרנות סינמטקיות צנועות, עדיין בלתי נתפשת בעיני (אולי משום שאני לא מצפה לכלום מהמפיצים בארץ). אז בסוף השבוע פקדתי את סינמה סיטי בלוויית ארבע גרופיות מורקמי שובבות, שהפגינו חיבה על-טבעית כמעט לכל דוכן חולף שהכיל טבעת חלודה, משקפי שמש מהעונה שעברה או בובת פרנקינשטיין אכולת יד.
לפני הכל – למה לעזאזל אין הפסקות בסרטים מעל לשעתיים בסינמה סיטי? פעם הייתי לגמרי נגד הפסקות ("זה מוציא מהאווירה של הסרט" וכו'), אבל זו כבר הפעם השניה שאחרי שעה וחצי של סרט אני מרגיש שהשלפוחית שלי עומדת לעבור חוויה חוץ גופית (literally). באותו רגע ישנה תמיד אותה הדילמה – האם לחכות עוד כמה דקות כי "אולי אוטוטו הסרט יסתיים", או שאולי שווה להפסיד שתי דקות מהסרט (ולרדת קומה מחורבנת), על מנת להימנע מחוויה שמרגישה כמו דיקור סיני ארוך ומורט עצבים? מצד אחד רציתי מאוד שהסרט ימשיך (מיד נגיע לזה), מצד שני, בשלב מסוים קיוויתי מאוד שכל סצנה תהיה האחרונה על מנת שאוכל להיפרד מבקבוק הליטר וחצי שהחליט להשתכן בגופי. בקיצור, קטסטרופיק.
אם נתעלם מכל העיניינים הפיזיולוגיים שהשפיעו על חוויית הצפיה שלי, "יער נורווגי" הוא בסופו של דבר סרט מאוד יפה. סרט של תחושות. מצבי רוח. רגעים. העלילה מתרחשת ביפן, שנות השישים. כשנה לאחר שחוו טרגדיה משותפת פוגש טורו וואטנבה (בגילומו של קניצ'י מאטסויאמה) את נאוקו – בחורה צעירה הסובלת מבעיות רגשיות – ומתאהב בה. מערכת היחסים ביניהם סובלת לא מעט עקב מצבה הרגשי, עד שלפתע נכנסת לחייו מידורי, בחורה יפה מהאוניברסיטה שמפלרטטת איתו בלי בושה. עד מהרה מבינים בסרט הזה משהו שתמיד היה נראה לי מאוד הגיוני: כל הבחורות רק רוצות לקרוע מעל קניצ'י את הבגדים ולדגמן איתו פרסומת ל"פוקס" שנאסרה לשידור.
למעשה, עד כמה שהנופים והיערות והטקסטורות הסיקסטיזיות בבגדים, בעיצוב ובטאפטים מרהיבי עין, היופי הבלתי נתפס שיש בשחקן הרגיש הזה, מהפנט, עדין, אקזוטי ומפעים יותר מכל דבר אחר. חגיגה גנטית של שלמות מעוררת התרגשות. עד היום כבר יצא לי לראות כמה סרטים עם קניצ'י ו"יער נורווגי" הוא מהעבודות הכובשות שלו. קשה שלא להתאהב בו, לא לרצות לזנק לתוך המסך ולחבק אותו כשקר לו, כשהוא עצוב, כשהוא פוקח את העיניים הענקיות שלו ומחייך בשלג.
כאמור, אין ממש עלילה ב"יער נורווגי", אבל כהרגלו של מורקמי, יש בו לא מעט סקס (או לפחות דיבורים עליו). למורקמי יש מן יכולת להציג סקס באופן ביזארי, משונה, זר, משהיה עוד מרכיב לא מובן בשרשרת אירועים סוריאליסטיים שהיא חלק ממארג החיים המסתורי. ב"יער נורווגי", אין אומנם סוריאליזם אבל האופן בו הוא משלב סצנת אוננות עם צילומים דרמטיים של דשא למשל, הופך אותו למשהו מאוד "מורקמי" בהווייתו. הדמויות נטועות לעיתים ביער גשום סחוף רוחות ופשוט עומדות שם. האמת שזה מצחיק. זה הומור לא שגרתי שהופך את הסרט עצמו להתגלמות מאני-דיפרסיבית המשקפת את זו של נאוקו.
אן-הונג טראן הוויאטנמי, שביים בעברו סרטים כמו "סודות של אמצע הקיץ" ו"ניחוח הפאפיה הירוקה", אוהב לשלב בין טבע לחייהם של הגיבורים על סערותיהם הפנימיות, ומצליח לברוא כאן כמה אימג'ים חזקים כמו שוט רציף ארוך ודינמי של צעידה מהירה הלוך ושוב ביער במזג אוויר סוער, בעוד אחת הדמויות שופכת את ליבה בוידוי כנה ומביך; דיאלוג חרישי המצולם בקלוז-אפ משותף של שני ראשים, או סצנת הסקס הראשונה של טורו ונאוקו שמוארת ומשוחקת ברגישות שהעלתה בי לחלוחית. טראן מצליח לעצב תמונות שנראות כמו גלויות שתרצו לתלות על תקרת החדר (זו של קניצ'י שוכב על השלג כשנאוקו מסיטה את השיער מפניו קסומה בעיני), והשילוב שלהן עם המוסיקה הסיקסטיזית מעניק גוון קליל וחם לחלקים מסויימים בסרט.
ובכל זאת, "יער נורווגי" לא סיפק אותי. אני לגמרי בעד שוטים מלנכוליים של יפנים מהממים והסרט הזה גדוש בהם (כולל שוט מעלף של קניצ'י בספידו על רקע קיר חום בבריכה), אבל אם לצטט ידידה טובה שנכחה באולם, מדובר בסרט קצת אנמי. משהו במעטפת שלו מאוד בוהק עם המון תרגילים בסטייל, אך התחושה הכללית דומה יותר להתבוננות בתמונת מצב מעט שטחית מאשר בהתפתחות. טורו אומנם ניצב בשדה רגשי שמושך אותו לשני כיוונים מנוגדים אך משהו בסיטואציה הזו נותר סטטי במסגרת הפשטות הנכונה שהסרט מתאפיין בה. אפילו הקונפליקט לא לגמרי קונפליקט. אותה ידידה טענה שזה גם הקסם של הסרט. בניגוד לבנות החבורה, התחושה המשכרת שמלאה אותן לאחר שכל הסרט הצטבר לא עלתה בי.
דבר נוסף שאני חלוק עליו עם הצופות האחרות זו הסצנה בה טורו ממרר בבכי. הווליום שלה למעשה הגיוני, למרות ואולי בגלל האיפוק הכללי של הסרט, אך בעיני מדובר במה שאני מכנה "סצנת פטיש אוויר", בה כל הדימויים והמוסיקה והכובד נופלים עליך בעוצמה אדירה שצורחת "כאב". קשה לי לעכל סצנות כאלה משום שהן עשויות באופן מנופח: גם גלים נשברים, גם כינורות, גם רוח, גם בכי, גם רוק. זו סצנה יוצאת דופן בכך שהיא מערערת את שיווי המשקל שבסרט. יש כאלה שהתלהבו ממנה, אני נותרתי מרוחק.
ועדיין, "יער נורווגי" הוא סרט מהנה. האמת? אם לא היה לי פיפי הייתי מוכן שיימשך גם שלוש שעות. הוא מורכב מהמון קטעים יפים, שגם אם כמכלול אינם יוצרים שלם העולה על סך חלקיו, הם תענוג לעיניים ולעיתים גם עיסוי ללב.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע יפני. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על יער נורווגי: הסרט

  1. למרות החוויה האמביוולנטית שלך – עשית לי חשק מיטורף לראות את הסרט תכף ומיד.

    • יוסף הגיב:

      סרט יפה מאד, רגיש, עדין ויחד עם זאת קטעים קשים שיכולים ממש ליקרוע, לדעתי הסרט מובן וברור והבמאי והשחקנים כן הגיעו לעומק ולמסרים שמורקמי רצה להעביר, יחד עם זאת זה סרט לצעירים שמדבר לצעירים ולפעמים למבוגרים יהיה קצת קשה להיזכר איך זה היה בגילים האלה. ההיסתייגות הקטנה שלי היא שטיפה מורגש שהבימאי לא יפני וזה בכל זאת כמו ליקרא תרגום ולא את המקור.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s