מרווין גיי

אני מנשק את מרווין
נישקתי את מרווין היום. אין לי מושג איך זה קרה. הוא פשוט עמד לידי ובלי לחשוב פעמיים, נישקתי אותו. על הלחי אומנם, ובכל זאת, נשיקה! אני! מרווין! היום! מרווין לא שם לב בכלל שנישקתי אותו. הוא היה עסוק בלספור חלוקי נחל או להסתכל על בגד ים שמישהו השאיר על החוף, אבל ברגע אחד ידעתי שאני מוכרח לעשות את זה. שמדובר ברגע נדיר, כמו ליקוי חמה. מאורע היסטורי של פעם בדור.
אחרי שנישקתי את מרווין הרגשתי את אצבעות הרגליים שלי רוקדות בנעליים. תחושת עליצות ילדותית התפשטה בי לרגע ובצעד חסר תקדים רצתי לתוך הים עם סוודר קשמיר שקיבלתי מדודה שלי ליומולדת בשנה שעברה והרגשתי איך האושר שלי מתפשט במים כמו פיפי של ילד בבריכה.
אנשים ממש רחצו באושר שלי, צחקו, השתוללו. זקנה אחת עמדה על הראש ועשתה יודל. ילדה קטנה עם סנפירים חלפה על פני בחיוך, תוך שהיא משתעשעת בכדור. היא שאלה אותי האם ראיתי את אימא שלה. אמרתי לה שאמא שלה שחתה לעבר האופק. הילדה שחתה לעבר האופק. התחלתי גם אני לשחות לעבר האופק, דמיינתי את מרווין מצטרף אלי ושנינו רק שוחים ושוחים, בלי הפסקה לפקניק או שתיה, וכשאנחנו מגיעים לאופק אנחנו נשארים שם ואני מנשק אותו שוב כי אין איש מלבדנו ומרווין לא יכול להישאר בלתי מנושק עד סוף ימיו כי זה פשוט לא הגיוני, וכשהוא מבין שאני הבנאדם האחרון שנותר עלי אדמות הוא מביט בי ומנשק אותי בחזרה.
הנוף של האוגר
יש מגרש משחקים קטן ליד הבית שלי. יש בו קרוסלה חלודה ונדנדה עם כמה חוליות רופפות. כשאני מרגיש בודד מדי כדי להשאר בבית, אני הולך לשם. לפעמים מרווין מצטרף אלי. לפעמים לא. לפעמים כשהוא לא מצטרף אלי, אני מרגיש בודד אפילו יותר ואז הולך לחורשת עצים שמעבר למגרש המשחקים הקטן שליד הבית שלי. זו חורשה עלובה, בלי ברזיה או דשא, אבל כשאני חושב על כך שהעולם פקוק מרוב בני אדם אך אף אחד מהם לא נמצא בחורשה הזו מלבדי באותו רגע נתון, אני לא יכול שלא להתמלא פליאה וסיפוק.
בשבוע שעבר, כשמרווין יצא עם ידידה לסרט, הרגשתי שהחורשה כבר לא מספיק טובה עבורי. למזלי בחורשה יש מערה תת קרקעית. כשנכנסים למערה צריך ממש להיזהר ולקפל את שולי הבגד על מנת שלא ידלוף ביציאה החוצה. לא תמיד ברור מהו סוג הרטיבות ואני מסוגל להישבע שפעם יצאתי מתוכה מרוח בסירופ שוקולד (ברצינות, טעמתי את זה!).
כשיוצאים מתוך המנהרה יש רגע אחד בו לא רואים דבר פרט לנקודה קטנה באופק. אוגר מת שרוע על הקרקע. בהתחשב במספר החודשים שחלפו מאז מצאתי את המנהרה, האוגר הזה אמור היה להיות שלד עצמות, אבל משום מה הוא לא. הוא לא שלד עצמות, הוא אפילו לא מדמם, סתם שוכב לו שם, כאילו מנמנם.
כשמרווין לא עונה להודעה שלי, אני רץ לשם ונשכב ליד האוגר. אני מביט בשמים וחושב לעצמי האם האוגר ואני רואים את אותו הדבר. העיניים שלו פקוחות מעט, וכשאני מביט בכוכבים, אני מקווה שהוא שמח על כך שהוא מת במקום הזה. יש לו נוף נהדר שמתחלף כל הזמן. אם היה מת בבניין דירות כמו שלי, כל מה שהיה רואה הוא בניין אפור שמשתקף בחלון, עם חבלי כביסה בחזית. אם התמזל מזלו, השכנה היתה מחליפה גרביים בתחתונים, שיהיה מעניין. אבל השמיים? השמיים זה כבר סיפור אחר, כמו לנסוע סביב העולם ולחלוף על פני נופים בלתי נגמרים כשאף מקום לא דומה למשנהו.
אני תוהה לעצמי האם גם האוגר מרגיש ככה. אני תוהה לעצמי האם הוא מבין.
פסטיבל הגבינה
אני פוגש את יוליה בפסטיבל הגבינה והיא מעניקה לי פרח. יוליה לובשת שמלה קייצית ירוקה שגורמת לה להיראות קלילה מכפי שהיא באמת. היא נושאת עצמה בחיוניות, כמעט בדילוגים. אף על פי שלרוב הנוכחות של יוליה מעיקה עלי, המחווה הקטנה הזו גורמת לי לחייך. אני מודה לה בכריעת ברך מלכותית, מוגזמת במתכוון והיא מגיבה בצחקוק בריטי מנומס ולפתע שנינו מרגישים כמו דמויות מגוחכות ברומן של פ.ג'. וודהאוס.
יוליה מרגישה כלפי משהו, אני יודע את זה בוודאות. היא אמרה לי את זה. אני לא בטוח שהיא זוכרת שאמרה לי את זה (היא היתה מאוד מאוד שיכורה כשאמרה את מה שאמרה), אבל גם אם כן, היא מצליחה לשמור על פאסון מרשים, כמו שחקן תיאטרון שלועסים לו מסטיק מול הפרצוף.
הסיבה שהסכמתי ללכת עם יוליה לפסטיבל הגבינה לא קשורה לגבינה (או ליוליה). אני לא לגמרי בטוח כיצד אני יודע את זה, אבל אני יודע שמרווין אמור להיות כאן. הוא לא אמור להיות כאן לבדו כמובן (מרווין לעולם לא יוצא למקומות פומביים ללא ליווי, בטח כשמדובר בפסטיבלי גבינה), אבל בכל שקית גרעינים משובחת יש אחד מריר וגם אותו אוכלים.
במהלך הלילה שעבר, התאמנתי מול המראה על מבט ההפתעה שאזרוק על עצמי בנונשלנטיות ברגע שאתקל במרווין. הבעיה הייתה שלא יכולתי לעשות זאת באופן ספונטני. נאלצתי לעבוד על עצמי במשך שעתיים על מנת שמהירות התגובה שלי לא תראה כמו אודיסאה בחלל.
דפקתי על דלתה של אחותי וביקשתי ממנה להפתיע אותי. היא טרקה לי את הדלת בפרצוף. זו ממש לא היתה הפתעה, אבל החלטתי להיראות מופתע בכל זאת. כיוון שלא היתה לי מראה, או מישהו שיעיד על כך, לא יכלתי לדעת האם שידרתי אמינות. ניסיתי להעמיד פנים שהוריי חוצים את המסדרון בלי בגדים. הרעיון היה יותר מזוויע ממפתיע. מה יהיה אם אראה את מרווין ואחבוש על פני בטעות את מסכת ההבעה הלא נכונה? הקו בין הפתעה לזעזוע דק למדי, ואם לא אזהר הוא עשוי להוציא אותי גס רוח ואולי מרווין לא ירצה לדבר איתי לעולם.
יוליה מתעקשת לצעוד בזרועות שלובות אבל הזרועות שלי צריכות להיות פנויות כי מבט ההפתעה שלי אמור לכלול גם מחווה גופנית מורכבת שכוללת הנפה של זרוע ימין באוויר בזמן שיד שמאל לחוצה על לחיי כלא מאמין. אני מסביר ליוליה שנורא חם לי ושועד מעט ארצה לקנות לעצמי חריץ גבינה ואכילת גבינה בידיים שלובות עשויה להיות לא בטיחותית עבור הגבינה. יוליה מתרצה והולכת לשירותים.
בשעה שבע בערב, פסטיבל הגבינה נגמר. כמו לונה פארק בברלין, בלי הודעה מוקדמת, מישהו מכבה את כל האורות והקרנבל מפסיק את תהלוכתו. יוליה שואלת אותי מדוע אני נראה כל כך מאוכזב. מאוחר יותר אני חושב לעצמי איזה מזל היה לי שלא פגשתי את מרווין, כי כשהאורות ירדו על פסטיבל הגבינה, פני התכרכמו בהבעה שהייתי בטוח כי כל בר דעת יפרשה כהפתעה מוחלטת.
אני לא מאוכזב לפגוש אותך מרווין, אני שמח! שמח!! איזו הפתעה!
אני אומר את הדבר הלא נכון
כשאנחנו יוצאים לסרט, אני תמיד אוהב לשבת ליד מרווין ולזרוק לו הערות שנונות. לרוב אני רואה את הסרט ערב לפני ורושם לעצמי כמה חידודים שאשתמש בהם על מנת לשעשע אותו. והוא צוחק. מדהים! אין כמו לגרום למרווין לצחוק. אם הייתי נוצרי, הצחוק של מרווין היה כמו ברכה מהאפיפיור. כשהוא מפסיק לצחוק וממשיך להביט בסרט, אני מביט במרווין. כבר ראיתי את הסרט, אבל להביט במרווין זה סרט אחר לגמרי. הוא לא תמיד באותו ז'אנר. לפעמים קומדיה רומנטית, לפעמים סאטירה עוקצנית על חשבוני, לפעמים סרט אימה בו אני הקורבן שוב ושוב ושוב (בסרטי אימה מכות באות בצרורות).
כשאנחנו יושבים בבית קפה ושותים קפה, מרווין מספר לי שהוא נהנה מהסרט ומהעלילה ומהדמויות ושהוא חושב שגם השם של התאורן צריך להיות חלק מכתוביות הפתיחה כי תאר לעצמך סרט שלם בחושך. אני רוצה לחבק אותו כשהוא אומר את זה, הוא כל כך מתחשב וכל כך הומני והוא אפילו תורם דם שלוש פעמים בשנה ומתנדב בתנו לחיות לחיות ומארגן התרמות למען קשישים חולי סרטן ואם היה פרס על חמידות בינלאומית הייתי מעניק לו אותו מיד.
כשאנחנו מפסיקים לדבר על הסרט ומרווין מספר לי על ההורים שלו, אני מרגיש שהעניינים מסתבכים. כמו קרחון לא צפוי במהלך הפלגת בכורה חגיגית של ספינת תענוגות יקרה אך שברירית. כמו תמיד, מגיע השלב בו אני אומר את הדבר הלא נכון.
מרווין תמיד מקניט אותי על משהו, אבל לרוב אני מעביר את זה בקלילות, כמו חול שנכנס לעין ברוח חמה. למדתי לחיות עם זה, כמו שלמדתי לחיות עם הרבה דברים. ההורים שלי למשל. אבל כשאני אומר את הדבר הלא נכון, מרווין מקשיח את גופו וההערה שלו הופכת לכוויה קטנה בבשרי. גופי מלא בצלקות האלה. אני מכנה את עצמי בסתר "גיבור מלחמה של אהבה".
מרווין שותה מילקשייק וכשהוא הולך לשירותים אני מוצץ את הקשית ומחזיר אותה למקום בזווית הנכונה. כשהוא חוזר אני מצטער שלא לקחתי את הקשית לעצמי והחלפתי לו את זו שבכוס באחרת. עכשיו הוא כבר זורק אותה לפח יחד עם שאריות פאי תפוחים שהזמין עם המילקשייק. אני מביט לתוך הפח ומשתהה לרגע וכשהוא קורא לי לבוא אחריו אני רץ בדילוגים.
מעונן חלקית
אמא תמיד אומרת שאני צריך לגור בלונדון. בגלל מזג האוויר, הבריטים, הטלוויזיה. אני באמת אוהב את לונדון אבל אם כבר לחיות במקום אחר אז רק בפולין. העצבות שם לא אופנתית כמו בלונדון, היא ספוגה באוויר, מושרשת כמו אדמת טרשים שעד כמה שינסו להרוותה, לא תוליד שום צמח. הפולנים לא מחייכים אבל מסתובבים ברחובות עם כלבי נקניק. כלבי נקניק הם מצחיקים. זה כמעט כמו שאלת היגיון בפסיכומטרי.
מרווין תמיד אומר שהיה רוצה לגור בצרפת. הוא אוהב בגטים, צרפתיות ומקלחות זריזות. פעם הצצתי למרווין במקלחת והוא באמת מסתבן מהר. כאילו מישהו רודף אחריו. כאילו הסבון אמור להשיל את עורו אם לא ירחץ אותו תוך פחות מדקה. המראה של מרווין עם סבון משעשע בעיני. כמו כלבי נקניק. אני תוהה מה אם הפולנים יראו את מרווין מסתבן, האם גם אז לא יצחקו? מה יכול להצחיק את הפולנים האלה לעזאזל?
אני חושב לשאול את מרווין האם בא לו לצאת איתי לטיול לפולין. בזמן האחרון אני מרגיש שאני רוצה לבכות אבל שום דבר לא יוצא. כאילו משהו תקוע. ניסיתי לשרוף לעצמי את האצבע, להכאיב לעצמי באגן. זה לא עובד. חשבתי לעבור על כל האי-מיילים שכתבתי למרווין ומעולם לא שלחתי לו. זה העלה את הרף אבל עדיין. אולי כמה מחנות השמדה יעשו את ההבדל. קשה לבכות בימינו. הגוף כל כך רגיל לכאב, העיניים כל כך רגילות לסבל, דבר לא מטריד אותנו יותר. לא באמת.
אני חושב שמרווין לא מוטרד. הוא לא מוטרד לעולם. יש לו את שאר העולם שיהיה מוטרד בשבילו וזה מספיק לו. שהעולם ישבור את הראש. אני מביט במרווין ומרגיש מוטרד. אולי עוד כמה רגעים. לא. זה לא קורה.
Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים קצרים, פינת יצירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על מרווין גיי

  1. matke הגיב:

    אהבתי 🙂
    תודה.!

  2. גזר גמדי הגיב:

    מקסים ביותר !
    ההערה על ההיגיון בפסיכומטרי עשתה לי קצת בחילה אבל הדחקתי והמשכתי הלאה כאילו כלום לא קרה !

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s