עשרה סרטים שיקפיצו כל מסיבת יומולדת! (חלק ב')

יום הולדתי מתקרב ועדיין לא בחרתי סרט. הייתי מתייעץ עם חבריי אבל יומולדת זו דיקטטורה! תחשבו על זה – באיזה עוד אירוע מרימים אותך על כסא, מריעים לכבודך ומביאים לך מנחות? אפילו אלו שלא הכי מסמפטים אותך יעמידו פנים מתוך החשש שמא לא תפנק אותם בנוכחותך בחגיגת הבריאה שלהם בבוא העת.
אם כך, לאחר חמשת הסרטים שככבו בפוסט הקודם, להלן חמשת הבחירות הנותרות שיהפכו כל יומולדת לקלחת שוצפת של פאן, עליצות והנאה:
5. גבולות השליטה, ג'ים ג'רמוש, ארה"ב / יפן, 2009
אם יש משהו שמסיבות יום ההולדת שלי בוחנות, זה ללא ספק את גבולות השליטה של חבריי – השליטה לא לשפוך עלי כוס מיץ תפוזים, השליטה לא לקחת את הרגליים וללכת, השליטה לא להירדם גם כשאני מחזיק את כולם ערים עד שלוש לפנות בוקר אחרי יום עבודה, ואיזה סרט יכול לבחון טוב יותר את גבולות השליטה מאשר "גבולות השליטה" – סרט שלא קורה בו כלום וגם כשכבר קורה בו משהו, אף אחד לא מבין מה זה אומר. כמו בחיים.
זו גם הזדמנות טובה להכיר לחבריי את ג'ים ג'רמוש ולדון בתובנות אקזיסטנציאליסטיות על החיים (שנראה כי הם מאוד מסמפטים בהתחשב בכך שכמה מהם הלכו איתי ל-"I Heart Huckabees" ונהנו, או לפחות זה מה שהם טוענים), וגם הזדמנות לראות את טילדה סווינטון לחמש שניות.
אגב, כשהסרט הזה הוקרן בזמנו בקולנוע גררתי אליו את בת-דודתי האלוהית שלא הפסיקה לברבר בו עד כמה שהוא משעמם וגרוע ולצחוק על החליפות המזוויעות של אייזק דה בנקול בזמן שאנשים תקעו בנו מבטי נאצה והיסו אותנו כמו בפרק של סיינפלד, ואז אחרי שעזבנו את האולם, מותירים אחרינו בחור צעיר ומהורהר שהביט במסך ריק אחרי שכולם הלכו, היא הרביצה תיאוריה מבריקה שהסבירה את כל הסרט מההתחלה ועד הסוף למרות שעדיין לא סבלה אותו. אני בניגוד אליה, נהנתי מאוד מאוד אלא שהוא נותר סתום בעיני. בעע.
4. Dogtooth, גיורגוס לאנטימוס, יוון, 2009
חברים שלי חולים על האח הגדול! אנחנו יושבים בסושיה, מנשנשים איזה הוט רול ואז מישהו מזכיר את השם "ג'קי" ומישהי מעיפה לאוויר את המילה "חמוד". אבל למה לבזבז את הזמן בצפיה באקווריום עכור עם דגי זהב כשאפשר ללכת למצפה התת-ימי ולראות כרישים כמו Dogtooth. ככה עושים ריאלטי! משתעשעים לאנשים קצת עם המחשבה, מלמדים אותם לנבוח, משחקים איתם פרה עיוורת ומעסיקים אותם בשלל משימות מתגמלות יותר ופחות כשכל העניין מסתיים בריקוד מקריפ. הקטע עם "שיני כלב" הוא שראיתי אותו פעמיים ואין ספק שכאשר רואים אותו עם אנשים, החוויה לחלוטין יותר קומית.
סרט מבריק שהעובדה שהיה מועמד לאוסקר נשמעת יותר ביזארית מהעלילה שלו.
3. Enter The Void, גספר נואה, צרפת / גרמניה / איטליה, 2009
הסרט שבשבילו המציאו את מסך הקולנוע. אני לא יכול אפילו לדמיין לעצמי את ההרגשה לראות את היצירה המרשימה, האפית, המטורללת והנסחבת לפרקים של המשופם הצרפתי, על גבי מסך ענק.
אם עדיין לא צפיתם – קחו קערה ענקית, שפכו לתוכה כמות נכבדה של M&M, סוכריות גומי, דגני צ'יריוס, חלב, סוכר, רום, 2 פטריות הזיה, מרשמלו ובצל סגול – נערו היטב – והנה קיבלתם את Enter The Void! והנה סיפור מצחיק: את Enter The Void, העוסק על פניו בסוחר סמים המתגורר עם אחותו בטוקיו, ראיתי עם 3 בנות נפלאות כשלפתע אחת מהן חשה ברע. עכשיו, זה לא מסוג הסרטים האלה שאתה יכול להגיד למישהי שסובלת מכאב בטן – חכי קצת, עוד מעט זה נגמר. הסרט הזה הוא פאקינג שלוש שעות! ואחרי מחצית ממנו (שהיא באמת מחצית אינטנסיבית ספקטקולרית ומטריפה), הסרט גולש למעין פאזה מדיטטיבית שבמצב רוח המתאים עשויה להיות מהפנטת, אבל כשמישהי מתפתלת לך מול הפרצוף, אין מנוס מלקחת אותה הביתה ולהפסיק את העסק באמצע.
אז אנחנו מורידים אותה בבית, אני יושב מאחור, האוטו לא שלי (וטוב שכך כי הוא לא במצב מזהיר במיוחד), ובדרך חזרה לסרט אנחנו מבחינים באורות מהבהבים ברקע. בטוחים שהנהג החביב רק רוצה לחלוף על פנינו, אנו מאיצים את הרכב. זו משטרה. אנחנו עוצרים. השוטר יורד מהרכב ומגלה 3 חנונים עם משקפיים, אחת הבנות נועלת משהו מחריד ואני די מתוסכל מהעצירה הפתאומית של הסרט (גם של האוטו, אם כבר). השוטר מביט בנעליים של הבחורה בעזרת פנס. הוא שואל אותנו מהיכן אנחנו ואז רומז שראה שקית לבנה כלשהי "מתעופפת" מכיוון הדלת בזמן שהורדנו את הבחורה המתפתלת והאם אנחנו יודעים על מה הוא מדבר. רציתי להגיד לו שהסמים היחידים שראיתי היום היו בסרט שהוא למעשה מונע מאיתנו לראות ברגע זה ממש, אבל יש לי תחושה שבגלל המשקפיים של כולם (והעובדה שלא אמרתי לו את זה) הוא שחרר אותנו לחופשי עם המלצה בלבד לבדיקת האורות האחוריים.
זו הייתה הפעם ראשונה שעצרה אותי משטרה באמצע סרט ואם זה לא דורש חוויה מתקנת, אני לא יודע מה כן.
2. סינקדוכה, ניו-יורק, צ'רלי קאופמן, ארה"ב, 2008
סרט היומולדת האולטימטיבי. ברצינות, מה יותר הגיוני מלהקרין ביומולדת 26 סרט שעוסק בזקנה ומוות! אנחנו לא נעשים צעירים יותר, זה בטוח והסרט הזה לא נותן לאף אחד לשכוח את זה. למעשה, את "סינקדוכה, ניו-יורק" רציתי להקרין כבר בשנה שעברה אולי כי ככל שאתה יותר צעיר, יש לו מספיק זמן להכין אותך לחיים של החמצה, בילבול, כאב ויגון, תוך שאיפה בלתי ממומשת לבטא אותם ביצירת אומנות גדולה וראוותנית שתעניק משמעות לקיומך האומלל וחסר המשמעות עד שאינך יודע האם היא משפיעה על חייך או שחייך משפיעים על היצירה ועד שאתה מצליח להבין משהו, אולי, אם בכלל, ואחרי שעייפת את כל העולם ואשתו, אתה מגלה שנותרת לבדך בעולם, זקן, שמן ובוכה. כזה מסר אופטימי אני צריך למסיבה הזאת!
חוץ מזה, זו הזדמנות טובה להכיר לחבריי את השחקן האמריקאי הטוב בדורו ולצפות בהם מתבלבלים עד אובדן הכרה כמו בקליפ של ביורק. תודו שזה נשמע כיפי כיף.
1. אנטיכרייסט, לארס פון-טרייר, דנמרק \ צרפת \ גרמניה \ בריטניה, 2009
נו, כאילו שהיה לכם ספק.
מה עוד אפשר להגיד על הסרט עם אחת מסצנות הפתיחה הכי גדולות של העשור האחרון? הרבה! וזו בדיוק הסיבה לדחוף אותו לחברים שלי בפרצוף. כמו שסטיבן ג'סי ברנשטיין אומר על מסיבות: "כשהן נשכחות זה נורא, יותר סופי מגוויה". אז הנה – אחרי שבשנה שעברה לא ניסתם בכלל להבין את הסוף של דוני דארקו, אולי אם מישהו מכם יתעלף הפעם, יהיה לנו קצת אקשן עם הביסלי.
בכלל, להקרין סרט כמו "אנטיכרייסט" ביומולדת זה ליצור – מה שאני מכנה – "מיתולוגיה חברתית". מסוג החוויות שבמבט לאחור אף אחד לא בטוח שהן קרו, ואלו שכן, יציינו זאת אגב מכה על הברך כאחת השערוריות הכי מסעירות שקרו להם בתקופת חייהם האופטימית. פרט לכך, סרטי אימה מיזוגניים הולכים נפלא עם קהל המורכב ברובו מנשים וסטודנטים למדעי ההתנהגות.
עכשיו, זה אולי נשמע שאני רוצה להעביר את חבריי מסע יסורים דרך עיניו של במאי דני מעורער, ואתם אפילו עשויים לפקפק ברגשותיי הכנים כלפי כל אותם רוכשי מתנות מחוייכים שמלכלכים את השטיח של הוריי בבצק עלים שנשר מבורקס אקראי, אז תנו לי להרגיע אתכם. אתם צודקים. יומולדת הוא אירוע מבאס ואם כבר תעוקה נפשית – למה לא לחלוק אותה עם האנשים הכי קרובים אליכם?
היכנסו! כמה נחמד שבאתם. לא הייתם צריכים.
פוסט זה פורסם בקטגוריה קולנוע אינדי, קולנוע אמריקאי, קולנוע דני, קולנוע יווני, קולנוע צרפתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על עשרה סרטים שיקפיצו כל מסיבת יומולדת! (חלק ב')

  1. עדיגמדי הגיב:

    איזה פוסט נהדר !! כל הסרטים מעולים, אני בעד מרתון יומולדת שבסופו נראה מי מחברייך ימות ומי ישאר בחיים.

  2. יואב הגיב:

    איזה כיף, שניים מהסרטים האהובים עלי בתבל מועמדים (גבולות השליטה וסינקדוכה)! אני רוצה להיות ביומולדת הזאת. הייתי מוסיף לרשימה גם את לה דולצ'לה ויטה – מצד אחד קלאסיקה על זמנית, מצד שני שלוש שעות מיגעות מאין כמותן.

  3. TornMoon הגיב:

    DOGTOOTH היה לך קומי? מוזר. כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט שהיה לי כל כך כבד נפשית, מזלי שהצלחתי לנשום מידי פעם..

    • עמית ל. הגיב:

      אני חושב שיש הבדל בין לראות את הסרט הזה לבד לבין לראות אותו בחברה.
      הוא אכן מזעזע ומלחיץ בפעם הראשונה, כשרואים אותו לבד. לגמרי.
      בצפיה שניה כבר אין את אפקט ההלם והדריכות המכווצת הזאת, כך שאפשר להביט בו באופן משוחרר יותר (מה גם שצפיתי בו כאמור, יחד עם שני אנשים נוספים, וכשרואים אותו עם אנשים, אי אפשר שלא להגיב אליו בקול). ברור שיש בו כמה רגעי אלימות מחרידים (ומן הסתם ממש לא מצחיקים), אבל בחלק ממנו יש הומור קודר שפשוט הצחיק אותנו, ביחוד כל הקטע עם השפה (מערכת כל כך שרירותית שאתה אף פעם לא באמת עוצר להרהר בה – למה באמת לטלפון לא קוראים מלחיה ולהיפך? – אתה צוחק עליהם, אבל בדיעבד הבדיחה היא לא פחות על חשבוננו), וכמה מצבים שהיו כל כך הזויים – ההמצאות, המשחקים והחוקים הביזאריים של ההורים – שזה כבר נהיה קומי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s