סיפור קצר: חבר טוב קשה למצוא

השעה שבע וחצי בערב, אולי שמונה ואלכס מצלצל להודיע שהוא לא יכול לבוא.
"אימא שלי הקיאה במטבח", הוא אומר לי, "אני צריך לרחוץ את החתול".
אני מנסה להבין האם מדובר בשתי פעולות נפרדות או שאימו הקיאה על החתול, אבל מגלה שלא באמת אכפת לי. בזמן האחרון תוקפות את אלכס בעיות שנשמעות כל כך מופרכות, עד שקשה להאמין שהוא משקר: "אחי שפך על עצמו קומקום רותח והייתי צריך לקחת אותו למיון", "נגמר לנו התה קמומיל בבית וסבתא שלי צריכה לבוא לביקור מבאר שבע", "יש לנו הצפת חרא בשירותים כי אחותי זרקה טמפון לאסלה".
זו כבר השיחה השלישית השבוע שאני רוצה לומר לו משהו דרמטי כמו "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד" או "הקשר בינינו, זה לא עובד יותר" או "יש לי בחילה, אני אחזור אליך יותר מאוחר", אבל בִּמקום אני פשוט מצטט לו משפט מתוך מגרש השדים, "המון דברים מתרחשים כאן", אני אומר לו ומנתק.
אני מעלעל קצת בעותק המהוהה של מגרש השדים ואחר נשכב על המיטה ובוהה ארוכות בתקרה. המאוורר מסתובב וככל שאני מתרכז בזרועותיו רודפות זו אחר זו, אני חש שמשהו בתוכי מסתובב. כמו מנוע פנימי קטן. כמו שד. התזוזה הפנימית הזו מעוררת בי אי נחת ואני מתפשט.
אני מצלצל לעתליה והיא אומרת לי שהיא "באמצע משהו" ושהיא "מיד תחזור" אלי. עתליה נמצאת כרגע אצל סיגל ולפי איך שהיא נשמעת בטלפון, עושה רושם שההורים של סיגל לא בבית. לפעמים כשאנשים מצלצלים לחפש את הוריי, אני אומר להם שהם לא נמצאים, אפילו כשהם בבית. "הם כרגע בניחום אבלים" או "הם נסעו לבית החולים, לבקר את סבתא שלי", זה מה שאני אומר, למרות שסבתא שלי מתה כבר למעלה משלוש שנים. לא יודע, לפעמים אני מרגיש כאילו זה המקום בו הם אמורים להיות, לנחם אבלים.
עתליה לא חוזרת אלי ואחרי שאני מאונן על שלושה עמודי פרסומות בקוסמו אני נכנס להתקלח. אין מים חמים. אני שולח הודעה לסיגל ("יש לך מים חמים?"), אבל סיגל לא מחזירה תשובה.
המיטה דביקה. מסך המחשב מרצד על הקירות. אני ניגש לחלון ומביט ברחוב, רואה: מכונית נוסעת, כלב מתגרד, שקית, שני בנים מחזיקים ידיים. הם שעונים על מעקה של אחד הבניינים ומתחבקים. אני מקנא. אני רוצה לרדת לרחוב ולבקש מהם לחבק אותי. בזמן שאני יורד לרחוב, אני מנסה לדמיין את השיחה ביניהם.
תשאל אותי מה אני אוהב בך.
מה אתה אוהב בי?
אני אוהב את החוליות בעמוד השדרה שלך. את השכמות שלך. את התנוך. אני אוהב את הפלומה הבלונדינית שיש לך על הצוואר.
תשאל אותי מה אני הכי אוהב בך.
מה אתה הכי אוהב בי?
אני אוהב שאתה לא שואל שאלות.
אתה אוהב אותי?
עכשיו קצת פחות.
***
הרחוב שומם, אין נפש חיה. ברגע של ייאוש אני שוקל לשלוח לאלכס הודעה ("ער?"), אבל לבסוף מחליט שלא. אני בודק את תיבת המייל שלי. אין הודעות חדשות.
שילַה מצלצלת. היא רוצה לדעת האם אני מביא מחר את האטלס לשיעור גיאוגרפיה. לשילה יש בעיות גב כך שאסור לה לסחוב דברים כבדים. סיגל קוראת לה "הגיבנת מנוטרדאם" ולמרות שהגב של שילה ישר כמו סרגל והיא גרה בכלל בפינסקר, איכשהו הכינוי הזה תופס וכשעתליה צוחקת ממנו, משהו בתוכי מתכווץ. אני אומר לשילה שאני אביא את האטלס, שאין לה מה לדאוג.
אני בודק שוב את המייל (אין הודעות חדשות), ומצטרף לקבוצות חדשות בפייסבוק: "יש לי זנב ואני שולט!" ו"פדרו לנשיאות". אני לא מצטרף ל"אגודה למלחמה בסרבן" או ל"כל מי שחושב שאלה וינשטיין תמות עד גיל 20". אלה וינשטיין חולה בסרטן ותמיד כשהיא רואה אותי, אני חוטף את המבט הזה ממנה שאומר: שנינו יודעים שלא אחיה עוד זמן רב, ומאחר ואין מה לומר במצב שכזה, נגזר עליך להיראות כמו מטומטם.
אז אני מצלצל לארתור ואז לשאלתיאל ואז לרנה ואז ליפעת. יפעת אומרת לי שיש לה מחר "משהו דחוף" ושהיא "מוכרחה לישון מוקדם". אני שומע את סיגל מתפקעת מצחוק ברקע. גל אומר לי שהוא "הרגע תפס זיון" ושאין לו זמן אלי. אני מביט במראה ומפוצץ חצ'קון שפרח לי על המצח.
אני יוצא מהחדר ומשוטט בקומת הקרקע. הבית ריק. אחותי יצאה למסיבה עם בחור שהכירה באינטרנט, אחי הקטן תמיד עסוק, בטח עם חברים משחק D&D והוריי… הורי הלכו לנחם אבלים. הבית חשוך ואני מחליט לא להדליק את האור. מבחוץ זה וודאי נראה כאילו מישהו פורץ לתוך הבית, מתגנב בחשכה.
אני מעמיד פנים שאני רהיט בסלון ועומד משך רבע שעה בלי לזוז. אני לא בטוח מה אני. אולי אגרטל. אני פוכר את ידיי מעל לראשי, מנסה לא לחשוב על כלום. אני חושב על משהו. אני מנסה לא לחשוב על כלום. אט אט אבל לא בלי מאמץ, המוח שלי מתרוקן. אני דוחף צרור פרחים מפלסטיק לתוך הפה, בוגנוויליות ממשי וכמה כלניות, ומנסה לשמור על שקט.
בשלב כלשהו אני חש קירבה לחפצים האחרים בחדר. אף על פי שאינני רואה אותם, אני מסוגל לחוש בקרבתם: בשולחן המאיים, בכיסא הנבוך, במזנון היהיר. לפתע אני נמלא פחד שהרהיטים יבחינו שאני לא אחד מהם וינסו לתקוף אותי. אני מחליט לשמור על שקט ולהמתין.
במטבח, המקרר מתחיל לזמזם. עם הזמן, הזמזום מתגבר ומצטרף לרעש סטאטי שמגיח מחלק אחר של הבית. ענפי הפלסטיק מתחילים לעקצץ לי בגרון ואני משתעל. הטלוויזיה משמיעה קול פיצוח. גל של קור ממלא את הסלון וצינה חדה כתער מפלסת את דרכה לתוכי ולא מרפה. אני זקוק למגע אנושי, אני חושב. קשה להיות אגרטל.
***
הסמטה שחוצה את ביאליק מובילה לרחוב ללא מוצא. אני מבחין בקבצן בלי רגל שמושיט כוס קלקר עמוסה במטבעות של חמש אגורות ועליו תלוי שלט שבו כתוב: "כוס לימונדה במאה שקל". ילד קטן בבגדים בלויים ניגש אלי במבט מתחנן ומבקש כסף לטלפן להוריו. הילד מסריח מדגים ויש לו פריחה וכמה חתכים מעל הגבה הימנית. אני נותן לו עשרה שקלים.
כשאני מתרחק מהסמטה, אני מרגיש טוב עם עצמי ולרגע חולף בי דחף בלתי מוסבר להסתובב חזרה ולרכוש את הלימונדה במאה שקל, אבל אז אני מבחין בערימת צללים נעים על הקרקע, עד קצהו השני של הרחוב וחוט המחשבה ניתק. על גג בניין סמוך מתרחשת מסיבה. עשרים, אולי ארבעים איש רוקדים שם למעלה. כמה מהם משתוללים בטירוף, משליכים את זרועותיהם כמו מאוורר שיצא מכלל שליטה, אחרים נעים לאט כמו אצות במים. לפתע אני קולט דבר מוזר: אין מוסיקה.
אני מטפס במעלה הבניין. אני חולף על פני זוג בנות שמתחרמנות ליד החלון. אני צופה בהן חופרות אחת לשנייה את הלשון בתוך הפה. אני פותח את הדלת המובילה לגג, רואה: עשרות ילדי אימו מאופרים בכבדות, חמושים באייפוד ואוזניות, רוקדים על הגג, כל אחד מהם שקוע בעולם משל עצמו. אני מסתובב ביניהם, מסתכל.
ככל שהזמן חולף, אני מרגיש יותר ויותר כמו אגרטל. כל הנוכחים חולפים אחד על פני השני, לא יוצרים קשר עין. משב רוח רגעי מעיף לכולם את הפוני ונעלם. גופות רזים בסקיני ג'ינס ומעילי עור הדוקים נעים על פני בסחרור, חלקם מניעים את שפתיהם בלי קול. לרגע אני נדהם כיצד מקום שוקק כל כך בבני אדם יכול להרגיש כל כך בודד. זה משפט יפה, אני חושב לעצמי, רומנטי. לפתע אני נזכר שקראתי אותו בראיון כלשהו עם דוגמנית על. זה גורם לי להרגיש עצוב יותר.
אני מנסה לצרוח אבל אף אחד לא שומע. אני אומר בלי קול: ה-צ-י-ל-ו
ואז, אחד הנערים מביט בי, אבל רק בעין אחת. הוא מתקרב אלי ומחייך. משהו בו נראה לא אנושי. כמו להביט בדמות מתוך סרט מצויר. המגע שלו עדין כשהוא לוחץ את ידו על כתפי. הוא מעביר לי אוזניה אחת מהזוג שעל אוזניו ומשעין את מצחו על שלי. הוא עוצם את עיניו ולמרות שאני לא מסוגל לסבול את מיי כימיקל רומנס, אני מרגיש שיש בינינו רגע. הרגע הזה, הוא קצר, אבל מזוקק כמו אלכוהול בלי קרח ולפני שאני מבין מה קורה, הוא מקרב את שפתיו לאוזני החשופה ולוחש במעבר בין השירים: "המון דברים מתרחשים כאן" ואז, אני לא בבניין יותר.

***
אני שואף את אדי הלילה ולפתע מבחין בילד שהתחנן בפני לשיחת טלפון גורלית יושב על הברזלים ומחייך לעצמו כשעשן סיגריה מסתחרר מנחיריו וידיו מתרוצצות על מכשיר פלאפון מתוכו בוקעים אפקטים קוליים של משחק פינבול ומבלי להוריד ממנו את העיניים אני מאתר קרש כבד שמוטל בסביבה ומרים אותו בכף ידי וכשהוא מאבד את ההכרה אני גורר אותו לסמטה צדדית ועורך עליו חיפוש תוך ניסיון עקר להישאר יבש ולאחר שאני שולף את המטבע המוזהב שתרמתי לו אני מחזיר את הארנק למעילו ולפתע נתקף חרדה איומה כי איכשהו אני בטוח שמחר בבוקר כשאפתח את הארנק בכדי לשלם על הבאגט בקיוסק של בית הספר אני בטוח שלא אדע מה עושים בו עשרה שקלים שבוודאות לא אמורים להיות לי ואני חרד חרד חרד
אני עוצר בקפה אינטרנט ונכנס לבדוק תגובות בפייסבוק.
יש לי 462 חברים. מחציתם לא פגשתי מאז הגן. מישהי שאני לא ממש מכיר, חברה של חברה של חבר, הגיבה לתמונה שהעליתי בשבוע שעבר ממסיבה גרועה שהיינו בה בצפון. שנאתי את המסיבה הזאת, כולנו שנאנו אותה, אבל בפייסבוק כולם נראים מחויכים ועליזים, כאילו השתכרו בחתונה של אחותם.
היא כותבת: "אני אוהבת את התמונה הזאת". משהו בתגובה שלה מחריד אותי ואני מחליט למחוק אותה מרשימת החברים שלי.
מישהי כותבת: "מתה על השמלה כפרעעעעעע"
מישהי כותבת: "LOL…"
אני בודק את תיבת הדואר שלי. אין הודעות חדשות.
אני נכנס לפליקר. לאחרונה סיגלתי לעצמי מנהג מגונה לחטט עמוק יותר ויותר בתמונות פרטיות של אנשים, מתוך כוונה לנסות ולהבין את מארג הקיום, לפרום את סבך הקשרים האנושיים ולהגיע מחוליה רנדומאלית לחלוטין אל מישהו שאני מכיר באופן אישי, כך שאוכל להתחבר עם כל אותם אנשים שבדרך. אם אהיה מספיק קשוב, אולי אוכל לאתר את רצף המחשבות ההדדי בין האנשים בתמונות ולרגע אחד הכל יתבהר. התמונה הגדולה. האמת שבשקר. חשוב לשמור על ערנות.
***
העיר מלאה קורי עכביש, מוצפת בהם, כאילו נלכדה ברשת דייגים אדירה. כמה גברים במכוניות חלודות מאטים את רכבם ושואלים אותי כיצד יוצאים מן העיר. אם רק הייתי יודע, אני רוצה לומר להם, אבל בִּמקום אני פשוט ממציא שמות של רחובות ובתוספת תנועות ידיים נחושות, ממחיש כיצד להגיע לכיכר דמיונית שבה עליהם לפנות שמאלה ולאחר מאה מטרים שוב שמאלה (פניה ראשונה) ואז ימינה.
אחד הנהגים, גבר כבן ארבעים, אולי שישים, מציע לי לעלות איתו למכונית ולהראות לו. יש לו יותר שיער על הידיים מאשר על הראש ומספר הכפתורים הפתוחים בחולצתו גדול מאלו המונעים מבטנו להתפרץ החוצה. אני פותח את דלת המכונית ומתיישב לצידו.
אנחנו נוסעים בשתיקה במשך חצי שעה. בזמן שהוא מטייל עם המכונית באותו סיבוב חסר מוצא, אני תוהה האם הוא יאנוס אותי. משהו במחשבה הזו מרגש אותי ולרגע קצר אני אפילו מקווה שכן. לבסוף הוא חוזר לאותה נקודה בה אסף אותי ומוריד אותי שם. אני מרגיש שהוא רוצה לשאול אותי משהו אבל לבסוף הוא מתחרט ונוסע אל תוך הלילה.
***
כשאני מגיע לבית של אלכס, הם כולם שם. אלכס ועתליה וסיגל וארתור ושאלתיאל ורנה ויפעת וגל ועוד שלושה אנשים שאני לא מכיר. מהמקום בו אני עומד, קשה לדעת מה הם עושים. יכול להיות שהם מזיינים אחד לשני את הצורה, יכול להיות שהם עושים סמים. לעזאזל, יכול אפילו להיות שהם מתים. למעשה, בא לי להרוג אותם בעצמי את הבני זונות.
בדרך הביתה אני מצלצל לאלה וינשטיין. היא לא עונה. אני מנסה שוב ובפעם הרביעית חושש שאולי היא מתה. אני מהרהר לרגע ומגיע למסקנה שגְוויה עשויה להיות חֵברה נהדרת בהתחשב במצבי.
עשרים דקות לאחר מכן, בעודי מצפה לעיניים אדומות ובכי קורע לב, אני חש אכזבה נוראית כשאימה ניצבת בפתח הדלת בעמידה שפופה ופיהוק חולמני. אני מנסה לנער אותה מהאדישות וקורא לעברה: "אלה לא עונה לי! אלה לא עונה לי!" ולשבריר שנייה היא נחרדת ובעיני רוחי אני כבר רואה את התגובות בפייסבוק (OMG!!!), אבל אז משהו בפניה משתנה ופרק הזמן שלוקח המעבר מפחד להשתאות נראה מגוחך בהתחשב במהירות שלוקח לו להתחלף לכעס.
"השעה עכשיו שתיים בלילה", היא אומרת לי, "אלה ישנה. מי אתה?".
השאלה שלה תופסת אותי לא מוכן וכשאני מבין שאין לי תשובה כנה עבורה אני מפנה את גבי והולך, משתדל לא להקים רעש. כשצליל טריקת הדלת עוד מהדהד באוזניי, אני מצלצל לשילה. שילה עונה כבר בצלצול השלישי. אדם היה חושב ששילה היא בנאדם מאוד עסוק, עם כל הספרים והדיאגראמות שלה, אבל למעשה אני מאמין שהיא יושבת כל היום ליד הטלפון ומחכה שמישהו יצלצל.
***
בבית של שילה אנחנו יושבים על המיטה ובוהים בטפט.
"בא לך להעמיד פנים שאנחנו אגרטל?", אני שואל אותה.
היא מהנהנת.
אנחנו עדיין יושבים על המיטה ובוהים בטפט אלא שעכשיו יש משמעות לקיומנו. אנחנו לא סתם עוד שני אנשים שבוהים. אנחנו אגרטל. זה אומר משהו.
החדר שקט, חוץ מכמה צרצרים וחריקות עץ אקראיות הקול היחידי שנשמע הוא קול נשימתנו. שאיפה. פליטה. שאיפה. פליטה. זה טוב.
כשהשמש עולה והמים בצינורות מתחילים לחלחל, אנחנו לא מרגישים את עצמנו יותר. קצת כמו למות, אני חושב לעצמי. אנחנו מרגישים כמו שידה או שולחן. כמו עצים. כמו בית שרק סופג גירויים ומסוגל להגיב בתנודות מזעריות, באנחות. אנחנו נאנחים.
בהדרגה, הכול נהיה חשוך שוב, וכשהחום מציף אותנו מבפנים, מתעוררת בי תקווה שאולי עוד לא הכול אבוד.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סיפורים קצרים, פינת יצירה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על סיפור קצר: חבר טוב קשה למצוא

  1. ריקי הגיב:

    הדהוד מפראני וזואי, וכן גם מאדם טוב קשה למצוא, ספר הנעורים שלי. אתה מאוד מאוד כשרוני

  2. עדי ס. הגיב:

    קו הסיפור של האגרטל- תפס אותי מאוד. מהדהד וטוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s