אירועים חולפים של שברון לב שאולי לא יחלים לעולם אבל גם אם כן, תוותר צלקת קטנה במקום בו לא ניתן יהיה להתפאר בה

נובמבר. אני נרדם במכונית. אני חולם. איש ניגש אלי. הוא מזדקן מולי. הוא נעלם. הוא מופיע שוב. אנחנו שוכבים. יש לנו ילד. הילד נראה כמוני. יש לו נקודת חן ליד אוזן שמאל. כמוני. לי יש נקודת חן ליד אוזן ימין אבל חלום הוא ראי. הכל בו הפוך. בחלום הילד לא מצית גפרור. בחלום הילד לא שורף בית. בחלום כולם נשארים בחיים. חוץ ממני. אני מתעורר.
סתיו. השדרה ריקה. אני חושב על שיר של פרנק אוהרה. אני חושב על אנטון. אני חושב על הדבר האחרון שהוא אמר לי לפני שעזב. אני חושב שהוא רצה לשמוע אותי אומר משהו שלא אמרתי. אני חושב מה הייתי צריך לומר. אני חושב שאולי הייתי צריך לומר לו את זה. אני מתגעגע לאנטון. אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על אנטון. התפטרתי מהעבודה. הפסקתי ללמוד. אני הולך בשדרה ריקה וחושב על אנטון.
ברחוב. אישה ניגשת אלי. היא שואלת מה השעה. אני אומר לה מה השעה. היא מביטה בי. לאישה יש שעון על היד. אנחנו הולכים אליה הביתה. היא גרה בדירת חדר. יש לה שלושה חתולים. בעלה נמצא במטבח. הוא אוכל חביתה. אנחנו מזדיינים בסלון. כשבעלה מסיים את החביתה הוא מתיישב בכורסא לידנו. הוא בוהה בטלוויזיה. הטלוויזיה סגורה. ההשתקפות שלי ושל האישה מזדיינים ניבטת ממסך הטלוויזיה. איכשהו אני מקבל את התחושה שכל זה לא אמיתי. כאילו מישהו צופה בי מהצד האחר של המסך. בעלה ניגש להביא פרי. אני גומר.
חצות. אני הולך לאביגדור. בבית של אביגדור אנחנו צופים בסרט. אביגדור שואל אותי מה עשיתי היום. אני עונה לו שחשבתי על אנטון. אביגדור שואל אותי מה עוד עשיתי היום. אני אומר לו שחפפתי את השיער ואז חשבתי על אנטון. אני אומר לאביגדור שבזמן שאנחנו מדברים אני חושב על אנטון. אני חושב על אנטון כל הזמן. אפילו כשאני ישן. אני מרגיש שהוא חושב עלי גם. לפעמים אני מרגיש כאילו אנחנו יכולים לתקשר. אני הולך הביתה.
בוקר. אני לא יודע איזה יום היום. נפטרתי מכל לוחות השנה בבית. אני לא קורא עיתונים. לא רואה טלוויזיה. לא גולש באינטרנט. אני אוכל ארוחת בוקר ויוצא לסופרמרקט. אני מסתובב בסופרמרקט במשך שלוש שעות עם עגלה ריקה. אני חוזר הביתה בלי כלום. אני מכין לעצמי ארוחת צהריים ומתיישב לאכול. ארוחת הצהריים שלי כוללת ירקות טריים, דג מלוח בשמן זית. אני מסיים לאכול וזורק את הכלים לאשפה. אני מתיישב לכתוב מכתב לאנטון. אני כותב לו: אנטון היקר. אני חושב על צירוף המילים הזה. אנטון היקר. אני מקמט את המכתב לכדור וזורק אותו לפח. אני מפספס את הפח. אני אוכל תפוז ויוצא שוב לסופרמרקט. אני מסתובב בסופרמרקט שלוש שעות. אני לא קונה כלום.
שישי בצהריים. אני שוכב במיטה. אני מביט בעד החלון. אני נזכר בשיר של ריימונד קארבר. בשיר, ריימונד קארבר לא רוצה לקום מהמיטה. זה מנחם אותי. אני לא קם מהמיטה. אני נשאר לישון עד השעה אחת בלילה. אני קם מהמיטה ויוצא לשוטט בחוץ. אני מוצא חתול רחוב וניגש אליו. אני מלטף את החתול. החתול מביט בי ונאנח. החתול מבקש ממני לקחת אותו הביתה. אני לוקח את החתול הביתה. בבית של החתול יושבים זוג זקנים. כשהאישה יוצאת החוצה היא לוקחת את החתול ונעלמת. האישה חוזרת עם מעטפה. במעטפה כתוב: אתה זכאי למשאלה אחת. אני מבקש להשתמש בשירותים. האישה שואלת האם אני בטוח. אני חושב על זה. האישה שואלת האם אני בטוח.
ארבע לפנות בוקר. אני נמצא בדירה של שלומציון. שלומציון מכינה טוסטים. הטוסטים של שלומציון טעימים. שלומציון מאוהבת בי. אני לא מאוהב בשלומציון אבל אני אוהב את הטוסטים שהיא מכינה. אף אחד לא מכין טוסטים טובים כמו שלומציון ולכן אני ושלומציון חברים. היא יודעת זה. תמיד כשהיא אומרת לי: "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך" אני משיב: "ואני לא יודע מה הייתי עושה בלי הטוסטים שלך". היא מבינה את זה לגמרי. כולנו נקשרים לאנשים מסיבות שונות. היא מבינה את זה.
בשירותים. אני עומד מול משתנה. אני מסתכל על זבוב. מאחורי אני שומע אנשים נכנסים. השירותים קטנים. התאים תפוסים. יש רק שתי משתנות. אני עומד מול המשתנה. אני מרגיש את האנשים עומדים מאחורי. אני מסתכל על זבוב. השירותים מתחילים להתמלא. מישהו בתא הסמוך משחרר נפיחה. המשתנה לידי מקולקלת. אני מנסה להשתין. אני שומע מישהו פולט אנחה. אני שומע מישהו מקפיץ רגל. אני מנסה להשתין. השירותים מתמלאים בעוד אנשים. אני חושב על מים. אני חושב על אוקיינוס. אני חושב על סצנת הפתיחה בהתחלה. יש יותר אנשים בשירותים מאשר במזללה. אני מנסה להשתין. האנשים עצבניים. אני מתחיל לבכות. אני חושב על הפלגה שעשיתי עם אנטון לפני שנתיים. אני בוכה חזק יותר. אני סוגר את הרוכסן. השירותים ריקים.
מסיבת פרידה. אני שונא פרידות. שלומציון ואביגדור מתחבקים. אני חושב לחבק את המארח. הוא חמוד ויש לו זיפים. המארח נראה נינוח. לפני עשר דקות המארח יצא מהמטבח. במטבח הוא חטף התמוטטות עצבים. הוא גילה שיש לו איידס. אני שוקל לשכב עם המארח. אני חושב: המארח הולך להרגיש חי כאילו לא חי מעולם. אני רוצה להרגיש חי. אני רוצה להרגיש חי. אני ניגש למארח. העיניים של המארח אדומות. הוא אומר: אני שונא פרידות. הוא מסתובב ויוצא מהשער. אני רודף אחריו. שלומציון ואביגדור מתנשקים. המארח נעלם.
דצמבר. החדר הפוך. בגדים זרוקים על הטלוויזיה. אני מוציא מכתב מהמגירה. המכתב מסתיים במילה: באהבה. אני מקפל את המכתב. אני מכניס את המכתב למגירה. אני לובש קפוצ'ון. בחוץ יורד גשם. אני תוהה האם אנטון לובש קפוצ'ון. אני תוהה היכן הוא נמצא. אני תוהה האם הוא מסוגל להרגיש קור. אני מדמיין שהוא עומד מאחורי. אני מסתובב אליו ומביט בנקודה לא מוגדרת בחלל. אני ניגש לנקודה. אני מגדיר אותה. אני מנשק את הנקודה שכעת היא מוגדרת וכעת היא אנטון וכעת אני חש הקלה רגעית. ילדה קטנה עם בלון רצה על הדשא. היא עוזבת את הבלון. היא מתחילה לבכות. הבלון עף. אני מביט בבלון.
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים קצרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על אירועים חולפים של שברון לב שאולי לא יחלים לעולם אבל גם אם כן, תוותר צלקת קטנה במקום בו לא ניתן יהיה להתפאר בה

  1. כל תמונה היא רישום העשוי ממלים החוצבות בלוח הלב
    צירוף הרישומים פורס תמונה אחת מכאיבה ומפעימה בו זמנית.
    הובלת אותי בויה דולורוזה הפנימית שלך דרך כתיבתך המדוייקת, הנוגעת.

  2. ציפי הגיב:

    כתבת כל כך יפה. אני מקנאה בעוצמת הרגשות שהבעת. מזמן לא הייתי במקום כזה ומרות הכאב זה מרגיש מאוד חי.

  3. ציפי הגיב:

    ולמרות…

  4. רחל הגיב:

    יפה וענוג. כל כך ויזואלי וכל כך וורבלי. כאילו איורים שלמים בשחור, לבן ופחם התמוססו לכדי מילים.

  5. עדיגמדי הגיב:

    ריגש אותי מאוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s