הבישופ האחר

אליעזר שקולניק* ו-וולטר בישופ. האחד פרופסור חוקר תלמוד, השני דוקטור שמכור למילקשייק תות. לאחד מבט של יאצק בעיניים, השני צועק ורועדות לו הידיים. מי מהם בדרכו פירש את העולם, האחד בכתובים השני במדעים. פניהם מחורצות, גביניהם מכווצים. פרט נוסף משותף לשניהם  – מערכת יחסים סבוכה עם בניהם. מתווכחים ורבים עד עליית הכתוביות, או עד שבישופ נתקף ברצון לחלוב פרות. האין הדמיון בין השניים מושלם, ואולי הם בכלל אותו אדם?     
  _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _
*סרטו החדש של יוסף סידר, "הערת שוליים", הוא הסרט הישראלי שאני הכי מצפה לו השנה. קולנוע ישראלי הוא לא תחום שאני מרבה לדבר עליו בבלוג, אולי משום שברוב המקרים אני פשוט לא מוצא עצמי נמשך לחלק ניכר מהתוצרת המקומית. למעשה, הסרט הישראלי האחרון שראיתי בקולנוע למיטב זכרוני היה "הבועה" (שלהזכירכם יצא ב- 2006). נשאלת השאלה – למה?
קלישאה טוקבקיסטית אומרת שרוב הפיצ'רים בארץ עוסקים בצבא / סכסוך / שואה / דתיים / התבגרות / דרמות משפחתיות עממיות. ייתכן מאוד שההנחה הזו נובעת הודות לשיטפון קולנועי שמכה בצרורות את תודעת הקהל הישראלי כמו: בופור — ואלס עם בשיר — לבנון — הבודדים — עג'מי — התגנבות יחידים; ומצד שני: אדמה משוגעת — מישהו לרוץ איתו — הדקדוק הפנימי — פעם הייתי — מבול וכו'. אפשר לבנות עוד המון רצפים (שלא לדבר על סרטים של אסי דיין ומנחם גולן שהם ז'אנרים בפני עצמם).
לא מדובר על טיבם של הסרטים הללו (את חלקם בהחלט אשמח לראות וייתכן שכולם נפלאים וטעימים כמו משלוח מנות עם חלקום), אלא על התחושה החד-גונית הלא מלהיבה שעולה מהם כמכלול (במטרה להבין מהיכן נובע ה- Turn Off שלי מסרטים ישראליים). לעיתים אני תוהה למשל למה אין יותר סרטים ישראליים שהם לא תלויי מקום, אלא בעלי משמעות אוניברסלית יותר? נגיד, למה אין "אדפטיישן" ישראלי? או "שמש נצחית בראש צלול" ישראלי? או "ממנטו" ישראלי? (סרטים שהיו יכולים בקלות להתרחש בכל מקום). זה בגלל שחסר בארץ כותבים גאונים כמו צ'ארלי קאופמן או בגלל שהתפיסה של יוצרי הקולנוע המקומיים מוגבלת אך ורק למסורת הקולנועית שהשתרשה בארץ?
עם זאת לאחרונה אני חש בשינוי חיובי. לא יהיה מדויק לומר ש"הערת שוליים" הוא הסרט הישראלי היחידי ב- Wish List שלי. הרשימה כוללת גם את: אנדנטה (אסף תג'ר), המשוטט (אבישי סיון), כלבת (אהרון קשלס,נובות פפושדו), וביום השלישי (משה אבגי), ההחלפה (ערן קולירין) כנס העתידנים (ארי פולמן) וכמה ישנים יותר שטרם ראיתי כמו: ימים קפואים, מדוזות והחוב.
מדובר בסרטים שחלקם עדיין לא יצאו או הושלמו, אך בהסתמך על טריילרים, קטעים ראשוניים, באז ורשמים מוקדמים, עושה רושם שיש בהם לפחות חלק מן האלמנטים שאני מחפש ביצירה קולנועית מעניינת: אקספרימנטליות, מקוריות, תעוזה, התכתבות עם מגמות עולמיות, התפתחות למקומות חדשים, התייחסות כלל אנושית, טכניקה מקורית, סטייל. אלוהים, סטייל.
מהבחינה הזאת, גם אם תגידו שהטיזרים ל"הערת שוליים" מזכירים קלות את הטריילר ל"יהודי טוב" או את סצנת המבט של ניקול קידמן ב"לידה", קשה להתכחש להיותם מסוגננים, קצביים ואווירתיים מה שהופך את כל נושא התלמוד לקולנוע סקסי עם דופק, ואם יש דבר אחד שהקולנוע הישראלי הוא לא, זה סקסי.
פוסט זה פורסם בקטגוריה בקרוב!. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על הבישופ האחר

  1. ז'ניה הגיב:

    הטיזר הראשון יפה, אבל השני לוקה באחת המחלות הכי מעצבנות של הקולנוע הישראלי (שגם אני דוגמת אותו בעיקר מרחוק) – טקסטים ארוכים מדי, שלא נשמעים כמו דיבור אלא כמו הרצאה.

  2. קרן הגיב:

    טוב, הפסקה האחרונה שלך אומרת הכל. כל כך נכון!
    אבל זה משהו שבהכללה חסר בכל תחומי העיצוב/אמנות בישראל – לא מסוגנן ולא סקסי.
    (מפחדת עכשיו לכתוב קלישאה טוקבקית 🙂

  3. matke הגיב:

    ראית את "כנפיים שבורות"?
    אמנם ראיתי אותו לפני איזה 3 שנים אבל הוא זכור לי כסרט מצוין עם שחקנים מעולים.
    שווה לבדוק.

  4. עמית ל. הגיב:

    ז'ניה: לי באופן כללי יש בעיה עם ווייס-אובר בעברית. משום מה אני לא חושב שיצא לי לשמוע עד היום ווייס-אובר בעברית שעובד. לרוב זה נשמע מלאכותי, מכני, לא באמת אינטימי. מה שאהבתי בטיזר השני הוא שבראבא לו אומר כלום לכל אורכו ושהכל נעשה בשוט אחד (דווקא אורך הטקסט לא הפריע לי במיוחד). אני מנסה לומר ש"הערת שוליים" הוא סרט ישראלי שלא נראה/משווק כסרט ישראלי וזו (לצערי) מחמאה.
    קרן: יש לך בלוג מתוק ואיורים מקסימים. ציור העטיפה שלך לחדש של גדי טאוב קנה אותי כשראיתי לראשונה את הספר בחנות. ממש אחלה.
    matke: את "כנפיים שבורות" ראיתי לפני כמה שנים ומאוד אהבתי (אגב, גם סרט הביכורים של ברגמן מתקופת סם שפיגל, "סוסי ים", מאוד יפה בעיני). אהבתי מאוד גם את "ללכת על המים", "האסונות של נינה", "למראית עין", "מבצע סבתא" ויתכן שעוד כל מיני שאני לא זוכר עכשיו. "ביקור התזמורת" למשל, לא הפיל אותי מהרגליים, אבל הערכתי מאוד את ייחודיות שבו.

    • matke הגיב:

      אני דווקא לא אהבתי כל כך את ללכת על המים… אני לא כל כך אוהב את היצירות של איתן פוקס… תמיד הכל מרגיש כל כך מאולץ אצלו..

      וחוץ מאת מבצע סבתא (שאהבתי) לא יצא לי לראות אף אחד מהסרטים שרשמת :O
      אקח לי אותם כמטרה.

  5. Omri.F הגיב:

    אני שונא לעשות את זה אבל מה wish list שלך ראיתי מספר סרטים בפסטיבל ירושלים האחרון ועוד אחד בטעות [ואולי בכוונה] בקולנוע.

    לצערי אלו יומרנויות. לצערי הבעיה בקולנוע הישראלי תמונה לא רק ביוצרים אלא גם במכלול ההפקתי בין אם זה בגוף שנותן כסף באופן ציבורי לבין מפיקים פרטיים ואמונתם בפרוייקטים.

    כדי שהכל יעבוד יצטרכו באמת להיות הן הצד היצרתי והן הצד הכלכלי שניהם באמונה שלמה אחר פרוייקט שהוא לא 'צבא / סכסוך / שואה / דתיים / התבגרות / דרמות משפחתיות עממיות'

    ולא שלא פסול בלעסוק בסוגות הנ"ל אלא פשוט יש דרך איך לעשות זאת – וכן אני מסכים שהרוב הדומיננטי של סרטים ישראלים הוא פשוט בזבוז כסף לכלום.

    • עמית ל. הגיב:

      לפעמים יומרה היא דבר הכרחי כדי להתנסות ולהתפתח. גם אם אין לה תמיד כיסוי, בשלב זה אעדיף לראות סרט ישראלי יומרני מאשר עוד אחד שמנסה ללכת על בטוח.

      אני מסכים איתך שיש כאן פלונטר. פרט לקרן הקולנוע הישראלית (שאין לי מושג לגבי הקריטריונים שהיא בוחנת בתסריטים המוגשים לה), משקיעים שיסכימו לממן סרט ישראלי יעדיפו ודאי ללכת על יצירה שתדבר לקהל הרחב על מנת לראות רווחים. בניגוד לארה"ב – שם גם סרט אינדי קטן יכול להחזיר את ההשקעה ולהרוויח הודות לגודל הקהל (שגם אם הוא נישתי, עדיין מדובר בכמות נכבדה) – כאן קשה לשבור את המעגל הזה ולהתפתח לכיוונים ניסיוניים יותר, כי לא בטוח שאנשים בכלל יבואו לראות.

      פסטיבלי קולנוע זו אולי דרך טובה למקסם צופים ורווחים (אני מניח שכאן אתה מעורה יותר ממני), אבל יש תחושה כאילו הפסטיבלים הגדולים הולכים על פיצ'רים עם נושאים ידועים מראש, שגם אם זה לא נכון, אני מניח שזה משפיע על אותם משקיעים פוטנציאליים שמחליטים על איזה סיפור הם מוכנים לשם את הז'יטונים.

      • Omri.F הגיב:

        בהקשר לתועזה של יוצרי קולנוע לעשות משהו אחר –
        כדי לעשות משהו אחר, צריך גם לדעת איך לעשות את זה.

        אני מסכים עם ההערה שהופנתה על איתן פוקס וסרטיו, כלומר הם נוראיים. וכתוצאה מכך הבועה זה סרט כיפי כי הוא פשוט נורא.

        מבצע סבתא הוא לא סרט לקולנוע, אני גם לא בטוח אם הוא הוקרן בקולנוע – אני מניח שבסינמטקים הנבחרים.

        ובחזרה לקולנוענים נועזים : כמו שכבר אמרתי – אם אתה רוצה לעשות סרט שהוא לא הטיפוסי מבין סרטי הקולנוע שבנוף הישראלי עלייך גם לדעת בדיוק מה אתה עושה, להבין את הסוגה שאתה מתעסק איתה על כל מרכביה ובוראיה ובכך למקסם את היצירה שלך הן כלכלית והן תרבותית.

        סרטים כמו אנדנטה וביום השלישי וכלבת פשוט לא מצליחים לעמוד בסוגה שלהם.
        היחיד מבין שלושתם שאני חושב שהצליח במעט בדבר מה זה אנדנטה שנע שם על ציר סוריאליסטי שזה נישתי נורא לקהל הרחב אבל חשוב נורא להתפתחות הקולנוע בארץ.
        וביום השלישי – שצפיתי בו בהקרנה בפסטיבל ירושלים האחרון, וגם ראיתי את תגובות הקהל שמסביבי והבנתי שהן דומות לשלי : באמת הרגשתי שם פספוס אדיר מההתחלה עד הסוף, טפיחת השכם על התעוזה מגיעה למשה איבגי אבל זה לא היה זה.
        כלבת – שגררתי לקולנוע 2 חברות שמאז לא מוכנות לראות איתי סרטים יותר, הוא נוראי. כלומר הוא קומי. הוא לא אימה. הוא איבד את עצמו בז'אנר ואני לא יכול לסבול את הביקורות נגד שאומרות שהוא בעצם מתוחכם ומשתעשע על הז'אנר. הוא ממש לא סרט לקולנוע, הוא סרט סטודנטים שנעשה ע"י סטודנטים שעדיין לא בשלים להרים סרט לקולנוע. בין אם בעלילה הלא [פשוט לא] לבין אם שאר האספקטים הקולנועיים כמו הצילום שממש אבל ממש לא התאים למסך הגדול והיה זוועה.

        שונא קולנוע ישראלי. סתם, לא שונא – פשוט חושב שיש המון פחדנים בתעשייה הזאת.

  6. ציפי הגיב:

    אנדנטה מזעזע. תחסוך מעצמך שעתיים של סבל פוסט-פוסט-פוסט-ניאו-מודרניסטי מחריד וחסר פשר. "וביום השלישי" חביב אבל ממש לא יותר, "מדוזות" מקסים.
    (מתוך: "וידוייה של אשת חבר האקדמיה לקולנוע ישראלי" שיצא לאור אולי לקראת סוף העשור הבא, כשאגור על ספסל ליד הסינמטק)

    • עמית ל. הגיב:

      הבנתי גם שהיתה הקרנה של "אנדנטה" בה חלק מהאנשים עזבו את האולם (שזה, אגב, דבר שאני לא מצליח להבין אף פעם). ובכל זאת, מעניין אותי לראות מה גורם לאנשים להגיב בקיצוניות כזו כלפי הסרט…

      • ציפי הגיב:

        נכון. אמנם לא עזבנו, אבל זה לא היה פשוט.
        תראה, לא היתה שום עלילה לדבר הזה, כך שלא היתה סיבה לרצות בכל זאת לראות איך זה יגמר. פשוט רצף של סצינות לחלוטין לא מובנות ונטולות כל דיאלוג קוהרנטי שהדבר היחיד שהיה איכשהו מעניין בהן היה העיצוב (של הסט, של התלבושות), וגם זה יכול להחזיק רק עד שלב מסוים.
        מאוד רציתי לאהוב אותו, אבל זה היה בלתי-אפשרי.

    • Omri.F הגיב:

      וביום השלישי מביך. זהו אמרתי את זה. ככה הרגשתי כשצפיתי בסרט – הובכתי והיה לי קשה עם המבוכה הזאת ואין לי שום מעורבות להפקת הסרט אז אני לא בטוח למה הובכתי.

      ה'משוטט' זה סרט סביר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s