ביקורת: קשה על הבוקר

יש מן סוג כזה של סרטים שגם אם תתקלו בהם בטעות בזפזופ אקראי בטלוויזיה, תשארו לבהות בהם זמן מה, אולי אפילו עד הכתוביות. לרוב, אלו קומדיות קלילות, או בהגדרה רחבה יותר: "סרטי פיל גוד" או בהגדרה רחבה עוד יותר "סרטי טיסות", כמו "נוטינג היל" או "השטן לובשת פרדה". הם עשויים טוב, מהנים, קלילים, עם דמויות מרושעות שכיף לשנוא ודמויות טובות שכיף לאהוב.
השטן לובשת פרדה (שעובד לתסריט ע"י אלין ברוש-מקנה, עפ"י רב-המכר של לורן וויסברג), הציג בפנינו את מריל סטריפ מדוייקת, מושחזת וכיפית להפליא כבת דמותה של אנה ווינטור, עורכת מגזין אופנה המטילה את חיתתה על עובדיה המפוחדים, כשאן האת'וואי, צעירה לא אופנתית בעליל, משמשת לה כמזכירה העומדת באינספור אתגרים – החל מלהתאים עקבי סטילטו לשמלה הנכונה וכלה בלספק לאחיניה של מעסיקתה את כתב-היד-של-הארי-פוטר-שטרם-פורסם בהקדם האפשרי. 
שחקנית אחרת, עשויה היתה להגיש את השורות האכזריות של עורכת המגזין באופן מוגזם ומגוחך, אבל מריל סטריפ יש רק אחת והיא הצליחה ללכוד לא רק את הבעות הפנים והגוף של דמותה השטנית אלא גם את הטון מזרה האימה שנע בין נונשלאנט-אגבי וכמעט משועמם לבין רגעים של ישירות חודרנית פוגעת ומשעשעת בדרכה.
אן האת'וואי כנראה לנצח תתקע בראשי בתור הדמות המעונה אך האופטימית-תמיד (דמות שגם אם תמצא את מותה במפתיע, לבטח תקבר עם חיוך), שהפגם היחידי בה הוא שלא הספיקה להגיע ליום ההולדת של בן זוגה עקב עומס בעבודה. עד מהרה, בן הזוג – חתיך עממי שרוצה חיים פשוטים ונוחים – חש שזורקים אותו לאנחות, עד שהוא מחליט לזרוק אותה.
חמש שנים אחרי, והנה מגיע Morning Glory ("קשה על הבוקר"), שנכתב ע"י אותה אלין ברוש-מקנה. באופן כללי, כשמבטיחים לנו בטריילר "מהיוצרים של…", לא מתכוונים לסרט חדש בשחזור דהוי של הצלחת עבר, אך אותה תבנית עלילתית שעבדה יפה ב"שטן", נושקת לבינוניות בסרטו החדש של רוג'ר מישל (שביים אגב את אותו נוטינג היל).
ב"קשה על הבוקר", עולם האופנה עובר הסבה לעולם תוכניות הבוקר. אותן תוכניות המשמשות רחשי רקע לשטיפת הכלים שנשארו בכיור מהלילה שעבר. תוכניות עם נושאים במשקל בועות סבון, בהן תיאטרון-בובות לילדים עד גיל שלוש במתנ"ס קריית-אתא, שקול לאייטם חדשותי לוהט.
רייצ'ל מק'אדאמס משתחלת לנעליה של האת'וואי בקלילות ומגלמת דמות המתאפיינת בתום ילדותי לא אנושי, כאילו בלעה חופן סוכריות גומי לפני כל סצנה. כמו האת'וואי, גם היא רוצה להגיע לעבודת חלומותיה (במקרה הזה, מפיקת תוכנית הבוקר של NBC), אך עושה זאת דרך תחנת ביניים לא מתוכננת (מפיקת תוכנית בוקר כושלת ברשת אחרת, בניהולו של ג'ף גולדבלום).
במטרה להעלות את הרייטינג, מחפשת המפיקה מנחה חדש שימשוך את הצופים, ומוצאת מענה בדמותו הנרגנת-אך-מכובדת של כתב שטח מוערך לשעבר, אותו מגלם הריסון פורד. הבעיה עם הריסון פורד – כמו של הרבה שחקנים אחרים, כאמור – היא שהוא לא מריל סטריפ, והדמות האיומה שהוא משחק, גם משוחקת בצורה איומה. הבעות פניו נראות רוב הזמן כשל אדם הבולע חצץ, הקול המאיים נשמע כמו כריסטיאן בייל מנסה למצוא את האינטונציה הנכונה לבאטמן, כשהתחושה הכללית דומה לסקס רע עם בחור חתיך שהתחיל איתך בפאב – אין לך מושג איך דבר כל-כך מבטיח מזיין כל-כך גרוע.
את החבר החתיך שמפתח יחסים מביכים עם המפיקה הפעלתנית מגלם פטריק ווילסון בעל המראה המד-מני (שחקן מצויין ואנדרייטד בצורה מחפירה), אך הוא מתבזבז כאן על דמות הבחור הנחשק וההו-כה-מושלם שלגמרי לא לרמתו (חפשו אותו ב"מלאכים באמריקה" ותבינו למה אני מתכוון). גם הפעם העבודה השוחקת, שוחקת גם את מערכת היחסים בינה לבינו.
הסרט נשען ברובו על האינטרקציה שבין מק'אדאמס השאפתנית לדמותו של פורד הקפוץ (שהדבר היחידי שהוא מוכן להגיש בתוכנית זה אייטם על עבריין נמלט). התוכנית צוברת תאוצה ככל שהיא הופכת להיות טראשית ופרועה יותר (רוצה לומר, יש סיבה למה התכנים בטלוויזיה האמריקאית כל-כך מטומטמים), ומצדדת בגישה המשלבת בין חדשות לבידור (בוא רק נקווה שפראן ליבוביץ' לא תראה את הסרט הזה…).
עולם הטלוויזיה זו זירה נהדרת לתכנים סאטיריים, אך על אף כמה רגעים חביבים, הסרט הזה אפילו לא מגרד אותם ובטח שלא הולך מספיק רחוק ביחסים בין הדמויות (ביחוד בין פורד לדיאן קיטון, המגלמת את שותפתו הממורמרת להנחיה), שנותרים צפויים כמו סצנת הסיום הסכרינית. בסיכומו של עניין, כדי לראות מנחה תוכניות בוקר שהיה פעם כוכב, ממש לא צריך להיגרר לקולנוע ולחפש חניה. אפשר פשוט לצפות בערוץ 2.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אמריקאי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על ביקורת: קשה על הבוקר

  1. ימי הולדת הגיב:

    היי עמית. אני אוהבת את ה"סרטי פיל גוד" שמדובר אליהם.. כי הם באמת גורמים לי להרגיש טוב יותר. ושימשיכו להגיד שטלוויזיה זו בריחה מהמציאות אחת גדולה.. בשבילי גם זה נכון.. ועל מנת לקשר את שני המשפטים הללו ללא קשר ממבט הראשון, אני אומר ש"סרטי פיל גוד" גורמים לי לברוח מהמציאות במיוחד בערבים שאני חוזרת מעבודה ובא לי לראות משהו קליל ומצחיק על מנת ליהנות ולא לחשוב על מחר..

  2. אומנם שאני אף פעם לא ראיתי את הסרטים שמדובר עליהם אבל אראה אותם בשמחה כיוון שאני מאוד אוהבת את השחקנית רייצ'ל מק'אדאמס. לפי דעתי היא מדהימה ואם בא לך מזמינה אותך לצפות בסרט "יומן הילדות"..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s