מיס קיקי

שלשום צפיתי שוב במיס קיקי
שלשום צפיתי שוב ב"מיס קיקי". אני אוהב את "מיס קיקי". אני מרגיש צורך לכתוב על "מיס קיקי". כתבתי על "מיס קיקי" בעבר. זה לא מספיק. אני מרגיש שיש לי עוד מה לומר על "מיס קיקי". אני מרגיש שמה שאמרתי על "מיס קיקי" בעבר לא באמת מיצה את טווח הרגשות שלי כלפי "מיס קיקי". לפעמים אני פוחד שאני מתאהב מידי במבנים של סרטים. כשסרטים באים במבנים הם עשויים להפוך בנאליים. אבל לא איכפת לי אם מישהו מכם יראה את "מיס קיקי" ויגיד "הי, זה בנאלי" או "Been there Done that" או "Whatever". ככה זה כשמדובר ברגשות. מה שמרגש אותי ומקסים אותי וגורם לי לצוף, עשוי לגרום לאדם אחר לפהק. אז מה. כל עוד שמים יד על הפה, זה בסדר מבחינתי.
שלשום פחות התרגשתי ממיס קיקי
שלשום פחות התרגשתי מ"מיס קיקי". אומרים שאם סרט עובד עליך בכל פעם מחדש, סימן שהוא סרט טוב. שלשום ראיתי את "מיס קיקי" עם שתי חברות טובות, אבל צריך לקחת בחשבון ש"מיס קיקי" הוא סרט של לבד. הוא סרט שעוסק בבדידות. הוא סרט שמתאים לראות אותו בלילה, כשכולם ישנים. כשאתה רוצה משהו שינתק אותך מהמציאות. כשאתה רוצה רגש שאין לאף אחד אחר להציע לך. אני אוהב את הסרטים האלה שמציעים רגש. לרוב אלו לא סרטים ריגשיים. אלו סרטים שמתבססים פחות על עלילה גרנדיוזית וסיפורי אהבה מסמרי שיער. יש בהם ליבה של תחושות. התחושות מרחפות במהלך הסצנות. במהלך הסרט. הן אינן מתלכדות לפיקים. הן פשוט נמצאות שם. הן במוזיקה. באווירה. בדמויות. במראות. בקצב. הדוגמא הכי טובה בעולם לסרט כזה הוא "אבודים בטוקיו". סרט שכולו רגש. טהור. "מיס קיקי" הוא לא "אבודים בטוקיו" אך לעיתים הוא מזכיר את "אבודים בטוקיו". אולי זו הסיבה שאני אוהב את "מיס קיקי". אולי זו הסיבה שאני אוהב קולנוע. לא אולי. בטוח. רגש.
מיס קיקי יכולה היתה להיות אמא שלי 
מיס קיקי יכולה היתה להיות אמא שלי, חשבתי לעצמי כשראיתי את "מיס קיקי". לא במובן של אימא-שלא-ראתה-את-הבן-שלה-במשך-תקופה-ארוכה-וכעת-יוצאת-איתו-לטיול-משותף-מבלי-שהוא-יודע-על-תוכניותיה-לפגוש-איש-עסקים-טייואני-בו-היא-מאוהבת, אלא באנושיות. מיס קיקי (בגילומה של פרנילה אוגוסט) היא דמות אמיתית. היא לא דמות "קולנועית". היא לא בלונדינית / חטובה / צעירה / שנונה / נוירוטית / אלכוהוליסטית. היא גם לא דמות אמיתית במובן הבריטי של המילה. לבריטים יש לפעמים נטיה לקחת דמויות מכוערות במיוחד על מנת לייצר את התחושה שהן נשלפו מהיומיום של כל אחד מאיתנו. אז לא. מיס קיקי היא אדם פשוט. סביבות החמישים. שופעת. מעשנת. מטופחת. שורדת. צחקנית. תקשורתית. טועה. בודדה. כמהה לאהבה. בשל כך, מיס קיקי לא תמיד מרתקת, אך היא דמות לבבית שממיסה את הריחוק בינה לבין הצופה בכך שאינה מסווה את הפגמים שבה. היא מוכרת. היא יכולה היתה להיות אימא שלכם.
במהלך שיחת וידאו
במהלך שיחת וידאו, איש העסקים מטייוואן מסיט את הוילון במשרדו ופותח בפני מיס קיקי נוף לעולם חדש. בכך, הוא מעניק לה הבטחה. היא מחליטה לנצל את ההבטחה הזו תוך בילוי משותף עם בנה, ויקטור. היחסים בין מיס קיקי לויקטור מעניינים. הם רבי שכבות. הסיבה לכך שהצופה מקבל את התחושה שהם רבי שכבות היא שויקטור אינו מתנהג בעוינות כלפי אימו. הוא אוהב אותה. אבל ניואנסים מסוימים בהתנהגותו (חיבוק מהוסס, שהיה בשני חדרים נפרדים), יוצרים דיסוננס שבתורו מיצר עומק. "מיס קיקי" מרומז אבל לא ברמה סמלית. תודה לאל, אין בו ווייס אובר. הוא מכיל המון רגעים קטנים: מיס קיקי חובטת בפרח עד שכל עליו מתעופפים, ויקטור מריח ספר שהוא קורא באמצע הלילה, מיס קיקי רוחצת כוס מים. ככל שהפעולות מינימלסטיות יותר, פשוטות יותר – כך אני נשבה יותר. פעולות מוכרות, אבל לא מוכרות מסרטים אחרים. מוכרות מהשהיה שלנו לבד עם עצמנו. דברים שטותיים שאנחנו עושים על מנת להפיג שעמום. זה אנושי. זה יפה.
מיס קיקי נשען ברובו על יחסים בין דמויות
"מיס קיקי" נשען ברובו על יחסים בין דמויות. כל הדמויות בסרט בודדות. כל הדמויות בסרט רוצות חברה. כל הדמויות בסרט רוצות מישהו שיבין אותן. מיס קיקי, ויקטור, איש העסקים הטייוואני, הספק-לבלר-ספק-בעל-המקום בבית המלון בו קיקי מתארחת, ודידי – בחור צעיר אותו פוגש ויקטור במסגרת שיטוטיו. 
מערכת היחסים שמתפתחת בין ויקטור לדידי יפהפיה. עדינה. נוגעת. אולי אפילו מאפילה על הסרט כולו. אני אוהב לראות מערכות יחסים בין בנים. בנים רגישים. לא מצ'ואיסטים מחוספסים שמרגישים שהם צריכים לשבור אחד לשני שכם בזמן חיבוק. אני אוהב בנים שתופסים אחד לשני בזרוע כדי שיבואו לראות נוף. בנים ששטים יחד בסירה, שעונים אחד על השני וחולמים על בריחה משותפת. בנים שמלמדים אחד את השני את שפתם. ויקטור ודידי מאוהבים. במהלך הסרט לא נאמרת מילה אחת על כך. אבל זה שם. ובגלל שזה לא מפורש, זה אמיתי אפילו יותר.
הלב מבין, הלב מדבר, הלב שומע, הלב יודע, הלב הולך, הלב עומד, הלב נופל, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם
הלב מבין, הלב מדבר, הלב שומע, הלב יודע, הלב הולך, הלב עומד, הלב נופל, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם, שר אביתר בנאי ב"פקק תנועה", ואכן תחושות החרדה, האופטימיות ושברון הלב ניבטים מהדמויות הללו כשהן מנסות למצוא מענה לבדידותן. בדידות אינה תלויית שפה או מקום. אהבה אינה תלויית שפה או מקום. אני חולם על עולם אידיאלי של מערכות יחסים בו שפה ותקשורת מילולית יצטמצמו למינימום האפשרי וכל מה שיוותר הוא התחושה הנעימה שבשהיה משותפת. עולם שלם שהוא כמו סרט של קים קי-דוק. עולם שלם בו ניתן יהיה להתחבק מתחת לשמיכה ופשוט להבין. פשוט להיות.
מיס קיקי אינו נטול פגמים
"מיס קיקי" אינו נטול פגמים, ובצפיה שניה ניתן לחוש אותם טוב יותר. הבולט שבהם הוא התרת התסבוכת אליה נקלע ויקטור לקראת סוף הסרט (אם כי תחושות החרדה, הכאב, החרטה והדאגה המובילות אליה, מחלחלות היטב). היא קלושה ולא לגמרי אמינה. לטעמי הוא גם קצר. מדוד מדי. אני אוהב קצוות מעט מרושלים בסרטים בעלי פן אווירתי דומיננטי. כאלו שנותנים לך את התחושה שאתה הולך לאיבוד. מצא חן בעיני במיוחד הצילום ב"מיס קיקי". פלטת הצבעים הסגרירית. המשחק עם המרחבים. האסתטיקה. שוטים מהגב של הדמויות. כשמאגדים את התכונות הללו יחד, זה עשוי להישמע בנאלי, כאילו מישהו יצר סרט עפ"י חוברת הדרכה ליצירת סרטים אווירתיים מרגשים. אבל הסרט הזה עובד, וזה מה שחשוב.
אז מה מונע ממנו להיות אבודים בטוקיו הבא
'אז מה מונע ממנו להיות "אבודים בטוקיו" הבא?' שאלה חברתי הטובה בעודה מסיעה אותי הביתה במכוניתה המקרקשת. שניהם עוסקים בתקשורת וחברות בסביבה זרה וכן השפה השבדית, כמו רבים מן המרכיבים האחרים, התחבבה עלי במיוחד, אך יתכן ש"מיס קיקי" קטן מדי. שהבדידות ב"אבודים בטוקיו" אוניברסלית יותר. "אבודים בטוקיו" גם חם יותר ויזואלית, שלא לדבר על כך שהצופה ממש מעורב בכך שהוא מגלה עולם חדש יחד עם הדמויות. מעבר לכך, אני גם מת על ביל מארי, מת על יפן ומת על הטעם המוסיקלי של סופיה קופולה. בהתחשב בנסיבות, צריך להתפלא שאני עוד חי. עם זאת, אין זה אמור לגרוע מהעובדה שסרט הביכורים של הקון ליו מ- 2009, הוא אחת ההפתעות הצנועות והקסומות שנתקלתי בהן לאחרונה. סרט שבמשך שעה וחצי בלילה, עשה לי טוב.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גאווה ודעה - קולנוע קווירי, קולנוע טייוואני, קולנוע שוודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על מיס קיקי

  1. עדיגמדי הגיב:

    חברתך בעלת המכונית המקרקשת אהבה את מיס קיקי. (ואהבה את הפוסט על מיס קיקי).

  2. רובי הגיב:

    איך הסרט נקרא באנגלית?

  3. ק.מ הגיב:

    מכיר?

    (הקשר לפוסט הוא מצלולי בלבד)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s