מבצע אמץ יפני!

ארבעה ימים בלבד לפני האסון שפקד את יפן ב- 11 למרץ, העליתי פוסט בשם "הכאבים שבלהיות יפני בלב". גם מבלי לצטט את עצמי, אני מניח שרבים מקוראי הבלוג כבר מודעים לחיבתי וסקרנותי המתפרצת בכל הנוגע לאי היפני ותושביו. למעשה, להגיד שחשתי צער לאור הצילומים העזים שנראו יותר כמו Deleted Scenes מתוך סרט גנוז של רולנד אמריך, יהיה אנדרסטייטמנט.
מפתיע לא פחות היה לשמוע פתאום את התקשורת הישראלית הוגה בטבעיות מילים כמו סנדאי או פוקושימה, כאילו היו קצב או הקו הירוק. המעבר הזה, מחוסר התעניינות מוחלט לדיון ב"איפוק היפני" (תכונה שלחלק רחב מהישראלים, כמו גם למרבית העיתונאים, נראית ביזארית, לפחות עפ"י אופי הסיקור), לווה מבחינתי ברגשות מעורבים.
"איפוק הוא לא מולד, החברה היפנית יודעת להטמיע אותו", אומר פרופ' רותם קובנר, מומחה להיסטוריה, לתרבות ולפסיכולוגיה של יפן מאוניברסיטת חיפה, בראיון לעיתון גלובס. גם אם התכונה הזו ניכרת לעיתים רק למראית עין, התכליתיות הזו להמשיך הלאה (שמנוגדת לחלוטין ליצר הנוסטלגי התמידי של הישראלים) ולדלג מעל המשוכה הקשה במטרה לחזור לשגרה, מעוררת בי הערכה רבה.
במהלך מסיבת יומולדת שנערכה אתמול לחבר טוב, עלה כצפוי הנושא היפני. לפתע פנתה אלי חברה טובה ואמרה: "אתה יודע, כשזה קרה – מיד חשבתי עליך". שזה נחמד, כי כשקורים אסונות טבע אני חושב ישר על רפי גינת. "חשבתי, למה שלא תאמץ יפני?". תגובתי: "מצחיק שאת אומרת את זה. בדיוק חשבתי את אותו הדבר". לאור העובדה שלא ישבנו לבד, הזדעקה מישהי מהצד השני ואמרה: "לאמץ יפני? ואיך תדברו?". השאלה הזו כל כך אופיינית לישראלים. מה עם קצת יצירתיות? אם ז'אן דומיניק באובי הצליח לתקשר עם העולם בעזרת עין אחת (ועוד לכתוב ספר!) אני בטוח שאמצא את הדרך לתקשר עם אדם שאינו דובר את שפתי. לא בטוח שהיא השתכנעה, אבל מה זה חשוב? הכפפה נזרקה לאוויר.
בהתחשב בכך שהיפנים עדיין נתקלים בקשיים הצצים ממקומות לא צפויים (פה מים מורעלים, שם שעועית מסורטנת), זה הזמן להתנהג כמו יהודים טובים ולהושיט יד בעת צרה. הרי זה לא שהתדמית של ישראל מעלפת במיוחד (עובדים זרים, מישהו?), ומה גם שחיזוק הקשר עם מעצמה אקזוטית, בהחלט לא יכול להזיק (בהתחשב בקשרים המתרופפים שלנו עם מעצמה אחרת והרבה פחות אקזוטית). במקום לתת ללידי גאגא לעצב צמיד ולזכות בתהילה כאלטרואיסטית שבקעה מביצה, על כל משפחה בישראל לפנות חדר אחד (היפנים ידועים כספרטנים), ולאמץ יפני. התהליך לא חייב להיעשות בהגרלה. בכל זאת, זה לא סרט של מייקל ביי ואנשים רוצים לדעת מי נכנס אליהם הביתה, גם אם הוא יפני. במהלך המסיבה, הועלתה הצעה להקים אתר בו יפרסמו האזרחים היפנים קורות חיים, תמונה ומוטו כך שכל אחד מעם ישראל יוכל לבחור למי הוא רוצה להתנהג יפה. הגענו למסקנה שגם אם אתה יפני ונהרס לך הבית, זה עדיין לא אומר שאין לך בלאקברי לתקשר איתו עם העולם. תחשבו על זה, מי מכם לא רצה פעם חבר יפני? אפשר לעשות מלא דברים עם יפנים! אתם לא צריכים אותי או תזוזה של לוחות טקטוניים כדי לשכנע אתכם בכך. אם בכל זאת הגעתם עד הלום, להלן מספר נקודות למחשבה שידגימו לכם כיצד יהפכו חייכם להרבה יותר מעניינים אם רק תחליטו שלא לפעול כאחרון הטוקבקיסטים המרירים ולאמץ יפני:
1. כפכפים וגופיות סבא אאוט! רובע הרג'וקו אין! – כמה אפשר לראות את דורין אטיאס מלינה על החצאיות של מיכל אמדורסקי והג'ל בשיער של אושרי כהן? גם אם אתם לא מאמצים יפני מטוקיו (למרות שעפ"י השמועות, גם שם כבר לא בטוח כבעבר), תהיו בטוחים שהחוש האופנתי שלו מפותח יותר משל כל זבנית בכיכר המדינה. פלטפורמות משוגעות, תיקי הלו-קיטי חמדמדים, מעילים משובצים, צבעי פלסטלינה בוהקים, חותלות ורדרדות – וזה עוד רק אצל הבנים! ישראלים צריכים להבין שאמירה אישית זו לא קללה ואנדרוגניות זה לא ריח חדש של שמפו. יום ראשון מעולם לא נראה מצויר יותר!
2. אקססורי לכנס אייקון – דמיינו לעצמכם את הסינריו הבא: סינימטק ת"א, בקופות משתרך תור עד האשכול של אנשים שרבים על כרטיס לרטרוספקטיבה של סטושי קון, ברחבה מתרחש לו קרב גלדיאטורים מגוחך שאמור להעביר את הזמן עד להקרנה פעילה של Once More With Feeling, בזמן שברנש מחופש לאיירון מן מזיע בחליפה ומצטט משפטים ממונטי פייטון ולפתע, אתם דופקים את הכניסה של הלייף עם החבר היפני בשר ודם שלכם. כולם לוטשים בכם עיניים, חלקם אפילו בוכים וכמה מהם ניגשים לגעת, לוודא שהוא אמיתי. פתאום אתם מבינים שמאז שאורסון סקוט קארד התלוצץ אתכם באירוע ההחתמה על ספריו, שכחתם מתי התלהבתם כך מאייקון.
3. אורח חיים בריא – בוא נאמר שאני מכיר כמה ישראלים שלא יזיק להם לחיות על אורז. הרי ידוע שמהתרבות האמריקאית אנחנו לוקחים בעיקר את הדברים הרעים, אז מדוע שלא ניתן להם להיתקע עם המקדונלדס בזמן שאנחנו נהנה לנו כאן מטמאגו, ניגירי וקומבינציות מופלאות באינסייד אאוט ועוד מבלי לצאת מהבית! ובנוסף, סוף סוף מישהו יוכל ללמד אותי איך להחזיק צ'ופ-סטיקס כמו שצריך.
4. מסעות קניות מופרכים – היכן הימים בהם נהגנו לבלות שעות בקניון במשחקי-וידאו שדרשו אסימון נוסף על כל שלושים שניות? או הזמנים בהם פיזזנו בקלילות בין חנויות הנעלה, ביגוד וגלידריות עם שני טעמים? הימים הללו יכולים לחזור בקלות, הודות לבן לוויה יפני שאפשר יהיה לחרוש איתו את הרחובות ולרכוש דברים לא נחוצים רק כי זה נפלא, להגריל בובות לוני-טונס ממכונות מזל מפוקפקות ולקנח באיזה סיבוב קטן בלונה פארק (אם ישאר זמן אולי גם לתפוס סרט של קורוסאווה).
5. איפוק זה כוח – כפי שנאמר בפתיחה, אם אתה ישראלי ולא קוראים לך טטיאנה הופמן, סביר להניח שהופתעת לנוכח עמידותו של עם אל מול אסון בלתי נתפש. ישראל כפי שנהוג לומר, היא לא שווייץ (למזלנו, היא גם לא סומליה), ובמדינה כמו שלנו, אף פעם לא מזיק להיות מוכנים לאסון הבא.
6. הפגת השיעמום – מוכרחים להודות שאחרי כל-כך הרבה שנים של מאבקים והתכתשויות, הסכסוך נהיה משעמם. כמה עוד אפשר לדבר על יהודים וערבים והסכסוך? בעיתונות, בקולנוע, בטלוויזיה, ברדיו. די. צריך משהו חדש. למה אני צריך לשמוע על איזו מהומה בשטחים ולא למשל על עונת פריחת הדובדבן? נושא מרגיע מאין כמוהו שמשרה אווירה נינוחה. אולי בגלל זה היפנים לא כאלה לחוצים. תשתחררו.
7. לכולם כבר יש – אותו חבר שחגג יומולדת חזר לאחרונה מניו-יורק ותאמינו לי, הדבר האחרון שאתם רוצים לשמוע ממישהו שחזר מניו-יורק הוא "אתה לא מאמין כמה יפנים יש שם!" (וזה עוד פרט לעובדה שהבנאדם היה בהופעה של אלטון ג'ון ומצא חולצות של ארמני בעשרים דולר). למה לניו-יורקרים מותר ולנו לא?
8. אם כבר שחר חסון – אז לפחות שיהיה מצחיק! – זה לא סוד שהטלוויזיה הישראלית מתדרדרת. טלוויזיה שהקומדיה הכי יציבה בה היא "החיים זה לא הכל", שהלייט נייט הכי מופרע בה הוא "לילה בכיף", ושהתוכנית הכי נצפת בה היא… מובילה אותי לחשוב שאם כבר תוכניות שטותיות שהן לגמרי אובר דה טופ – מי עושה זאת טוב יותר מהיפנים? אם גם אתם שועשעתם מהקטע בו ביל מארי מתארח בתוכנית טלוויזיה הזויה ומקושקשת ב"אבודים בטוקיו", אתם יודעים על מה אני מדבר.  
9. כולנו רקמה אנושית אחת קטנה – איך מצפים מישראלים לנהוג בשכנות טובה כשידוע שהמזג הישראלי, איך נאמר, מהביל. ישראלים כמאמר הקלישאה אוהבים לצפור, לקלל ולירוק על שופטים במשחקי כדורגל (חלקם גם גזענים, בורים עם טעם רע במוסיקה, אבל כאלה יש בכל תרבות). מגורי ישראלים עם יפנים, שהם על פניו שונים כקטושופ ממיונז, יכולים להוות תרגולת טובה בתקשורת לא מילולית תוך גישור על פערים תרבותיים. תרגיל בסובלנות שיוביל למסקנה כי בני אדם הם בסך הכל יצורים מאוד דומים אחד לשני ולכן אין סיבה שלא נסתדר עם כל אחד.
10. יפנים הם חמודים!
למותר לציין כי עדיין אין שם, תמיכה או מישהו שעומד מאחורי הרעיון חוץ משלושה אנשים במסיבת יומולדת חביבה, אך תודו שנחמד לחשוב על זה. הרעיון לקום בבוקר ויפני מחויך שזה הרגע שטף פנים אומר לכם בוקר טוב ביפנית – חידוש מרענן שיוסיף לכולנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים. לפקוח את העיניים.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה WHERE IS MY MIND. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s