הבישופ האחר

אליעזר שקולניק* ו-וולטר בישופ. האחד פרופסור חוקר תלמוד, השני דוקטור שמכור למילקשייק תות. לאחד מבט של יאצק בעיניים, השני צועק ורועדות לו הידיים. מי מהם בדרכו פירש את העולם, האחד בכתובים השני במדעים. פניהם מחורצות, גביניהם מכווצים. פרט נוסף משותף לשניהם  – מערכת יחסים סבוכה עם בניהם. מתווכחים ורבים עד עליית הכתוביות, או עד שבישופ נתקף ברצון לחלוב פרות. האין הדמיון בין השניים מושלם, ואולי הם בכלל אותו אדם?     

  _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

*סרטו החדש של יוסף סידר, "הערת שוליים", הוא הסרט הישראלי שאני הכי מצפה לו השנה. קולנוע ישראלי הוא לא תחום שאני מרבה לדבר עליו בבלוג, אולי משום שברוב המקרים אני פשוט לא מוצא עצמי נמשך לחלק ניכר מהתוצרת המקומית. למעשה, הסרט הישראלי האחרון שראיתי בקולנוע למיטב זכרוני היה "הבועה" (שלהזכירכם יצא ב- 2006). נשאלת השאלה – למה?

קלישאה טוקבקיסטית אומרת שרוב הפיצ'רים בארץ עוסקים בצבא / סכסוך / שואה / דתיים / התבגרות / דרמות משפחתיות עממיות. ייתכן מאוד שההנחה הזו נובעת הודות לשיטפון קולנועי שמכה בצרורות את תודעת הקהל הישראלי כמו: בופור — ואלס עם בשיר — לבנון — הבודדים — עג'מי — התגנבות יחידים; ומצד שני: אדמה משוגעת — מישהו לרוץ איתו — הדקדוק הפנימי — פעם הייתי — מבול וכו'. אפשר לבנות עוד המון רצפים (שלא לדבר על סרטים של אסי דיין ומנחם גולן שהם ז'אנרים בפני עצמם).

לא מדובר על טיבם של הסרטים הללו (את חלקם בהחלט אשמח לראות וייתכן שכולם נפלאים וטעימים כמו משלוח מנות עם חלקום), אלא על התחושה החד-גונית הלא מלהיבה שעולה מהם כמכלול (במטרה להבין מהיכן נובע ה- Turn Off שלי מסרטים ישראליים). לעיתים אני תוהה למשל למה אין יותר סרטים ישראליים שהם לא תלויי מקום, אלא בעלי משמעות אוניברסלית יותר? נגיד, למה אין "אדפטיישן" ישראלי? או "שמש נצחית בראש צלול" ישראלי? או "ממנטו" ישראלי? (סרטים שהיו יכולים בקלות להתרחש בכל מקום). זה בגלל שחסר בארץ כותבים גאונים כמו צ'ארלי קאופמן או בגלל שהתפיסה של יוצרי הקולנוע המקומיים מוגבלת אך ורק למסורת הקולנועית שהשתרשה בארץ?

עם זאת לאחרונה אני חש בשינוי חיובי. לא יהיה מדויק לומר ש"הערת שוליים" הוא הסרט הישראלי היחידי ב- Wish List שלי. הרשימה כוללת גם את: אנדנטה (אסף תג'ר), המשוטט (אבישי סיון), כלבת (אהרון קשלס,נובות פפושדו), וביום השלישי (משה אבגי), ההחלפה (ערן קולירין) כנס העתידנים (ארי פולמן) וכמה ישנים יותר שטרם ראיתי כמו: ימים קפואים, מדוזות והחוב.

מדובר בסרטים שחלקם עדיין לא יצאו או הושלמו, אך בהסתמך על טריילרים, קטעים ראשוניים, באז ורשמים מוקדמים, עושה רושם שיש בהם לפחות חלק מן האלמנטים שאני מחפש ביצירה קולנועית מעניינת: אקספרימנטליות, מקוריות, תעוזה, התכתבות עם מגמות עולמיות, התפתחות למקומות חדשים, התייחסות כלל אנושית, טכניקה מקורית, סטייל. אלוהים, סטייל.

מהבחינה הזאת, גם אם תגידו שהטיזרים ל"הערת שוליים" מזכירים קלות את הטריילר ל"יהודי טוב" או את סצנת המבט של ניקול קידמן ב"לידה", קשה להתכחש להיותם מסוגננים, קצביים ואווירתיים מה שהופך את כל נושא התלמוד לקולנוע סקסי עם דופק, ואם יש דבר אחד שהקולנוע הישראלי הוא לא, זה סקסי.