ביקורת: ילדה עם שיער מוזר / דיוויד פוסטר וואלאס

אם להודות על האמת, קובץ הסיפורים והמסות של דיוויד פוסטר וואלאס, "ילדה עם שיער מוזר", לא הספיק לי. הרגשתי כאילו הציעו לי קופסת שוקולדים מגרה רק כדי לגלות שבקופסא יש בדיוק שלוש חתיכות. אני רוצה עוד שוקולד! אין זה אומר שהשוקולדים עצמם לא טעימים, אלא שאם וואלאס הוא ווילי וונקה, אני רוצה כרטיס לסיור ארוך יותר במפעל.
קשה לדעת כיצד יעכל הקהל הישראלי את "ילדה עם שיער מוזר". מצד אחד, יש כאן נבירה באורח החיים האמריקאי (בין אם מדובר בשעשועון ג'פרדי ובין אם מדובר ביריד לובסטרים במיין), אך יחד עם זאת, הפן האוניברסלי שבו, המתבטא בשרטוט מדויק של תהליכים נפשיים ורגשות אנושיים (ניאון ותיק וטוב, אלו הם מים), עשוי לקרב גם את מי שלא פותח את יומו בלחמניה עם קציצה.
הקובץ מכיל 7 סיפורים הלקוחים מתוך שלושת קבצי הסיפורים שהוציא בין השנים 1989-2004, 2 מסות מתוך Consider the Lobster (מ- 2005), ותמלול הרצאה שהעניק בפני בוגרי קולג' קניון ב- 2005, שיצא כספרון לאחר מותו בשם "This Is Water".
סביר כי השיקולים בעריכת קובץ שכזה הם אינסופיים. לוואלאס יש יצירות שנעות בין עמוד אחד ל- 1,079 עמודים, כמו גם מגוון סגנונות כתיבה, כך שעל מנת ליצור קובץ מאוזן, מאתגר ומעורר טעם של עוד באמצעות 10 יצירות ממגוון ספרים, יש לקבל לא מעט החלטות שמטבע הדברים לא ירצו את כולם. 
אישית, קיוויתי מאוד למצוא בו תרגומים למספר יצירות מורכבות של וואלאס שהתקשתי לצלוח בשפת המקור (Mister Squishy, Forever Overhead, או ראיונות שונים מתוך Brief Interviews with Hideous Men, לדוגמא), אך בריאיון שערכתי לפני מספר חודשים עם עורכת הספר, נגה אלבלך, היא הבהירה כי "ילדה עם שיער מוזר" אמור לשמש "פגישת היכרות" של וואלאס עם הקהל הישראלי, על כן השתדלה להימנע מלכלול בו יצירות קשות מדי ולא קומוניקטיביות.
יש לציין כי צריך לבצע הפרדה בין הציפיות שלי לבין מי שנתקל בוואלאס בפעם הראשונה בחייו. למעט "גלגולי נשמות של ילדים שרופים", חיבתי נוטה יותר כלפי הסיפורים השמנמנים והמסועפים שלו מאשר לקצרצרים ("אוקטט" או "דוגמה נוספת לנקבוביותם של גבולות מסוימים VI"), אם כי כמובן, גם הם מהווים פן מסוים ביצירתו.
***
הקובץ נפתח במסה בשם "המראה מהבית של גברת תומפסון", שוואלאס נתבקש לכתוב עבור מגזין הרולינג סטון (כמוהו גם מספר כותבים אחרים) ב- 2001, בה הוא מתאר את חוויותיו מיום קריסת מגדלי התאומים. וואלאס מעיד שמדובר בקטע שלקח לו הכי פחות זמן לכתוב, כלפיו פיתח אהדה ממרחק הזמן. המעניין בכתבות שלו הוא שאינן מתארות מציאות אובייקטיבית אלא כיצד חוויה נתפסת מעיניו של וואלאס עצמו כמשקיף מהצד. כמו במרבית הקטעים בספר, הוא ניגש לנושאים כאובים, טראומטיים ומורכבים מזווית קומית לא שגרתית.
וואלאס בוחר להתייחס לאירוע כאל "הזוועה" (The Horror), מילה שעצם השימוש בה מצביע על חוסר היכולת להכיל את תיאור ממדי האסון שהופך בנאלי ככל שהוא מוסבר במילים ותיאורים גראפיים. תיאור השפעת הפגיעה על האמריקאיות, צומח מתוך תיעוד העיירה בה התגורר באותה העת, על נופיה ותושביה הטיפוסיים.
גם כאן, כמו בקטעים אחרים בספר, וואלאס מיחס חשיבות רבה להשפעת הטלוויזיה על תפיסת המציאות שלנו. כשהטלוויזיה מרגילה אותנו להגיב למראות מסוימים באופן כלשהו, נוצרת התניה שגורמת לנו להגיב באופן זהה לאירועים דומים, כך שנוצר מעין מעגל שמזין את עצמו. חוסר המודעות של האנשים שצופים בה, בא לידי ביטוי בסיום מטריד למדי של המסה הזו, המציגה סוגים שונים של אמריקאיות – נאיבית ומפוקחת, שהראשונה שבהן מסוממת ע"י הקופסא הקטנה שבסלון.
***
אחרי פתיחה רכה יחסית עם "המראה מהבית של גברת תומפסון", הסיפור הראשון בקובץ (שתורגם, בדומה לאחרים ע"י אלינוער ברגר), הוא גם הסיפור הראשון מתוך קובץ הסיפורים הראשון של וואלאס, על פיו קרוי ספר זה. הסיפור מתרחש באחורי הקלעים של שעשועון הטלוויזיה "ג'פרדי", ומתאר מערכות יחסים בין מספר דמויות, בהן סיפור אהבה לסבי.
מבחינה סגנונית, יש משהו נוקשה בחלק הראשון של "חיות קטנות חסרות הבעה". הוא דיווחי, מרוחק, כשתוך זמן קצר נזרקות פנימה אוסף דמויות שלוקח זמן להבין את הקשר שלהן אחת לשניה. ככל שמסתגלים לקצב ולסגנון, הפן הקומי של וואלאס מנצנץ, עד שלרגעים מסנוור לגמרי (אם לדוגמא, סופרים מסוימים מנסים לשוות אותנטיות באמצעות שימוש בתאריכים וזמני התרחשות מדויקים, אצל וואלאס חלק מהתאריכים מצויינים בשנים: "בלוס אנג'לס היום בצהריים ב-1987 ממש חם").
מדובר בסיפור חכם ורגיש, הכולל כמה הברקות והמון כישרון. הוא חושף מערכת יחסים של ניצול הדדי בעולם ציני של עסקי שעשועים (בו מנחי טלוויזיה חרדים לגורל חיוכם צחור השיניים), מתאר מערכות יחסים מורכבות בין אימהות לבנותיהן, מצביע על המחיר הנפשי שגובים מאיתנו ידע וחכמה, ומדבר על הצורך בחום אנושי ואהבה של נפש פצועה.
***
הסיפור שלטעמי מאפיל מעט מעל כולם הוא "ניאון ותיק וטוב" (בהשראתו עוצבה עטיפת הספר), שהיה מועמד ולא בכדי לפרס או. הנרי לשנת 2002. וואלאס מבצע לוליינות מטריפה בקטע הזה, שנפתח במשפט "כל חיי הייתי מתחזה" ומקפל בתוכו למעשה את כל הסיפור. במונולוג מתוחכם להפליא, הוא יוצר לולאה מאוסף של פרדוקסים אשר בסופו של דבר מכריעה את דמות המספר.
העניין עם חלק מהסיפורים של וואלאס הוא שבשל הביוגרפיה הפרטית שלו, לא תמיד ברור האם הוא מדבר על עצמו או על דמות בדיונית לחלוטין (ומהלך המטא המרגש עמו הוא מקנח, בהחלט לא עוזר לפזר את הערפל), מה שמגביר את הפרשנויות לסיפוריו. על אף ש"ניאון ותיק וטוב" מתאר מצב נפשי פרטי שכביכול מבודד דמות משאר העולם, גאתה בי תחושה כאילו הסיפור נכתב עלי (ואני נוטה להאמין שכל מי שיקרא אותו יחוש כך כלפי עצמו). החיבור אליו הוא פנטסטי.
וואלאס מדבר על מגבלות השפה להעביר במילים תהליכים מחשבתיים או נפשיים באופן אותנטי היות והניסיונות הללו מסתכמים בקלישאות שהן עצמן נוצרו בעקבות סרטים וספרים שניסו להעביר את אותו הדבר מלכתחילה. המבנה המיוחד שמאפיין את הניסוחים של וואלאס (משפטים ארוכים, פתלתלים ודחוסים שמשתעשעים ברעיון מזוויות שונות ומהולים בפרטים היוצרים תחושה אסוציאטיבית), מצליח לדמות את האופן המשחקי בו מתגבשות מחשבות תוך שהוא מודה כי הדבר שהוא בעצם עושה הינו בלתי אפשרי – שזה פרדוקס פנימי נוסף בסיפור.
אסף גברון (שתרגם את המסות), ציין בראיון שקבצי הסיפורים המאוחרים של וואלאס אפלים יותר ואכן, הסיפור הנ"ל, כמו גם "גלגולי נשמות של ילדים שרופים" (שמוכיח כמה הרבה ניתן לעשות במעט עמודים), מתאפיינים בחדות רגשית שהיא פחות סנטימנטלית מ"חיות קטנות חסרות הבעה" למשל, אותה מצאתי טובה, מרשימה ומזוקקת יותר.
***
הסיפור הארוך השלישי על שמו קרוי הקובץ, "ילדה עם שיער מוזר", מתגלה במהירות כמעין בדיחה על חשבון "פחות מאפס" של ברט איסטון אליס, שוואלאס היה ידוע בסלידתו כלפיו כמו גם כלפי הסגנון הדומה אותו יצגו שאר חבורת ה- Brat Pack האייטיזית (שכללה בין היתר את הסופרים הסלביים ג'יי מקינרני ותמה ג`נוביץ). בדומה לספרו של אליס (אם כי באופן מוקצן יותר), גם ב"ילדה עם שיער מוזר" מתואר עולם אלים של צעירים, מותגים, סקס קינקי וסמים, מעיניו של צעיר ניהיליסט, מעורער, לא מוסרי, גזען, עשיר ויהיר.
כמי שדווקא מתחבר מאוד לכתיבה של אליס וליכולת שלו ללכוד תקופה באמצעות תרבות הפופ ודמויות מנוכרות, יכלתי להבין גם את הגישה של וואלאס אם כי התקשתי להסכים איתה במסגרת סיפור שהוא אינו אלא טייק אוף לגלגני על הניסיון של אליס וחבורתו לזעזע בכל מחיר. יחד עם זאת, אם נניח את כל זה בצד, האפקט שנוצר בשילוב תפיסת העולם השלווה של הדמות הראשית (המנותקת באופן קיצוני מכל אמת מידה מוסרית ואנושית) לבין המעשים המתוארים בסיפור, מותיר תחושה מסחררת, מבהילה ומצחיקה.
***
על אף היעדרם הבולט של מאמרים כמו Getting Away from Pretty Much Being Away From it All, ו- A Supposedly Fun Thing I’ll Never Do Again, "קחו בחשבון את הלובסטר", הוא קטע שיקפיץ אתכם לשמים כמו זיקוק.
באוגוסט 2004, פרסם דיוויד פוסטר וואלאס מאמר במגזין האוכל "גורמה", בו הוא מתאר את שהותו במהלך פסטיבל הלובסטרים של מיין. במהלך שמזכיר יומולדת בה כל המתנות הן קרמים להחלקת עור הפנים, ניגש וואלאס לטפל בסוגיות מוסריות העולות מבישול לובסטרים חיים.
המאמר הזה מענג מכמה סיבות: ראשית, הוא לא מטיפני. שנית, המעבר החתרני הזה שמעמת קוראי מגזין אוכל עם מה שרוטט להם על הצלחת, עשוי באלגנטיות מרשימה בכך שהוא משלב נתונים יבשים, מדע, פילוסופיה ואבחנות חברתיות ופרטניות באופן מרתק, אפקטיבי ומשעשע – הערות השוליים, שהפכו לסימן ההיכר של וואלאס ברבות הימים, נכנסות כאן לפעולה ומזכירות חבר שמספר סיפור ולפתע נזכר במשהו מצחיק שהוא מוכרח להשחיל פנימה, וכשהחבר הזה הוא דיוויד פוסטר וואלאס, תסמכו עליו שזה באמת מצחיק.
***
הספר מסתיים ב"אלו הם מים", נאום מעורר השראה שלמיטב ידיעתי וואלאס לא העלה על הכתב, אלא כאמור פורסם לאחר מותו כספרון העומד בפני עצמו. הדברים שוואלאס אומר בהרצאה הזו מהדהדים בראשי בנקודות מסויימות במהלך חיי היום יום. מסוג הטקסטים שכדאי להעביר לקריאה בין חברים, משפחה ובכלל אנשים שאכפת לנו מהם. עם זאת, אני סבור כי העוצמה שוואלאס טוען את הטקסט כשהוא נואם אותו, משמעותית יותר מאשר על הכתב. למעשה, אפילו הרעיון להוציא אותו כספרון נפרד, משהיה ספר מתנה בסגנון "עשרה דברים שלמדתי מהחתולה שלי", עושה לו עוול במובן מסוים.
לכן מצאתי לנכון לצרף את שני קטעי הוידאו המכילים את הנאום המקורי בקולו של וואלאס, אקורד סיום חכם מצחיק ומרגש, לספר שיותר משהשביע אותי, פתח לי את התאבון לעוד.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורות ספרות, דיוויד פוסטר וואלאס. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על ביקורת: ילדה עם שיער מוזר / דיוויד פוסטר וואלאס

  1. רועי הגיב:

    ביקורת מסקרנת ומקיפה. חייב להודות שלא הכרתי קודם לקריאתה את פוסטר וולאס ועכשיו אני בהחלט מתכוון לקורא את הספר. תודה

  2. פינגבאק: עוד דיוויד פוסטר וואלאס « assafgavron.com: Media Archive

  3. בועז הגיב:

    אין מה להגיד, בהחלט אחד הסופרים הטובים וגם הקשים (במיוחד "גלגולי נשמות של ילדים שרופים", שחירבן לי את כל הבוקר)
    לפי דעתי משהו שם מזכיר את סלינג'ר, בקצב בכל אופן.
    אין ספק שגם אני רוצה עוד .

  4. פינגבאק: עוד דיוויד פוסטר וואלאס |

  5. פינגבאק: עוד על התרגום של דיוויד פוסטר וואלאס |

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s